פעם היה טירה עתיקה, שעמדה באמצע יער עמוק וחשוך. בטירה גרה מכשפה זקנה. המכשפה הזאת יכלה להפוך לכל צורה שרצתה. כל היום היא עפה בצורת ינשוף, או התגנבה בשדות בצורת חתול, אבל בלילה תמיד חזרה להיות אישה זקנה.
כשבחור צעיר התקרב למרחק של מאה צעדים מהטירה שלה, הוא קפא במקום ולא יכול היה לזוז אפילו צעד, עד שהיא באה ושחררה אותו. והיא שחררה אותו רק אחרי שהבטיח לה שלעולם לא יחזור לשם. אבל כשנערה יפה התקרבה לאותו מרחק, היא הפכה לציפור, והמכשפה הכניסה אותה לכלוב ותלתה אותה באחד החדרים בטירה. בטירה היו תלויים שבע מאות כלובים כאלה, ובכל אחד מהם ציפור יפהפייה.
פעם הייתה נערה בשם יורינדה. היא הייתה יפה יותר מכל הנערות היפות שנראו אי פעם. רועה צעיר בשם יורינגל אהב אותה מאוד, והם עמדו להתחתן בקרוב.
יום אחד הם הלכו לטייל ביער, כדי להיות לבד. יורינגל אמר: "אנחנו צריכים להיזהר שלא להתקרב יותר מדי לטירה של המכשפה." זה היה ערב יפהפה. קרני השמש האחרונות זרחו בין הגזעים הארוכים של העצים על השיחים הירוקים, והתורים שרו מעל עצי הליבנה הגבוהים.
יורינדה התיישבה להסתכל על השמש, ויורינגל ישב לידה. שניהם הרגישו עצובים, והם לא ידעו למה. זה היה כאילו הם עומדים להיפרד זה מזה לתמיד. הם הלכו מרחק רב, וכשרצו לחזור הביתה, לא ידעו באיזה שביל ללכת.
השמש שקעה מהר, וחצי ממנה כבר נעלם מאחורי הגבעה. פתאום הסתכל יורינגל אחורה, וראה בין השיחים שבלי לשים לב הם התיישבו ממש מתחת לחומות הישנות של הטירה. הוא נרתע מפחד, החוויר ורעד.
יורינדה בדיוק שרה:
"היונה שרה על ענף הערבה,
אוי ואבוי, אוי ואבוי!
היא בוכה על חברתה האהובה,
אוי ואבוי!"
ופתאום השיר שלה נקטע. יורינגל הסתובב לראות מה קרה, וראה שיורינדה שלו הפכה לזמיר, והשיר שלה נגמר בציוץ עצוב: "ג'וג, ג'וג." ינשוף עם עיניים בוערות עף שלוש פעמים מסביבם, ושלוש פעמים צווח: "הו-הו! הו-הו! הו-הו!"
יורינגל לא יכול היה לזוז. הוא עמד קפוא כמו אבן, ולא יכול היה לבכות, לא לדבר, ולא להזיז יד או רגל. ועכשיו השמש שקעה לגמרי, והלילה החשוך הגיע. הינשוף עף לתוך שיח, ורגע אחר כך יצאה משם המכשפה הזקנה, חיוורת ורזה, עם עיניים בוהות, ועם אף וסנטר שכמעט נגעו זה בזה.
היא מלמלה משהו לעצמה, תפסה את הזמיר, והלכה משם כשהוא ביד שלה. יורינגל המסכן ראה שהזמיר נעלם, אבל מה יכול היה לעשות? הוא לא יכול היה לדבר, ולא לזוז מהמקום. בסוף המכשפה חזרה ושרה בקול צרוד:
"עד שהאסירה סגורה,
והגזרה עליה גמורה,
עמוד במקומך!
וכשהכישוף סביבה,
והקסם קשר אותה היטב,
לך לדרכך!"
פתאום מצא יורינגל שהוא חופשי. הוא נפל על הברכיים לפני המכשפה, והתחנן שתחזיר לו את יורינדה היקרה שלו. אבל היא צחקה עליו, ואמרה שלעולם לא יראה אותה שוב. ואז הלכה לדרכה.
הוא התחנן, בכה והתאבל, אבל הכל לשווא. "אוי," אמר, "מה יהיה איתי?" הוא לא יכול היה לחזור לבית שלו, אז הלך לכפר זר, ועבד שם כרועה צאן. הרבה פעמים הסתובב מסביב לטירה השנואה, הכי קרוב שהעז, אבל לשווא. הוא לא שמע ולא ראה שום דבר מיורינדה.
בסוף, לילה אחד, הוא חלם שמצא פרח סגול ויפה, ובאמצע הפרח הייתה פנינה יקרה. הוא חלם שקטף את הפרח, ונכנס איתו לטירה, וכל מה שנגע בו עם הפרח השתחרר מהכישוף, ושם מצא שוב את יורינדה שלו.
בבוקר, כשהתעורר, התחיל לחפש את הפרח היפה על הרים ובעמקים. שמונה ימים ארוכים חיפש אותו לשווא. אבל ביום התשיעי, מוקדם בבוקר, הוא מצא את הפרח הסגול והיפה, ובאמצעו הייתה טיפת טל גדולה, גדולה כמו פנינה יקרה. הוא קטף את הפרח, יצא לדרך, והלך יום ולילה עד שהגיע שוב לטירה.
הוא התקרב לטירה יותר ממאה צעדים, ובכל זאת לא קפא כמו בפעם הקודמת. הוא הצליח ללכת עד הדלת עצמה! יורינגל שמח מאוד. הוא נגע בדלת עם הפרח, והיא נפתחה בבת אחת. הוא נכנס דרך החצר, והקשיב לקולות של ציפורים רבות כל כך ששרו.
בסוף הוא הגיע לחדר שבו ישבה המכשפה, עם שבע מאות הציפורים ששרו בשבע מאות הכלובים. כשהיא ראתה את יורינגל, היא כעסה מאוד וצרחה מזעם. אבל היא לא יכלה להתקרב אליו יותר משני מטרים, כי הפרח שהחזיק ביד שמר עליו.
הוא הסתכל על הציפורים, אבל אוי! היו שם הרבה הרבה זמירים, ואיך יוכל לדעת מי מהם היא יורינדה שלו? בזמן שחשב מה לעשות, הוא ראה שהמכשפה הורידה אחד מהכלובים, וממהרת לצאת איתו מהדלת. הוא רץ אחריה כמעט כמו עף, נגע בכלוב עם הפרח, ויורינדה עמדה מולו! היא חיבקה אותו, יפה כמו תמיד, יפה כמו כשטיילו יחד ביער.
אחר כך הוא נגע עם הפרח בכל שאר הציפורים, וכולן חזרו לצורה הקודמת שלהן. הוא לקח את יורינדה הביתה, ושם הם התחתנו וחיו יחד באושר הרבה שנים. וכך גם הרבה בחורים אחרים, שהנערות שלהם נאלצו לשיר לבד בכלובים של המכשפה הזקנה הרבה יותר זמן ממה שרצו.