מעשיות האחים גרים - פרק 24: תום אגודל

לילה אחד ישב חוטב עצים עני בבקתה שלו, ועישן מקטרת ליד האש, ואשתו ישבה לידו וטוותה.

"כמה בודד זה, אישה," אמר, כשנשף סלסול ארוך של עשן, "שאני ואת יושבים כאן לבד, בלי ילדים שישחקו מסביב וישמחו אותנו, בזמן שאנשים אחרים נראים כל כך מאושרים ושמחים עם הילדים שלהם!"

"מה שאתה אומר נכון מאוד," אמרה האישה, נאנחה, וסובבה את הגלגל. "כמה הייתי מאושרת אילו היה לי רק ילד אחד! גם אם היה קטן מאוד, אפילו אם לא היה גדול יותר מהאגודל שלי, הייתי מאושרת מאוד ואוהבת אותו מאוד."

ועכשיו, מוזר ככל שזה נשמע, קרה שהמשאלה של האישה הטובה הזאת התגשמה, בדיוק כמו שביקשה. כי זמן לא רב אחר כך נולד לה ילד קטן, בריא וחזק מאוד, אבל לא הרבה יותר גדול מהאגודל שלי.

אז הם אמרו: "טוב, אי אפשר להגיד שלא קיבלנו מה שביקשנו. וקטן ככל שיהיה, נאהב אותו מאוד." והם קראו לו תום אגודל.

הם נתנו לו הרבה אוכל, אבל מה שלא עשו, הוא אף פעם לא גדל, ונשאר בדיוק באותו גודל שהיה כשנולד. ובכל זאת, העיניים שלו היו חדות ונוצצות, ומהר מאוד התברר שהוא בחור קטן ופיקח, שתמיד ידע היטב מה הוא עושה.

יום אחד, כשחוטב העצים התכונן ללכת ליער לחטוב עצים, הוא אמר: "הלוואי שהיה לי מישהו שיביא את העגלה אחריי, כי אני רוצה למהר."

"הו, אבא," קרא תום, "אני אדאג לזה! העגלה תהיה ביער כשתצטרך אותה."

חוטב העצים צחק ואמר: "איך זה אפשרי? אתה לא מגיע אפילו למושכות של הסוס."

"לא חשוב, אבא," אמר תום. "אם רק אמא תרתום את הסוס, אני אכנס לאוזן שלו ואגיד לו לאן ללכת."

"טוב," אמר האב, "ננסה פעם אחת."

כשהגיע הזמן, האם רתמה את הסוס לעגלה, ושמה את תום באוזן שלו. ובזמן שישב שם, האיש הקטן אמר לסוס איך ללכת, וקרא "קדימה!" ו"עצור!" כשרצה. וכך הסוס הלך ליער בדיוק כאילו חוטב העצים נהג בו בעצמו.

קרה שכשהסוס הלך קצת מהר מדי, ותום קרא "לאט! לאט!", הגיעו שני זרים. "איזה דבר מוזר!" אמר אחד. "הנה עגלה נוסעת, ואני שומע עגלון מדבר עם הסוס, ובכל זאת אני לא רואה אף אחד."

"זה באמת מוזר," אמר השני. "בוא נלך אחרי העגלה ונראה לאן היא הולכת."

אז הם המשיכו לתוך היער, עד שבסוף הגיעו למקום שבו היה חוטב העצים. אז תום אגודל, שראה את אבא שלו, קרא: "תראה, אבא, הנה אני עם העגלה, שלם ובטוח! עכשיו תוריד אותי!" אז אבא שלו תפס את הסוס ביד אחת, ובשנייה הוציא את הבן שלו מהאוזן של הסוס, והושיב אותו על קש, ושם ישב שמח ועליז.

