פעם, לפני הרבה שנים, הייתה ילדה קטנה ומתוקה, שכל מי שהסתכל עליה אהב אותה. אבל יותר מכולם אהבה אותה סבתא שלה, ולא היה דבר שלא הייתה נותנת לילדה. פעם אחת נתנה לה כיפה קטנה מקטיפה אדומה, שהתאימה לה כל כך, שהיא לא רצתה ללבוש שום דבר אחר. ולכן תמיד קראו לה "כיפה אדומה".
יום אחד אמרה לה אמא שלה: "בואי, כיפה אדומה, הנה חתיכת עוגה ובקבוק מיץ ענבים. קחי אותם לסבתא שלך. היא חולה וחלשה, והם יעשו לה טוב. צאי לפני שיהיה חם. וכשאת הולכת, לכי יפה ובשקט, ואל תסטי מהשביל, אחרת את עלולה ליפול ולשבור את הבקבוק, ואז סבתא לא תקבל כלום. וכשתיכנסי לחדר שלה, אל תשכחי להגיד 'בוקר טוב', ואל תציצי בכל פינה לפני כן."
"אני אזהר מאוד," אמרה כיפה אדומה לאמא שלה, ונתנה לה יד כהבטחה.
סבתא גרה ביער, במרחק של חצי שעת הליכה מהכפר. ובדיוק כשכיפה אדומה נכנסה ליער, פגש אותה זאב. כיפה אדומה לא ידעה איזה יצור רע הוא, ולא פחדה ממנו בכלל.
"שלום, כיפה אדומה," אמר.
"תודה רבה, זאב."
"לאן את הולכת כל כך מוקדם, כיפה אדומה?"
"לסבתא שלי."
"מה יש לך בסינר?"
"עוגה ומיץ. אתמול היה יום אפייה, אז סבתא המסכנה והחולה תקבל משהו טוב, שיחזק אותה."
"איפה גרה סבתא שלך, כיפה אדומה?"
"עוד רבע שעה הליכה טובה ביער. הבית שלה עומד מתחת לשלושת עצי האלון הגדולים, ועצי האגוז ממש מתחתם. אתה בטח מכיר אותו," ענתה כיפה אדומה.
הזאב חשב לעצמו: "איזה יצור צעיר ורך! איזה ביס שמנמן וטעים! היא תהיה טעימה יותר מהזקנה. אני צריך לפעול בערמומיות, כדי לתפוס את שתיהן."
אז הוא הלך זמן קצר לצד כיפה אדומה, ואז אמר: "תראי, כיפה אדומה, כמה יפים הפרחים כאן! למה את לא מסתכלת מסביב? ואני חושב שאת גם לא שומעת כמה מתוק שרות הציפורים הקטנות. את הולכת ברצינות כזאת, כאילו את הולכת לבית הספר, בזמן שכל השאר כאן ביער שמח."
כיפה אדומה הרימה את העיניים. וכשראתה את קרני השמש רוקדות פה ושם בין העצים, ופרחים יפים צומחים בכל מקום, היא חשבה: "אולי אביא לסבתא זר פרחים טריים? זה ישמח אותה גם כן. עוד מוקדם, אז אגיע לשם בזמן." וכך היא רצה מהשביל לתוך היער לחפש פרחים. ובכל פעם שקטפה אחד, היה נדמה לה שהיא רואה פרח יפה עוד יותר רחוק יותר, ורצה אחריו. וכך נכנסה עמוק יותר ויותר לתוך היער.
בינתיים, הזאב רץ ישר לבית של סבתא ודפק בדלת.
"מי שם?"
"כיפה אדומה," ענה הזאב. "אני מביאה עוגה ומיץ. תפתחי את הדלת."
"תרים את הבריח," קראה סבתא. "אני חלשה מדי, ולא יכולה לקום."
הזאב הרים את הבריח, הדלת נפתחה, ובלי להגיד מילה הוא הלך ישר למיטה של סבתא, ובלע אותה. אחר כך לבש את הבגדים שלה, חבש את הכובע שלה, נשכב במיטה וסגר את הווילונות.
וכיפה אדומה רצה מסביב וקטפה פרחים. וכשאספה כל כך הרבה שלא יכלה לסחוב יותר, היא נזכרה בסבתא שלה, ויצאה לדרך אליה.
היא הופתעה למצוא את דלת הבית פתוחה. וכשנכנסה לחדר, הייתה לה הרגשה כל כך מוזרה, שהיא אמרה לעצמה: "אוי, כמה לא נוח לי היום, ובפעמים אחרות אני כל כך אוהבת להיות אצל סבתא!"
