פעם, לפני הרבה שנים, הייתה אישה שהייתה מכשפה אמיתית, והיו לה שתי בנות. אחת מכוערת ורעה, ואותה היא אהבה, כי היא הייתה הבת שלה. והשנייה יפה וטובה, ואותה היא שנאה, כי היא הייתה הבת החורגת שלה.
פעם היה לבת החורגת סינר יפה, שמצא חן כל כך בעיני השנייה, שהיא קינאה, ואמרה לאמא שלה שהיא חייבת ורוצה לקבל את הסינר הזה.
"שקט, ילדתי," אמרה הזקנה, "ותקבלי אותו. לאחותך החורגת כבר מזמן מגיע למות. הלילה, כשהיא תישן, אבוא ואהרוג אותה. רק תיזהרי לשכב בצד הרחוק של המיטה, ותדחפי אותה היטב לקדמת המיטה."
הנערה המסכנה הייתה אבודה, אילולא עמדה בדיוק אז בפינה ושמעה הכל. כל היום היא לא העזה לצאת מהבית. וכשהגיע זמן השינה, בת המכשפה עלתה ראשונה למיטה, כדי לשכב בצד הרחוק. אבל כשהיא נרדמה, השנייה דחפה אותה בעדינות לקדמת המיטה, ולקחה לעצמה את המקום מאחור, ליד הקיר.
בלילה, הזקנה התגנבה פנימה, עם גרזן ביד ימין. ביד שמאל היא מיששה לבדוק אם מישהו שוכב בצד החיצוני, ואז תפסה את הגרזן בשתי ידיים, והכתה את הבת שלה עצמה.
כשהיא הלכה, הנערה קמה והלכה לאהוב שלה, שקראו לו רולנד, ודפקה בדלת שלו. כשהוא יצא, היא אמרה לו: "תקשיב, רולנד היקר, אנחנו חייבים לברוח מהר מאוד. אמי החורגת רצתה להרוג אותי, אבל פגעה בבת שלה. כשיאיר היום, והיא תראה מה עשתה, נהיה אבודים."
"אבל," אמר רולנד, "אני מייעץ לך קודם לקחת ממנה את שרביט הקסמים שלה, אחרת לא נוכל לברוח אם היא תרדוף אחרינו."
הנערה הביאה את שרביט הקסמים. והיא לקחה שלוש טיפות מדמה של הנערה המתה והפילה אותן על הרצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבח, ואחת על המדרגות. ואז מיהרה לברוח עם האהוב שלה.
כשהמכשפה הזקנה קמה בבוקר, היא קראה לבת שלה ורצתה לתת לה את הסינר, אבל היא לא באה. אז צעקה המכשפה: "איפה את?"
"כאן, על המדרגות, אני מטאטאת," ענתה טיפת הדם הראשונה.
הזקנה יצאה, אבל לא ראתה אף אחד על המדרגות, וצעקה שוב: "איפה את?"
"כאן במטבח, אני מתחממת," קראה טיפת הדם השנייה.
היא נכנסה למטבח, אבל לא מצאה אף אחד. אז צעקה שוב: "איפה את?"
"אה, כאן במיטה, אני ישנה," קראה טיפת הדם השלישית.
היא נכנסה לחדר, אל המיטה. ומה ראתה שם? את הבת שלה, שהיא עצמה הרגה.
המכשפה התמלאה זעם, קפצה לחלון, ומכיוון שיכלה לראות רחוק מאוד לתוך העולם, היא ראתה את בתה החורגת ממהרת משם עם האהוב שלה, רולנד.
"זה לא יעזור לכם," צעקה. "גם אם הגעתם רחוק, לא תברחו ממני!"
היא נעלה את מגפי הקסם שלה, שבכל צעד שלהם עוברים שעה של הליכה, ולא עבר הרבה זמן עד שהשיגה אותם.
אבל הנערה, כשראתה את הזקנה צועדת לעברה, הפכה בעזרת שרביט הקסמים את רולנד האהוב שלה לאגם, ואת עצמה לברווזה ששוחה באמצעו. המכשפה נעמדה על החוף, זרקה פירורי לחם למים, והתאמצה בלי סוף לפתות את הברווזה. אבל הברווזה לא נתנה לפתות את עצמה, והזקנה נאלצה ללכת הביתה בלילה כמו שבאה.
אז הנערה ורולנד האהוב שלה חזרו לצורה הרגילה שלהם, והלכו כל הלילה עד עלות השחר. ואז הנערה הפכה את עצמה לפרח יפה שעמד באמצע גדר של קוצים, ואת רולנד האהוב שלה לכנר.
