מעשיות האחים גרים - פרק 28: האיכר הקטן

היה כפר אחד שגרו בו רק איכרים עשירים מאוד, וחוץ מהם רק איכר עני אחד, שקראו לו האיכר הקטן. לא הייתה לו אפילו פרה, ועוד פחות כסף לקנות אחת, ובכל זאת הוא ואשתו כל כך רצו פרה.

יום אחד אמר לה: "תשמעי, יש לי רעיון טוב. יש לנו את חברנו הנגר. הוא יכין לנו עגל מעץ, ויצבע אותו בחום, כך שייראה כמו כל עגל אחר. ועם הזמן הוא בטח יגדל ויהיה פרה."

גם האישה אהבה את הרעיון. חברם הנגר חתך והקציע את העגל, צבע אותו כמו שצריך, ועשה אותו עם הראש מורכן למטה, כאילו הוא אוכל.

למחרת בבוקר, כשהוציאו את הפרות למרעה, קרא האיכר הקטן לרועה הבקר ואמר: "תראה, יש לי עגל קטן, אבל הוא עוד קטן וצריך לסחוב אותו."

הרועה אמר: "בסדר," לקח אותו בזרועותיו, סחב אותו למרעה, והעמיד אותו בין העשב. העגל הקטן נשאר תמיד לעמוד כמו עגל שאוכל, והרועה אמר: "בקרוב הוא ירוץ לבד. רק תראו איך הוא כבר אוכל!"

בערב, כשעמד להחזיר את העדר הביתה, הוא אמר לעגל: "אם אתה יכול לעמוד שם ולאכול עד שתשבע, אתה יכול גם ללכת על ארבע הרגליים שלך. לא מתחשק לי לסחוב אותך שוב הביתה בזרועות."

אבל האיכר הקטן עמד בדלת שלו וחיכה לעגל הקטן שלו. וכשהרועה העביר את הפרות דרך הכפר, והעגל היה חסר, הוא שאל איפה הוא.

הרועה ענה: "הוא עוד עומד שם ואוכל. הוא לא רצה להפסיק ולבוא איתנו."

אבל האיכר הקטן אמר: "אוי, אבל אני חייב לקבל את הבהמה שלי בחזרה."

אז הם חזרו יחד לאחו, אבל מישהו גנב את העגל, והוא נעלם. הרועה אמר: "הוא בטח ברח."

אבל האיכר אמר: "אל תספר לי סיפורים," והוביל את הרועה לראש הכפר. וראש הכפר, בגלל הרשלנות של הרועה, חייב אותו לתת לאיכר פרה תמורת העגל שברח.

ועכשיו היה לאיכר הקטן ולאשתו הפרה שכל כך הרבה זמן רצו, והם שמחו מאוד. אבל לא היה להם אוכל בשבילה, ולא יכלו לתת לה שום דבר לאכול, ולכן מהר מאוד נאלצו להיפרד ממנה. האיכר הלך לעיר ורצה למכור שם את העור שלה, כדי לקנות עגל חדש בכסף.

בדרך הוא עבר ליד טחנה, ושם ישב עורב עם כנפיים שבורות. מרחמים, הוא לקח אותו ועטף אותו בעור. אבל מזג האוויר נעשה כל כך רע, וסערה של גשם ורוח פרצה, שהוא לא יכול היה להמשיך. אז חזר לטחנה וביקש מחסה.

אשת הטוחן הייתה לבד בבית, ואמרה לאיכר: "שכב שם על הקש," ונתנה לו פרוסת לחם וגבינה. האיכר אכל ונשכב עם העור לידו, והאישה חשבה: "הוא עייף ונרדם."

בינתיים הגיע אורח, איש הדת של הכפר. אשת הטוחן קיבלה אותו יפה ואמרה: "בעלי לא בבית, אז נעשה סעודה."

האיכר הקשיב. וכששמע אותם מדברים על סעודה, הוא כעס שהוא נאלץ להסתפק בפרוסת לחם וגבינה. אז האישה הגישה ארבעה דברים שונים: צלי, סלט, עוגות ומשקה.

בדיוק כשעמדו לשבת ולאכול, נשמעה דפיקה בחוץ. האישה אמרה: "אוי, שמיים! זה בעלי!" במהירות היא החביאה את הצלי בתוך התנור, את המשקה מתחת לכרית, את הסלט על המיטה, את העוגות מתחת למיטה, ואת האורח בארון שבמרפסת. אחר כך פתחה את הדלת לבעלה ואמרה: "תודה לאל שחזרת! יש סערה כזאת, כאילו העולם נגמר."