כל הזמן הזה שני הזרים הסתכלו, ולא ידעו מה להגיד מרוב פליאה. בסוף אחד לקח את השני הצידה ואמר: "הקטנצ'יק הזה יעשה אותנו עשירים, אם נשיג אותו, ונסחוב אותו מעיר לעיר ונציג אותו. אנחנו חייבים לקנות אותו."

אז הם ניגשו לחוטב העצים, ושאלו אותו כמה הוא רוצה על האיש הקטן. "יהיה לו טוב יותר איתנו מאשר איתך," אמרו.

"אני לא אמכור אותו בכלל," אמר האב. "הבן שלי יקר לי יותר מכל הכסף והזהב שבעולם."

אבל תום, ששמע על העסקה שהם רצו לעשות, טיפס במעיל של אבא שלו עד הכתף, ולחש לו באוזן: "קח את הכסף, אבא, ותן להם אותי. אני אחזור אליך מהר."

אז חוטב העצים אמר בסוף שימכור את תום לזרים תמורת חתיכת זהב גדולה, והם שילמו.

"איפה תרצה לשבת?" שאל אחד מהם.

"הו, שים אותי על השוליים של הכובע שלך. זו תהיה מרפסת נחמדה בשבילי. אוכל להסתובב שם ולראות את הנוף בדרך."

הם עשו כמו שביקש. ואחרי שתום נפרד מאבא שלו, הם לקחו אותו איתם.

הם נסעו עד שהתחיל להחשיך, ואז האיש הקטן אמר: "תורידו אותי, אני עייף." אז האיש הוריד את הכובע, והניח אותו על גוש אדמה בשדה חרוש בצד הדרך. אבל תום רץ בין התלמים, ובסוף החליק לתוך חור ישן של עכבר.

"לילה טוב, אדוניי!" אמר. "אני הולך! בפעם הבאה תשמרו עליי טוב יותר."

הם רצו מיד למקום, ותחבו את קצות המקלות שלהם לתוך החור, אבל לשווא. תום רק זחל עמוק יותר ויותר. ובסוף נהיה חשוך לגמרי, והם נאלצו ללכת לדרכם בלי הפרס שלהם, כועסים מאוד.

כשתום ראה שהם הלכו, הוא יצא ממקום המחבוא שלו. "כמה מסוכן ללכת בשדה החרוש הזה!" אמר. "אם אפול מאחד הגושים הגדולים האלה, בטוח אשבור את המפרקת." בסוף, במזל טוב, הוא מצא קונכייה גדולה וריקה של חילזון. "איזה מזל," אמר, "כאן אוכל לישון טוב מאוד." והוא זחל פנימה.

בדיוק כשנרדם, הוא שמע שני אנשים עוברים ומשוחחים. ואחד אמר לשני: "איך נוכל לשדוד את הכסף והזהב מהבית של הכומר העשיר?"

"אני אגיד לכם!" קרא תום.

"מה היה הרעש הזה?" אמר הגנב בבהלה. "אני בטוח ששמעתי מישהו מדבר."

הם עמדו והקשיבו, ותום אמר: "קחו אותי איתכם, ואני אראה לכם מהר איך להשיג את הכסף של הכומר."

"אבל איפה אתה?" שאלו.

"תחפשו על האדמה," ענה, "ותקשיבו מאיפה בא הקול."

בסוף הגנבים מצאו אותו, והרימו אותו בידיים. "קטנצ'יק!" אמרו. "מה אתה יכול לעשות בשבילנו?"

"נו, אני יכול להיכנס בין סורגי הברזל של החלון בבית של הכומר, ולזרוק לכם החוצה מה שתרצו."

"זה רעיון טוב," אמרו הגנבים. "בוא, נראה מה אתה יודע לעשות."

כשהגיעו לבית של הכומר, תום החליק בין סורגי החלון לתוך החדר, ואז צעק בקול הכי רם שיכול: "אתם רוצים את כל מה שיש כאן?"

הגנבים נבהלו ואמרו: "לאט, לאט! דבר בשקט, כדי שלא תעיר אף אחד."

