בכפר אחד גרה אישה זקנה ועניה. היא אספה צלחת של שעועית ורצתה לבשל אותה. אז היא הדליקה אש באח, וכדי שהאש תבער מהר יותר, הדליקה אותה עם חופן של קש.
כשרוקנה את השעועית לסיר, נפלה שעועית אחת בלי שהיא שמה לב, ונחה על הרצפה ליד קש אחד. זמן קצר אחר כך קפצה גחלת בוערת מהאש ונחתה לידם.
הקש פתח ואמר: "חברים יקרים, מאיפה באתם לכאן?"
הגחלת ענתה: "למזלי קפצתי מהאש. אילו לא הייתי בורחת בכל הכוח, בטוח הייתי נשרפת לאפר."
השעועית אמרה: "גם אני ברחתי עם עור שלם. אבל אילו הזקנה הייתה מכניסה אותי לסיר, היו מבשלים ממני מרק בלי רחמים, כמו את כל החברות שלי."
"והאם לי היה גורל טוב יותר?" אמר הקש. "הזקנה שרפה את כל האחים שלי באש ובעשן. היא תפסה שישים מהם בבת אחת. למזלי החלקתי לה בין האצבעות."
"אבל מה נעשה עכשיו?" שאלה הגחלת.
"אני חושבת," ענתה השעועית, "שמכיוון שהיה לנו מזל כזה וברחנו, אנחנו צריכים להישאר יחד כמו חברים טובים. וכדי שלא תקרה לנו כאן צרה חדשה, כדאי שנלך מכאן יחד לארץ אחרת."
ההצעה מצאה חן בעיני השניים האחרים, והם יצאו לדרך יחד. אבל מהר מאוד הגיעו לנחל קטן, ולא היה עליו גשר או קרש, והם לא ידעו איך לעבור.
לקש היה רעיון טוב, והוא אמר: "אני אשכב לרוחב הנחל, ואתם תוכלו ללכת עליי כמו על גשר." הקש נמתח מגדה אחת לגדה השנייה. הגחלת, שהייתה חמת מזג ונמהרת, צעדה באומץ רב על הגשר החדש.
אבל כשהגיעה לאמצע, ושמעה את המים שוצפים מתחתיה, היא בכל זאת נבהלה, עצרה, ולא העזה להמשיך. בינתיים הקש התחיל לבעור, נשבר לשני חלקים ונפל לנחל. הגחלת החליקה אחריו, השמיעה "פששש" כשנגעה במים, וכבתה לתמיד.
השעועית, שנשארה בחוכמה על החוף, לא יכלה שלא לצחוק על מה שקרה. היא לא הצליחה להפסיק, וצחקה כל כך חזק, שהיא נקרעה! גם היא הייתה הולכת לאיבוד, אילולא במזל טוב, חייט שנדד בחיפוש אחרי עבודה התיישב לנוח ליד הנחל.
לחייט היה לב רחום, והוא הוציא מחט וחוט ותפר אותה. השעועית הודתה לו יפה מאוד. אבל מכיוון שהחייט השתמש בחוט שחור, מאז ועד היום יש לכל השעועיות תפר שחור.