הטוחן ראה את האיכר שוכב על הקש, ושאל: "מה הבחור הזה עושה שם?"

"אה," אמרה האישה, "המסכן הגיע בסערה ובגשם וביקש מחסה, אז נתתי לו קצת לחם וגבינה, והראיתי לו איפה הקש."

האיש אמר: "אין לי התנגדות, אבל תביאי לי מהר משהו לאכול."

האישה אמרה: "אבל אין לי כלום חוץ מלחם וגבינה."

"אני מסתפק בכל דבר," ענה הבעל. "מבחינתי, לחם וגבינה זה בסדר." והוא הסתכל על האיכר ואמר: "בוא תאכל עוד קצת איתי."

האיכר לא היה צריך הזמנה פעמיים, אלא קם ואכל. אחר כך ראה הטוחן את העור, שבתוכו היה העורב, מונח על הרצפה, ושאל: "מה יש לך שם?"

האיכר ענה: "יש לי בתוכו מגיד עתידות."

"הוא יכול לנבא לי משהו?" שאל הטוחן.

"למה לא?" ענה האיכר. "אבל הוא אומר רק ארבעה דברים, ואת החמישי הוא שומר לעצמו."

הטוחן היה סקרן, ואמר: "שינבא משהו, פעם אחת."

אז האיכר צבט את הראש של העורב, כך שהוא קרקר ועשה רעש כמו "קרר, קרר".

הטוחן אמר: "מה הוא אמר?"

האיכר ענה: "דבר ראשון, הוא אומר שיש משקה מוחבא מתחת לכרית."

"אלוהים ישמור!" קרא הטוחן, הלך לשם ומצא את המשקה. "עכשיו תמשיך," אמר.

האיכר גרם לעורב לקרקר שוב, ואמר: "דבר שני, הוא אומר שיש צלי בתנור."

"באמת!" קרא הטוחן, הלך לשם ומצא את הצלי.

האיכר גרם לעורב לנבא עוד, ואמר: "דבר שלישי, הוא אומר שיש סלט על המיטה."

"זה יהיה משהו!" קרא הטוחן, הלך לשם ומצא את הסלט.

בסוף צבט האיכר את העורב עוד פעם אחת עד שקרקר, ואמר: "דבר רביעי, הוא אומר שיש עוגות מתחת למיטה."

"זה יהיה משהו!" קרא הטוחן, הסתכל שם ומצא את העוגות.

ועכשיו השניים התיישבו יחד לשולחן. אבל אשת הטוחן נבהלה עד מוות, הלכה למיטה ולקחה איתה את כל המפתחות. הטוחן מאוד רצה לדעת את הדבר החמישי, אבל האיכר הקטן אמר: "קודם נאכל מהר את ארבעת הדברים, כי הדבר החמישי הוא משהו רע."

אז הם אכלו, ואחר כך התמקחו כמה הטוחן ייתן תמורת הנבואה החמישית, עד שהסכימו על שלוש מאות מטבעות כסף. אז האיכר צבט שוב את הראש של העורב עד שהוא קרקר בקול.

הטוחן שאל: "מה הוא אמר?"

האיכר ענה: "הוא אומר שהשטן מתחבא שם בחוץ, בארון שבמרפסת."

הטוחן אמר: "השטן חייב לצאת!" ופתח את דלת הבית. אז האישה נאלצה לתת את המפתחות, והאיכר פתח את הארון. האורח ברח החוצה הכי מהר שיכול, והטוחן אמר: "זה היה נכון! ראיתי את הנבל השחור במו עיניי."

והאיכר הסתלק למחרת עם עלות השחר, עם שלוש מאות המטבעות.

בבית, האיכר הקטן התעשר לאט לאט. הוא בנה בית יפה, והאיכרים אמרו: "האיכר הקטן בטח היה במקום שבו יורד שלג של זהב, ואנשים סוחבים את הזהב הביתה באתים."

אז הביאו את האיכר הקטן לפני ראש הכפר, וציוו עליו להגיד מאיפה העושר שלו. הוא ענה: "מכרתי את עור הפרה שלי בעיר בשלוש מאות מטבעות כסף."