אבל תום העמיד פנים שהוא לא מבין אותם, וצעק שוב: "כמה אתם רוצים? לזרוק את הכל החוצה?"

הטבחית ישנה בחדר הסמוך. היא שמעה רעש, התיישבה במיטה והקשיבה. בינתיים הגנבים נבהלו ורצו קצת משם. אבל בסוף אזרו אומץ ואמרו: "הקטנצ'יק רק מנסה לעבוד עלינו." אז הם חזרו ולחשו לו בשקט: "עכשיו די עם הבדיחות שלך, ותזרוק לנו קצת כסף."

אז תום צעק הכי חזק שיכול: "טוב מאוד! תושיטו ידיים! הנה זה בא!"

הטבחית שמעה את זה בבירור. היא קפצה מהמיטה ורצה לפתוח את הדלת. הגנבים ברחו כאילו זאב רודף אחריהם. והמשרתת, אחרי שמיששה מסביב ולא מצאה כלום, הלכה להביא נר. עד שחזרה, תום כבר החליק לאסם. וכשהיא חיפשה בכל חור ופינה ולא מצאה אף אחד, היא חזרה למיטה, וחשבה שבטח חלמה בעיניים פקוחות.

האיש הקטן זחל בעליית השחת, ובסוף מצא מקום נוח לסיים בו את שנת הלילה. הוא נשכב, ותכנן לישון עד אור היום, ואז למצוא את הדרך הביתה לאבא ולאמא שלו.

אבל אוי! כמה רע הסתבך! הטבחית קמה מוקדם, לפני עלות השחר, להאכיל את הפרות. היא הלכה ישר לעליית השחת, ולקחה צרור גדול של חציר, עם האיש הקטן באמצע, ישן עמוק. והוא המשיך לישון, ולא התעורר עד שמצא את עצמו בפה של הפרה. כי הטבחית שמה את החציר באבוס של הפרה, והפרה לקחה את תום עם פה מלא חציר.

"אוי ואבוי!" אמר. "איך נפלתי לטחנה?" אבל מהר מאוד הבין איפה הוא באמת, ונאלץ להפעיל את כל השכל שלו כדי לא להיכנס בין השיניים של הפרה. בסוף הוא ירד לתוך הבטן שלה.

"קצת חשוך כאן," אמר. "שכחו לבנות חלונות בחדר הזה, כדי שהשמש תיכנס. נר לא היה מזיק."

אף שהוא עשה את הכי טוב מהמזל הרע שלו, הוא בכלל לא אהב את המקום. והכי גרוע היה שעוד ועוד חציר ירד כל הזמן, והמקום שנשאר לו נעשה קטן יותר ויותר. בסוף הוא צעק הכי חזק שיכול: "אל תביאו לי עוד חציר! אל תביאו לי עוד חציר!"

המשרתת בדיוק חלבה את הפרה באותו רגע. היא שמעה מישהו מדבר, אבל לא ראתה אף אחד, והייתה בטוחה שזה אותו קול ששמעה בלילה. היא נבהלה כל כך שנפלה מהשרפרף, והפילה את דלי החלב. ברגע שהצליחה לקום מהלכלוך, היא רצה הכי מהר שיכלה אל האדון שלה, הכומר, ואמרה: "אדוני, אדוני, הפרה מדברת!"

אבל הכומר אמר: "אישה, את בטח משוגעת!" ובכל זאת הוא הלך איתה לרפת, לנסות לראות מה קרה.

בקושי דרכו על הסף, ותום קרא: "אל תביאו לי עוד חציר!" אז גם הכומר נבהל. הוא חשב שהפרה בטח מכושפת, וציווה על המשרת שלו להמית אותה במקום. וכך הפרה הומתה, והבטן שלה, שבה שכב תום, נזרקה לערמת זבל.

