לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה מאוד, שבאותם ימים עוד היו בה פיות, מלכו מלך ומלכה. היה להם הרבה כסף, הרבה בגדים יפים, הרבה דברים טובים לאכול ולשתות, וכרכרה לנסוע בה כל יום. אבל אף שהיו נשואים הרבה שנים, לא היו להם ילדים, וזה ציער אותם מאוד.
יום אחד, כשהמלכה טיילה על שפת הנהר בקצה הגן, ראתה דג קטן ומסכן שקפץ מהמים ושכב על הגדה, מתנשף וכמעט מת. המלכה ריחמה על הדג הקטן, וזרקה אותו בחזרה לנהר. לפני שהדג שחה משם, הוא הרים את הראש מהמים ואמר: "אני יודע מה המשאלה שלך, והיא תתגשם, בתמורה לטוב הלב שלך אליי. בקרוב תהיה לך בת."
מה שהדג הקטן ניבא התגשם מהר. למלכה נולדה ילדה קטנה, יפה כל כך שהמלך לא הפסיק להסתכל עליה משמחה. הוא אמר שיערוך משתה גדול ויחגוג, ויראה את הילדה לכל הארץ. הוא הזמין את קרוביו, האצילים, החברים והשכנים.
אבל המלכה אמרה: "אני רוצה להזמין גם את הפיות, כדי שיהיו טובות לבת הקטנה שלנו." בממלכה היו שלוש עשרה פיות. אבל למלך ולמלכה היו רק שתים עשרה צלחות זהב שהפיות יכלו לאכול מהן, ולכן נאלצו לא להזמין פיה אחת.
אז הגיעו שתים עשרה פיות. לכל אחת היה כובע אדום וגבוה על הראש, נעליים אדומות עם עקבים גבוהים ברגליים, ושרביט לבן וארוך ביד. אחרי המשתה הן נעמדו במעגל ונתנו לנסיכה הקטנה את המתנות הכי טובות שלהן. אחת נתנה לה טוב לב, אחרת יופי, אחרת עושר, וכך הלאה, עד שהיה לה כל מה שטוב בעולם.
בדיוק כשאחת עשרה פיות סיימו לברך אותה, נשמע רעש גדול בחצר. הודיעו שהפיה השלוש עשרה הגיעה, עם כובע שחור על הראש, נעליים שחורות ברגליים, ומטאטא ביד. מיד היא עלתה לאולם האוכל.
מכיוון שלא הזמינו אותה למשתה, היא כעסה מאוד, נזפה במלך ובמלכה, ורצתה לנקום. היא קראה: "בת המלך, בשנה החמש עשרה לחייה, תידקר מכישור ותיפול מתה!"
אז התקדמה הפיה השתים עשרה, מהפיות הטובות, שעוד לא נתנה את המתנה שלה. היא אמרה שאת הקללה הרעה אי אפשר לבטל, אבל היא יכולה לרכך אותה. והמתנה שלה הייתה שכאשר הכישור ידקור את בת המלך, היא לא תמות באמת, אלא רק תירדם למאה שנה.
המלך עדיין קיווה להציל את בתו היקרה לגמרי מהסכנה. לכן ציווה לקנות את כל הכישורים בממלכה ולשרוף אותם. בינתיים התגשמו כל המתנות של אחת עשרה הפיות הראשונות. הנסיכה הייתה כל כך יפה, מנומסת, טובה וחכמה, שכל מי שהכיר אותה אהב אותה.
והנה, בדיוק ביום שבו מלאו לה חמש עשרה שנה, המלך והמלכה לא היו בבית, והיא נשארה לבד בארמון. היא הסתובבה לבדה, הסתכלה בכל החדרים והאולמות, עד שהגיעה למגדל עתיק. היו בו מדרגות צרות שהסתיימו בדלת קטנה. בדלת היה מפתח זהב, וכשסובבה אותו, הדלת נפתחה. בפנים ישבה אישה זקנה וטוותה במרץ.
"שלום, סבתא טובה," אמרה הנסיכה, "מה את עושה כאן?"
"טווה," אמרה הזקנה, והנהנה בראש וזמזמה מנגינה, בזמן שהגלגל עשה "בזזז!"
"איך הדבר הקטן הזה מסתובב יפה!" אמרה הנסיכה. היא לקחה את הכישור וניסתה לטוות. אבל ברגע שנגעה בו, התגשמה הנבואה של הפיה. הכישור דקר אותה, והיא נפלה על הרצפה בלי לזוז.