כשהאיכרים שמעו את זה, גם הם רצו ליהנות מהרווח הגדול הזה. הם רצו הביתה, נפרדו מכל הפרות שלהם ולקחו את העורות, כדי למכור אותם בעיר ברווח הכי גדול. אבל ראש הכפר אמר: "המשרתת שלי הולכת ראשונה."

כשהיא הגיעה לסוחר בעיר, הוא לא נתן לה יותר משני מטבעות על עור. וכשהאחרים הגיעו, הוא נתן להם עוד פחות, ואמר: "מה אני אעשה עם כל העורות האלה?"

אז האיכרים כעסו שהאיכר הקטן הערים עליהם כך, ורצו לנקום בו. הם האשימו אותו בבגידה הזאת לפני ראש הכפר. והאיכר הקטן התמים נידון פה אחד לעונש מוות: לגלגל אותו למים בחבית מלאה חורים.

הוציאו אותו, והביאו איש דת שיתפלל בשבילו. כל האחרים נאלצו לעמוד במרחק. וכשהאיכר הסתכל על איש הדת, הוא זיהה את האיש שהיה אצל אשת הטוחן. הוא אמר לו: "אני שחררתי אותך מהארון, תשחרר אותי מהחבית."

באותו רגע בדיוק הגיע עם עדר כבשים הרועה, שהאיכר ידע שכבר הרבה זמן הוא רוצה להיות ראש הכפר. אז הוא צעק בכל הכוח: "לא, אני לא אעשה את זה! גם אם כל העולם יתעקש, אני לא אעשה את זה!"

הרועה שמע את זה, ניגש אליו ושאל: "מה אתה עושה? מה זה שאתה לא תעשה?"

האיכר אמר: "הם רוצים לעשות אותי ראש הכפר, רק אם אכנס לחבית, אבל אני לא אעשה את זה."

הרועה אמר: "אם רק את זה צריך כדי להיות ראש הכפר, הייתי נכנס לחבית מיד."

האיכר אמר: "אם תיכנס, תהיה ראש הכפר."

הרועה הסכים ונכנס, והאיכר סגר עליו את המכסה. אחר כך לקח את עדר הכבשים של הרועה לעצמו, והוביל אותו משם. איש הדת הלך אל ההמון והודיע שהתפילה נאמרה. אז הם באו וגלגלו את החבית לכיוון המים.

כשהחבית התחילה להתגלגל, הרועה צעק: "אני מוכן מאוד להיות ראש הכפר!" הם חשבו שזה האיכר שאומר את זה, וענו: "זה מה שאנחנו מתכוונים, אבל קודם תסתכל קצת מסביב שם למטה." והם גלגלו את החבית לתוך המים.

אחר כך הלכו האיכרים הביתה. וכשנכנסו לכפר, גם האיכר הקטן נכנס בשקט, מוביל עדר כבשים ונראה מרוצה מאוד. האיכרים נדהמו ואמרו: "איכר, מאיפה אתה בא? יצאת מהמים?"

"כן, באמת," ענה האיכר. "שקעתי עמוק עמוק, עד שבסוף הגעתי לקרקעית. דחפתי את התחתית של החבית החוצה, וזחלתי החוצה. ושם היו אחו יפים, ועליהם רעו הרבה טלאים, ומשם הבאתי את העדר הזה איתי."

אמרו האיכרים: "יש שם עוד?"

"אה, כן," אמר, "יותר ממה שהייתי יכול לרצות."

אז האיכרים החליטו שגם הם יביאו לעצמם כבשים, עדר לכל אחד. אבל ראש הכפר אמר: "אני ראשון."

אז הם הלכו יחד אל המים. ובדיוק אז היו בשמיים הכחולים כמה עננים קטנים וצמריריים, מאלה שקוראים להם "כבשים קטנות", והם השתקפו במים. האיכרים קראו: "אנחנו כבר רואים את הכבשים שם למטה!"

ראש הכפר נדחק קדימה ואמר: "אני ארד ראשון ואסתכל מסביב, ואם הדברים ייראו טוב, אקרא לכם." אז הוא קפץ פנימה. "פלאש!" עשו המים, וזה נשמע כאילו הוא קורא להם. וכל ההמון קפץ אחריו כאיש אחד.

וכך לא נשאר אף אחד מהם בכפר, והאיכר הקטן, היורש היחיד, נעשה איש עשיר.