פעם היה איש זקן מאוד. העיניים שלו נחלשו, האוזניים שלו כבר לא שמעו טוב, והברכיים שלו רעדו. כשישב ליד השולחן, הוא בקושי הצליח להחזיק את הכף, ושפך את המרק על המפה, או שהמרק נזל לו מהפה.
הבן שלו ואשת הבן נגעלו מזה. לכן בסוף הסבא הזקן נאלץ לשבת בפינה מאחורי התנור, והם נתנו לו את האוכל שלו בקערת חרס, ואפילו לא מספיק ממנו. והוא היה מסתכל לכיוון השולחן בעיניים מלאות דמעות.
פעם אחת, הידיים הרועדות שלו לא הצליחו להחזיק את הקערה, והיא נפלה על הרצפה ונשברה. האישה הצעירה נזפה בו, אבל הוא לא אמר כלום ורק נאנח. אז הביאו לו קערת עץ בכמה פרוטות, והוא נאלץ לאכול ממנה.
פעם אחת, כשישבו כך, הנכד הקטן, בן ארבע, התחיל לאסוף חתיכות עץ על הרצפה.
"מה אתה עושה שם?" שאל האב.
"אני מכין שוקת קטנה," ענה הילד, "שאבא ואמא יאכלו ממנה כשאהיה גדול."
האיש ואשתו הסתכלו זה על זה זמן מה, ואז התחילו לבכות. אחר כך הביאו את הסבא הזקן לשולחן, ומאז תמיד נתנו לו לאכול איתם, וגם לא אמרו כלום אם שפך קצת משהו.