היא קראה: "בוקר טוב!" אבל לא קיבלה תשובה. אז ניגשה למיטה ופתחה את הווילונות. שם שכבה סבתא שלה, עם הכובע משוך עמוק על הפנים, ונראתה מוזרה מאוד.
"אוי, סבתא," אמרה, "איזה אוזניים גדולות יש לך!"
"כדי לשמוע אותך טוב יותר, ילדתי," הייתה התשובה.
"אבל, סבתא, איזה עיניים גדולות יש לך!" אמרה.
"כדי לראות אותך טוב יותר, יקירתי."
"אבל, סבתא, איזה ידיים גדולות יש לך!"
"כדי לחבק אותך טוב יותר."
"אוי! אבל, סבתא, איזה פה גדול ונורא יש לך!"
"כדי לאכול אותך טוב יותר!"
ובקושי אמר הזאב את זה, ובקפיצה אחת יצא מהמיטה ובלע את כיפה אדומה.
כשהזאב השביע את הרעב שלו, הוא נשכב שוב במיטה, נרדם והתחיל לנחור בקול רם מאוד. הצייד בדיוק עבר ליד הבית, וחשב לעצמו: "איך הזקנה נוחרת! אני צריך לבדוק אם היא צריכה משהו."
אז הוא נכנס לחדר, וכשהגיע למיטה, ראה שהזאב שוכב בה. "כאן מצאתי אותך, חוטא זקן!" אמר. "הרבה זמן חיפשתי אותך!"
הוא עמד לירות בו, אבל אז עלה בדעתו שאולי הזאב בלע את סבתא, ושאולי עוד אפשר להציל אותה. אז הוא לא ירה, אלא לקח מספריים, והתחיל לפתוח את הבטן של הזאב הישן. אחרי שני גזירים, הוא ראה את הכיפה האדומה הקטנה מבהיקה. ואחרי עוד שני גזירים, הילדה הקטנה קפצה החוצה וקראה: "אוי, כמה פחדתי! כמה היה חשוך בתוך הזאב!" ואחריה יצאה גם סבתא הזקנה, חיה, אבל בקושי יכלה לנשום.
כיפה אדומה הביאה מהר אבנים גדולות, והם מילאו בהן את הבטן של הזאב. וכשהוא התעורר, הוא רצה לברוח, אבל האבנים היו כל כך כבדות שהוא התמוטט מיד, ונפל מת.
אז שלושתם שמחו מאוד. הצייד לקח את עור הזאב והלך איתו הביתה. סבתא אכלה את העוגה ושתתה את המיץ שכיפה אדומה הביאה, והתאוששה. וכיפה אדומה חשבה לעצמה: "כל ימי חיי, אף פעם לא אסטה לבד מהשביל ואכנס ליער, כשאמא שלי אסרה עליי."
מספרים גם, שפעם אחרת, כשכיפה אדומה שוב לקחה עוגות לסבתא הזקנה, זאב אחר דיבר איתה וניסה לפתות אותה לסטות מהשביל. אבל כיפה אדומה נזהרה, והלכה ישר בדרך שלה. היא סיפרה לסבתא שלה שפגשה את הזאב, ושהוא אמר לה "בוקר טוב", אבל עם מבט כל כך רע בעיניים, שאילו לא היו על דרך ציבורית, היא בטוחה שהוא היה אוכל אותה.
"טוב," אמרה סבתא, "נסגור את הדלת, כדי שהוא לא ייכנס."
זמן קצר אחר כך דפק הזאב וקרא: "פתחי את הדלת, סבתא, אני כיפה אדומה, ואני מביאה לך עוגות." אבל הן לא דיברו, ולא פתחו את הדלת. אז הזאב האפור התגנב פעמיים או שלוש מסביב לבית, ובסוף קפץ על הגג, כי תכנן לחכות עד שכיפה אדומה תלך הביתה בערב, ואז להתגנב אחריה ולטרוף אותה בחושך.
אבל סבתא הבינה מה הוא חושב. לפני הבית הייתה שוקת גדולה מאבן, אז היא אמרה לילדה: "קחי את הדלי, כיפה אדומה. אתמול הכנתי נקניקיות, אז תשפכי את המים שבהם בישלתי אותן לתוך השוקת." כיפה אדומה סחבה מים עד שהשוקת הגדולה התמלאה לגמרי.
אז הריח של הנקניקיות הגיע לזאב, והוא הריח והציץ למטה. ובסוף מתח את הצוואר כל כך רחוק, שלא הצליח לשמור על שיווי משקל, והתחיל להחליק. הוא החליק מהגג ישר לתוך השוקת הגדולה, וטבע.
וכיפה אדומה הלכה הביתה בשמחה, ואף אחד אף פעם לא פגע בה שוב.