פעם היה טוחן שהייתה לו בת יפהפייה אחת. כשהיא גדלה, הוא רצה מאוד שתתחתן טוב ושידאגו לה. הוא אמר לעצמו: "אתן אותה לגבר המתאים הראשון שיבוא ויבקש את ידה."
זמן לא רב אחר כך הופיע מחזר. הוא נראה עשיר מאוד, והטוחן לא מצא בו שום פגם, אז הוא אירס אותו לבתו. אבל הנערה לא אהבה את האיש כמו שנערה צריכה לאהוב את החתן שלה. היא הרגישה שהיא לא יכולה לסמוך עליו, ולא יכלה להסתכל עליו או לחשוב עליו בלי שיעבור בה רעד.
יום אחד הוא אמר לה: "עוד לא באת לבקר אותי, אף שאנחנו מאורסים כבר זמן מה."
"אני לא יודעת איפה הבית שלך," ענתה.
"הבית שלי שם, ביער החשוך," אמר. היא ניסתה להתחמק ואמרה שלא תמצא את הדרך לשם. אבל החתן רק ענה: "את חייבת לבוא לבקר אותי ביום ראשון הבא. כבר הזמנתי אורחים לאותו יום. וכדי שלא תטעי בדרך, אפזר אפר לאורך השביל."
כשהגיע יום ראשון, והגיע הזמן שהנערה תצא לדרך, תקף אותה פחד שלא יכלה להסביר. וכדי שתוכל למצוא שוב את הדרך, היא מילאה את הכיסים שלה באפונה ובעדשים, כדי לפזר אותם על האדמה בדרך.
כשהגיעה לכניסה ליער, מצאה את השביל מפוזר באפר, והלכה אחריו, וזרקה קצת אפונה משני הצדדים בכל צעד. היא הלכה כל היום, עד שהגיעה לחלק הכי עמוק וחשוך של היער. שם ראתה בית בודד, שנראה כל כך קודר ומסתורי, שהוא בכלל לא מצא חן בעיניה.
היא נכנסה, אבל לא היה שם אף אחד, ושקט גדול שרר בכל הבית. פתאום קרא קול:
"שובי, שובי, נערה יפה,
אל תישארי במאורת הרוצחים הזאת!"
הנערה הרימה את העיניים, וראתה שהקול בא מציפור שהייתה תלויה בכלוב על הקיר. שוב קראה הציפור:
"שובי, שובי, נערה יפה,
אל תישארי במאורת הרוצחים הזאת!"
הנערה המשיכה, עברה מחדר לחדר בבית, אבל כולם היו ריקים, ועדיין לא ראתה אף אחד. בסוף הגיעה למרתף, ושם ישבה אישה זקנה מאוד מאוד, שלא הצליחה לעצור את הראש שלה מלרעוד.
"את יכולה להגיד לי," שאלה הנערה, "אם החתן שלי גר כאן?"
"אוי, ילדה מסכנה," ענתה הזקנה, "לאיזה מקום הגעת! זו מאורה של רוצחים. את חושבת שאת כלה, ושהחתונה שלך תהיה בקרוב, אבל המוות מחכה לך כאן. ברגע שהם יתפסו אותך, הם יהרגו אותך בלי רחמים. אילו לא הייתי מרחמת עלייך ומצילה אותך, היית אבודה."
אז הזקנה הובילה אותה מאחורי חבית גדולה, שהסתירה אותה לגמרי. "תהיי שקטה כמו עכבר," אמרה. "אל תזוזי ואל תדברי, אחרת הכל ייגמר בשבילך. הלילה, כשהשודדים יישנו, נברח יחד. אני כבר הרבה זמן מחכה להזדמנות לברוח."
בקושי סיימה לדבר, וחבורת הרשעים חזרה. הם גררו איתם נערה צעירה אחרת, ולא שמו לב לצעקות ולבכי שלה. הם נתנו לה לשתות משקה רע, והיא נפלה ולא קמה יותר.
הכלה המסכנה התכווצה מאחורי החבית, רועדת מפחד, כי ראתה איזה גורל נורא תכננו לה השודדים.
