לאיכר ישר אחד היה חמור, שעבד אצלו בנאמנות הרבה מאוד שנים. אבל עכשיו החמור הזדקן, ובכל יום התאים פחות ופחות לעבודה. האדון שלו כבר נמאס לו להחזיק אותו, והוא התחיל לחשוב להיפטר ממנו. אבל החמור הרגיש שמשהו רע עומד לקרות, ובשקט ברח משם ויצא לדרך אל העיר הגדולה. "שם," חשב, "אוכל להיות מוזיקאי."
אחרי שהלך קצת, ראה כלב שוכב בצד הדרך ומתנשף כאילו הוא עייף מאוד. "למה אתה מתנשף ככה, ידידי?" שאל החמור.
"אוי," אמר הכלב, "האדון שלי רצה להיפטר ממני, כי אני זקן וחלש, ואני כבר לא יכול לעזור לו בציד. אז ברחתי. אבל איך אתפרנס עכשיו?"
"תשמע," אמר החמור, "אני הולך לעיר הגדולה כדי להיות מוזיקאי. מה דעתך לבוא איתי ולנסות גם אתה?" הכלב הסכים, והם המשיכו יחד.
הם לא הלכו רחוק, וראו חתולה יושבת באמצע הדרך עם פרצוף עצוב מאוד. "גברתי היקרה," אמר החמור, "מה קרה לך? את נראית ממש מדוכדכת!"
"אוי לי," אמרה החתולה, "איך אפשר להיות במצב רוח טוב כשהחיים שלך בסכנה? מפני שהתחלתי להזדקן, ואני מעדיפה לשכב בנחת ליד האש במקום לרוץ בבית אחרי העכברים, הגברת שלי רצתה להיפטר ממני. היה לי מזל וברחתי ממנה, אבל אני לא יודעת ממה אחיה."
"אה," אמר החמור, "בואי איתנו לעיר הגדולה! את זמרת לילה מצוינת, ואולי תצליחי כמוזיקאית." החתולה שמחה על הרעיון והצטרפה אליהם.
זמן קצר אחר כך, כשעברו ליד חצר של חווה, ראו תרנגול עומד על שער וצועק בכל הכוח. "בראבו!" אמר החמור. "באמת, אתה עושה רעש מפורסם! על מה כל הצעקות?"
"נו," אמר התרנגול, "בדיוק אמרתי שיהיה מזג אוויר יפה ליום הכביסה. ובכל זאת, הגברת שלי והטבחית לא מודות לי על המאמץ, אלא מאיימות להכין ממני מרק מחר בשביל האורחים שמגיעים ביום ראשון!"
"חלילה!" אמר החמור. "בוא איתנו, אדון תרנגול. זה בטוח יהיה יותר טוב מלהישאר כאן! וחוץ מזה, מי יודע? אם נשיר יחד ונשתדל לשיר במנגינה, אולי נצליח לעשות קונצרט. אז בוא איתנו!"
"בשמחה רבה," אמר התרנגול. וכך המשיכו ארבעתם יחד בעליזות.
אבל הם לא הצליחו להגיע לעיר הגדולה ביום הראשון. כשירד הלילה, נכנסו ליער כדי לישון. החמור והכלב שכבו מתחת לעץ גדול, והחתולה טיפסה לענפים. התרנגול חשב שככל שישב יותר גבוה יהיה בטוח יותר, אז עף עד לצמרת העץ. ושם, כמנהגו לפני השינה, הסתכל לכל הכיוונים לראות שהכל בסדר.
כך ראה מרחוק משהו בהיר ומאיר, וקרא לחברים שלו: "יש כאן בית לא רחוק, אני רואה אור."
"אם כך," אמר החמור, "כדאי שנעבור לשם, כי המקום שלנו כאן לא הכי נוח בעולם!"
"וחוץ מזה," הוסיף הכלב, "לא הייתי מתנגד לעצם או שתיים, או לחתיכת בשר."