תום התחיל מיד לעבוד כדי לצאת, וזו לא הייתה משימה קלה. אבל בסוף, בדיוק כשהצליח לפנות מקום כדי להוציא את הראש, נפל עליו מזל רע חדש. זאב רעב קפץ, בלע את כל הבטן, עם תום בתוכה, בגמיעה אחת, וברח.

אבל תום עדיין לא איבד את האומץ. הוא חשב שהזאב לא יתנגד לשוחח איתו קצת בדרך, וקרא: "חבר טוב שלי, אני יכול להראות לך ארוחה מפורסמת!"

"איפה זה?" שאל הזאב.

"בבית כזה וכזה," אמר תום, ותיאר את הבית של אבא שלו. "אתה יכול לזחול דרך התעלה לתוך המטבח, ואז לתוך המזווה, ושם תמצא עוגות, בשר, עוף קר, צלי, כופתאות תפוחים, וכל מה שהלב שלך רק יכול לרצות."

הזאב לא היה צריך שיבקשו ממנו פעמיים. עוד באותו לילה הוא הלך לבית, זחל דרך התעלה לתוך המטבח, ואז לתוך המזווה, ואכל ושתה שם כמה שרצה. וכשהיה שבע, רצה ללכת. אבל הוא אכל כל כך הרבה, שלא הצליח לצאת באותה דרך שבה נכנס.

זה בדיוק מה שתום תכנן. ועכשיו הוא התחיל לצעוק, ולעשות כמה שיותר רעש.

"אתה יכול להירגע?" אמר הזאב. "תעיר את כל הבית אם תעשה רעש כזה."

"מה אכפת לי?" אמר האיש הקטן. "אתה נהנית, עכשיו גם אני רוצה לשמוח." והוא התחיל לשיר ולצעוק בקול הכי רם שיכול.

חוטב העצים ואשתו התעוררו מהרעש, והציצו דרך סדק בדלת. וכשראו שיש שם זאב, אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה נבהלו. חוטב העצים רץ להביא את הגרזן שלו, ונתן לאשתו חרמש.

"את תישארי מאחור," אמר חוטב העצים, "וכשאני אכה אותו בראש, את תעזרי לי עם החרמש."

תום שמע את כל זה, וקרא: "אבא, אבא! אני כאן, הזאב בלע אותי!"

ואבא שלו אמר: "תודה לאל! מצאנו שוב את הילד היקר שלנו!" והוא אמר לאשתו לא להשתמש בחרמש, כדי שלא תפגע בו. אחר כך כיוון מכה גדולה, והכה את הזאב בראש, והרג אותו במקום! וכשהזאב מת, הם פתחו לו את הבטן ושחררו את תום.

"אה!" אמר האב. "כמה פחדנו עליך!"

"כן, אבא," ענה. "אני חושב שטיילתי בכל העולם, בדרך זו או אחרת, מאז שנפרדנו. ועכשיו אני שמח מאוד לחזור הביתה ולנשום שוב אוויר צח."

"נו, איפה היית?" שאל אבא שלו.

"הייתי בחור של עכבר, ובקונכייה של חילזון, ובגרון של פרה, ובבטן של זאב. ובכל זאת, הנה אני שוב, שלם ובריא."

"טוב," אמרו, "חזרת, ולא נמכור אותך שוב בשום עושר שבעולם."

אחר כך הם חיבקו ונישקו את הבן הקטן והיקר שלהם, ונתנו לו הרבה לאכול ולשתות, כי הוא היה רעב מאוד. ואחר כך הביאו לו בגדים חדשים, כי הישנים נהרסו לגמרי במסע שלו.

וכך נשאר אדון אגודל בבית עם אבא ואמא שלו, בשלום. כי אף שהיה מטייל כל כך גדול, ועשה וראה כל כך הרבה דברים, ואהב מאוד לספר את כל הסיפור, הוא תמיד הסכים שבסופו של דבר, אין מקום כמו הבית!