לרועה אחד היה כלב נאמן בשם סולטן. סולטן הזדקן מאוד ואיבד את כל השיניים שלו. יום אחד, כשהרועה ואשתו עמדו יחד לפני הבית, אמר הרועה: "מחר בבוקר אפטר מסולטן הזקן, כי הוא כבר לא מועיל לכלום."
אבל אשתו אמרה: "בבקשה, תן ליצור הנאמן והמסכן הזה לחיות. הוא שירת אותנו טוב הרבה מאוד שנים, ואנחנו צריכים לדאוג לו עד סוף ימיו."
"אבל מה נעשה איתו?" אמר הרועה. "אין לו אף שן בפה, והגנבים בכלל לא מפחדים ממנו. נכון שהוא שירת אותנו, אבל הוא עשה את זה כדי לקבל אוכל. מחר יהיה היום האחרון שלו, תהיי בטוחה."
סולטן המסכן שכב ממש לידם ושמע את כל מה שהרועה ואשתו אמרו. הוא נבהל מאוד כשחשב שמחר יהיה היום האחרון שלו. אז בערב הוא הלך לחבר הטוב שלו, הזאב, שגר ביער, וסיפר לו על כל הצער שלו, ושהאדון שלו רוצה להיפטר ממנו בבוקר.
"תירגע," אמר הזאב, "אתן לך עצה טובה. אתה יודע שהאדון שלך יוצא כל בוקר מוקדם עם אשתו לשדה. הם לוקחים איתם את התינוק הקטן שלהם, ומשכיבים אותו בצל מאחורי הגדר בזמן שהם עובדים. אתה תשכב ליד התינוק ותעמיד פנים שאתה שומר עליו. אני אצא מהיער ואחטוף אותו, ואתה תרוץ אחריי הכי מהר שאתה יכול, ואני אפיל אותו. אז תחזיר אותו אליהם, והם יחשבו שהצלת את הילד שלהם, ויהיו כל כך אסירי תודה שידאגו לך כל החיים."
התוכנית מצאה חן בעיני הכלב, וכך עשו. הזאב רץ קצת עם התינוק, הרועה ואשתו צעקו, אבל סולטן השיג אותו מהר, והחזיר את התינוק הקטן לאדון ולגברת שלו.
הרועה ליטף לו את הראש ואמר: "סולטן הזקן הציל את הילד שלנו מהזאב, ולכן הוא יחיה, ונדאג לו היטב, ויהיה לו הרבה אוכל. אישה, לכי הביתה ותני לו ארוחה טובה, ותני לו את הכרית הישנה שלי לישון עליה כל ימי חייו." ומאז היה לסולטן כל מה שרצה.
זמן קצר אחר כך הגיע הזאב, בירך אותו ואמר: "עכשיו, חבר טוב, אל תלשין עליי, ותסובב את הראש לצד השני כשארצה לטעום אחת מהכבשות השמנות של הרועה הזקן."
"לא," אמר סולטן, "אני אהיה נאמן לאדון שלי."
אבל הזאב חשב שהוא צוחק, ובא לילה אחד לקחת לעצמו ארוחה טעימה. אלא שסולטן כבר סיפר לאדון שלו מה הזאב מתכנן. הרועה חיכה לזאב מאחורי דלת האסם, וכשהזאב היה עסוק בחיפוש כבשה שמנה, הוא קיבל מכות טובות במקל עבה על הגב.
הזאב כעס מאוד, קרא לסולטן "נוכל זקן", ונשבע לנקום בו. למחרת בבוקר שלח הזאב את החזיר הבר להזמין את סולטן לבוא ליער ולהילחם. לסולטן לא היה אף אחד שיכול לעזור לו, חוץ מהחתולה הזקנה של הרועה, שהייתה לה רק שלוש רגליים. אז הוא לקח אותה איתו. וכשהחתולה המסכנה צלעה בקושי, היא הרימה את הזנב שלה ישר באוויר.
הזאב והחזיר הבר הגיעו ראשונים. כשראו את האויבים שלהם מגיעים, ואת הזנב הארוך של החתולה עומד ישר באוויר, הם חשבו שהיא מביאה חרב בשביל סולטן. ובכל פעם שהיא צלעה, הם חשבו שהיא מרימה אבן כדי לזרוק עליהם. אז הם אמרו שהם לא אוהבים קרב כזה. החזיר הבר שכב מאחורי שיח, והזאב קפץ ועלה על עץ.
סולטן והחתולה הגיעו, הסתכלו מסביב, ותמהו שאין שם אף אחד. אבל החזיר הבר לא הסתתר עד הסוף, והאוזניים שלו בלטו מהשיח. כשהוא הזיז קצת אחת מהן, החתולה ראתה שמשהו זז, חשבה שזה עכבר, קפצה עליו, נשכה ושרטה. החזיר הבר קפץ, נחר וברח משם, וצעק: "תסתכלו למעלה על העץ, שם יושב האשם!"
הם הסתכלו למעלה, וראו את הזאב יושב בין הענפים. הם קראו לו פחדן, ולא הרשו לו לרדת עד שהתבייש מאוד בעצמו, והבטיח לחזור להיות חבר טוב של סולטן הזקן.