אז הם הלכו יחד לכיוון המקום שבו ראה התרנגול את האור. ככל שהתקרבו, האור נעשה גדול ובהיר יותר, עד שהגיעו לבית שבו גרה כנופיה של שודדים.
החמור, שהיה הכי גבוה מכולם, ניגש לחלון והציץ פנימה. "נו, חמור," אמר התרנגול, "מה אתה רואה?"
"מה אני רואה?" ענה החמור. "אני רואה שולחן ערוך עם כל מיני דברים טובים, ושודדים יושבים מסביבו וחוגגים."
"זה היה מקום מצוין בשבילנו," אמר התרנגול.
"כן," אמר החמור, "אם רק היינו יכולים להיכנס."
אז הם התייעצו איך להוציא את השודדים מהבית, ובסוף מצאו תוכנית. החמור נעמד על הרגליים האחוריות, עם הרגליים הקדמיות על החלון. הכלב עלה על הגב שלו, החתולה טיפסה על הכתפיים של הכלב, והתרנגול עף והתיישב על הראש של החתולה.
כשהכל היה מוכן, נתנו סימן והתחילו לנגן. החמור נער, הכלב נבח, החתולה יללה, והתרנגול קרא בקול! ואז כולם פרצו יחד דרך החלון, ונפלו לתוך החדר בין שברי הזכוכית, ברעש נוראי!
השודדים, שכבר נבהלו לא מעט מהקונצרט, היו בטוחים שאיזו מפלצת איומה פרצה פנימה, וברחו משם הכי מהר שיכלו.
כשהדרך התפנתה, המטיילים שלנו התיישבו מהר ואכלו את כל מה שהשודדים השאירו, ברעבתנות כזאת כאילו לא ציפו לאכול שוב חודש שלם. כשהיו שבעים, כיבו את האורות, וכל אחד מצא לעצמו מקום לישון כמו שאהב. החמור שכב על ערמת קש בחצר, הכלב נמתח על שטיחון מאחורי הדלת, החתולה התכרבלה על האח מול האפר החם, והתרנגול עמד על קורה בראש הגג. וכיוון שכולם היו עייפים מהדרך, הם נרדמו מהר.
אבל בסביבות חצות, כשהשודדים ראו מרחוק שהאורות כבויים ושהכל נראה שקט, הם התחילו לחשוב שאולי מיהרו יותר מדי לברוח. אחד מהם, אמיץ יותר מהאחרים, הלך לראות מה קורה.
כשראה שהכל שקט, הוא נכנס למטבח, ומישש בחושך עד שמצא גפרור כדי להדליק נר. ואז ראה את העיניים הנוצצות והבוערות של החתולה, וחשב שהן גחלים לוחשות. הוא קירב אליהן את הגפרור כדי להדליק אותו. אבל החתולה לא הבינה את הבדיחה, קפצה על הפנים שלו, ירקה ושרטה אותו.
הוא נבהל נורא, ורץ לדלת האחורית. אבל שם קפץ הכלב ונשך אותו ברגל. וכשחצה את החצר, החמור בעט בו. והתרנגול, שהתעורר מהרעש, קרא בכל הכוח.
השודד רץ בחזרה הכי מהר שיכול אל החברים שלו, וסיפר לראש הכנופיה שמכשפה איומה נכנסה לבית, ירקה עליו ושרטה לו את הפנים באצבעות ארוכות וגרומות. ושאיש עם סכין התחבא מאחורי הדלת ודקר אותו ברגל. ושמפלצת שחורה עמדה בחצר והכתה אותו באלה. ושעל הגג ישב שד שצעק: "תביאו את הנבל הזה לכאן!"
מאז השודדים אף פעם לא העזו לחזור לבית. אבל המוזיקאים כל כך אהבו את המקום, שהם נשארו לגור בו. ושם הם גרים, כנראה, עד היום הזה.