אבל היא לא מתה, אלא רק נרדמה שינה עמוקה. והמלך והמלכה, שבדיוק חזרו הביתה, וכל אנשי החצר, נרדמו גם הם. הסוסים נרדמו באורוות, הכלבים בחצר, היונים על הגג, ואפילו הזבובים על הקירות. אפילו האש באח הפסיקה לבעור ונרדמה. השיפוד, שהסתובב עם אווז לארוחה של המלך, עצר. הטבחית, שבאותו רגע משכה בשערות את נער המטבח כדי לתת לו סטירה על משהו שעשה, עזבה אותו, ושניהם נרדמו. המשרת, שבדיוק טעם בסתר מהכד, נרדם עם הכד על השפתיים. וכך הכל עמד במקום וישן עמוק.
מסביב לארמון צמחה מהר גדר גדולה של קוצים, ובכל שנה היא נעשתה גבוהה וסבוכה יותר, עד שבסוף הארמון הישן הוקף והוסתר לגמרי, ואפילו הגג והארובות לא נראו.
אבל בכל הארץ התפשט הסיפור על שושנת הקוצים היפהפייה הישנה, כי כך קראו לבת המלך. ומדי פעם באו בני מלכים וניסו לפרוץ דרך הסבך אל הארמון. אבל אף אחד מהם לא הצליח, כי הקוצים והשיחים תפסו אותם כאילו היו להם ידיים, והם נתקעו שם ולא יכלו לצאת.
אחרי הרבה הרבה שנים, הגיע לארץ ההיא בן מלך. איש זקן סיפר לו את הסיפור על סבך הקוצים, ועל הארמון היפה שמאחוריו, ועל הנסיכה הנפלאה שנקראת שושנת הקוצים, שישנה בו עם כל אנשי החצר. הוא סיפר גם ששמע מסבא שלו שהרבה הרבה נסיכים באו וניסו לפרוץ דרך הסבך, אבל כולם נתקעו בו.
אז אמר הנסיך הצעיר: "כל זה לא יפחיד אותי. אני אלך לראות את שושנת הקוצים." הזקן ניסה לעצור אותו, אבל הנסיך היה נחוש ללכת.
והנה, בדיוק באותו יום נגמרו מאה השנים. כשהנסיך הגיע לסבך, הוא ראה רק שיחים יפים ופורחים, ועבר דרכם בקלות, והם נסגרו אחריו סבוכים כמו קודם. בסוף הגיע לארמון. בחצר שכבו הכלבים ישנים, הסוסים עמדו באורוות, ועל הגג ישבו היונים ישנות, עם הראש מתחת לכנף.
כשנכנס לארמון, הזבובים ישנו על הקירות. השיפוד עמד במקום. המשרת החזיק את הכד ליד השפתיים, כאילו עמד לשתות. המשרתת ישבה עם תרנגולת בחיק, מוכנה למרוט אותה. והטבחית במטבח עדיין הרימה את היד, כאילו עמדה להכות את הנער.
הוא המשיך הלאה, והכל היה שקט כל כך שהוא שמע כל נשימה שלו. בסוף הגיע למגדל הישן, ופתח את הדלת של החדר הקטן שבו הייתה שושנת הקוצים. שם היא שכבה, ישנה עמוק על ספה ליד החלון. היא נראתה כל כך יפה, שהוא לא הצליח להוריד ממנה את העיניים. הוא התכופף ונתן לה נשיקה.
ברגע שנישק אותה, היא פקחה את העיניים, התעוררה, וחייכה אליו. הם יצאו יחד, ומהר מאוד התעוררו גם המלך והמלכה וכל אנשי החצר, והסתכלו זה על זה בתדהמה גדולה.
הסוסים התנערו, הכלבים קפצו ונבחו, היונים הוציאו את הראש מתחת לכנף, הסתכלו מסביב ועפו לשדות. הזבובים על הקירות זמזמו שוב. האש במטבח התלקחה, והשיפוד הסתובב שוב עם האווז לארוחה של המלך. המשרת סיים לשתות, המשרתת המשיכה למרוט את התרנגולת, והטבחית נתנה לנער את הסטירה.
ואז הנסיך ושושנת הקוצים התחתנו, ונערך משתה חתונה גדול, והם חיו יחד באושר כל ימי חייהם.