אחד השודדים ראה טבעת זהב שעוד נשארה על האצבע הקטנה של הנערה. ומכיוון שלא הצליח להוריד אותה בקלות, הוא לקח גרזן וקצץ את האצבע. אבל האצבע קפצה לאוויר, ונפלה מאחורי החבית, לתוך החיק של הנערה שהתחבאה שם.
השודד לקח נר והתחיל לחפש אותה, אבל לא מצא. "חיפשת מאחורי החבית הגדולה?" אמר אחד האחרים.
אבל הזקנה קראה: "בואו לאכול את ארוחת הערב שלכם, ותעזבו את זה עד מחר. האצבע לא תברח."
"הזקנה צודקת," אמרו השודדים, והפסיקו לחפש את האצבע והתיישבו.
אז הזקנה ערבבה שיקוי שינה במשקה שלהם, ותוך זמן קצר כולם שכבו על רצפת המרתף, ישנים עמוק ונוחרים. ברגע שהנערה הייתה בטוחה בזה, היא יצאה מאחורי החבית. היא נאלצה לפסוע מעל הישנים, ששכבו צפופים, ובכל רגע פחדה מחדש שתעיר אותם. אבל אלוהים עזר לה, והיא עברה מעליהם בשלום. ואז היא והזקנה עלו למעלה, פתחו את הדלת, ומיהרו לברוח הכי מהר שיכלו ממאורת הרוצחים.
הן מצאו שהרוח פיזרה את האפר, אבל האפונה והעדשים נבטו וצמחו מספיק מעל האדמה, כדי להוביל אותן לאורך השביל באור הירח. הן הלכו כל הלילה, ורק בבוקר הגיעו לטחנה. אז סיפרה הנערה לאבא שלה את כל מה שקרה.
הגיע היום שנקבע לחתונה. החתן הגיע, וגם הרבה אורחים, כי הטוחן הקפיד להזמין את כל החברים והקרובים שלו. כשישבו במשתה, ביקשו מכל אורח בתורו לספר סיפור. הכלה ישבה בשקט ולא אמרה מילה.
"ואת, אהובתי," אמר החתן ופנה אליה, "את לא מכירה שום סיפור? ספרי לנו משהו."
"אז אספר לכם חלום," אמרה הכלה. "הלכתי לבד ביער, ובסוף הגעתי לבית. לא מצאתי בו אף אחד, אבל ציפור שהייתה תלויה בכלוב על הקיר קראה: 'שובי, שובי, נערה יפה, אל תישארי במאורת הרוצחים הזאת!' ועוד פעם אמרה את המילים האלה."
"יקירתי, זה רק חלום."
"המשכתי בבית מחדר לחדר, אבל כולם היו ריקים, והכל היה כל כך קודר ומסתורי. בסוף ירדתי למרתף, ושם ישבה אישה זקנה מאוד מאוד, שלא הצליחה להחזיק את הראש שלה בשקט. שאלתי אותה אם החתן שלי גר כאן, והיא ענתה: 'אוי, ילדה מסכנה, הגעת למאורה של רוצחים. החתן שלך באמת גר כאן, אבל הוא יהרוג אותך בלי רחמים.'"
"יקירתי, זה רק חלום."
"הזקנה הסתירה אותי מאחורי חבית גדולה. ובקושי עשתה את זה, והשודדים חזרו הביתה, וגררו איתם נערה צעירה. הם נתנו לה משקה רע, והיא נפלה ולא קמה."
"יקירתי, זה רק חלום."
"ואחד השודדים ראה שעוד נשארה טבעת זהב על האצבע שלה. ומכיוון שהיה קשה להוריד אותה, הוא לקח גרזן וקצץ את האצבע. אבל האצבע קפצה לאוויר ונפלה מאחורי החבית הגדולה, לתוך החיק שלי. והנה האצבע עם הטבעת!" ועם המילים האלה הוציאה הכלה את האצבע והראתה אותה לכל האורחים.
החתן, שבזמן הסיפור נעשה חיוור כמו מת, קפץ וניסה לברוח. אבל האורחים תפסו אותו והחזיקו אותו חזק. הם מסרו אותו לשופטים, והוא וכל כנופיית הרוצחים שלו נענשו בעונש מוות על המעשים הרעים שלהם.