לא עבר הרבה זמן, והמכשפה הגיעה צועדת לעברם, ואמרה למוזיקאי: "מוזיקאי יקר, אני יכולה לקטוף לעצמי את הפרח היפה הזה?"
"אה, כן," ענה. "אנגן לך בזמן שתעשי את זה."
כשהיא זחלה במהירות לתוך הגדר ועמדה לקטוף את הפרח, כי ידעה היטב מי הפרח, הוא התחיל לנגן. ורוצה או לא רוצה, היא נאלצה לרקוד, כי זה היה ריקוד קסם. ככל שניגן מהר יותר, כך היא נאלצה לקפוץ בפראות רבה יותר, והקוצים קרעו את הבגדים שלה ודקרו ופצעו אותה. ומכיוון שהוא לא הפסיק, היא נאלצה לרקוד עד שנפלה מתה על הארץ.
עכשיו כשהיו חופשיים, אמר רולנד: "עכשיו אלך לאבא שלי ואסדר את החתונה."
"אז בינתיים אשאר כאן ואחכה לך," אמרה הנערה. "וכדי שאף אחד לא יזהה אותי, אהפוך את עצמי לאבן גבול אדומה."
רולנד הלך, והנערה עמדה כמו אבן גבול אדומה בשדה וחיכתה לאהוב שלה. אבל כשרולנד הגיע הביתה, הוא נפל ברשת של אחרת, שכישפה אותו כל כך שהוא שכח את הנערה.
הנערה המסכנה נשארה שם הרבה זמן. אבל בסוף, כשהוא לא חזר בכלל, היא הייתה עצובה, והפכה את עצמה לפרח, וחשבה: "בטח מישהו יעבור כאן וירמוס אותי."
אבל קרה שרועה רעה את הכבשים שלו בשדה, וראה את הפרח. ומכיוון שהוא היה כל כך יפה, הוא קטף אותו, לקח אותו איתו, ושם אותו בתיבה שלו.
מאז קרו דברים מוזרים בבית של הרועה. כשקם בבוקר, כל העבודה כבר הייתה עשויה. החדר היה מטואטא, השולחן והספסלים היו נקיים, האש באח הייתה דולקת, והמים כבר הובאו. ובצהריים, כשחזר הביתה, השולחן היה ערוך, וארוחה טובה הוגשה.
הוא לא הבין איך זה קורה, כי אף פעם לא ראה אדם בבית שלו, ואף אחד לא יכול היה להתחבא בו. הוא בהחלט שמח על השירות הטוב, אבל בסוף פחד כל כך, שהלך לאישה חכמה וביקש את עצתה.
האישה החכמה אמרה: "יש מאחורי זה כישוף. תקשיב מוקדם מאוד באיזה בוקר אם משהו זז בחדר. ואם תראה משהו, לא משנה מה, תזרוק עליו בד לבן, והקסם ייעצר."
הרועה עשה כמו שאמרה לו. ולמחרת בבוקר, בדיוק כשהשחר עלה, הוא ראה את התיבה נפתחת, ואת הפרח יוצא ממנה. הוא קפץ אליו מהר וזרק עליו בד לבן. מיד נגמר הכישוף, ונערה יפהפייה עמדה מולו.
היא הודתה שהיא הייתה הפרח, ושעד עכשיו היא ניהלה לו את הבית. היא סיפרה לו את הסיפור שלה. והיא מצאה חן בעיניו, והוא שאל אותה אם היא רוצה להתחתן איתו. אבל היא ענתה: "לא," כי רצתה להישאר נאמנה לרולנד האהוב שלה, אף שהוא נטש אותה. ובכל זאת, היא הבטיחה לא ללכת, ולהמשיך לנהל את הבית של הרועה.
ועכשיו התקרב הזמן שבו הייתה אמורה להיערך החתונה של רולנד. ואז, לפי מנהג עתיק בארץ ההיא, הוכרז שכל הנערות צריכות להגיע אליה, ולשיר לכבוד הזוג.
כשהנערה הנאמנה שמעה על זה, היא נעשתה כל כך עצובה שחשבה שהלב שלה יישבר. והיא לא רצתה ללכת לשם, אבל הנערות האחרות באו ולקחו אותה.
כשהגיע תורה לשיר, היא נסוגה לאחור, עד שבסוף נשארה היחידה, ואז לא יכלה לסרב. אבל כשהתחילה לשיר, והשיר הגיע לאוזני רולנד, הוא קפץ וקרא: "אני מכיר את הקול הזה! זו הכלה האמיתית, אני לא רוצה אף אחת אחרת!"
כל מה שהוא שכח, ושנעלם לו מהראש, חזר פתאום אל הלב שלו. ואז הנערה הנאמנה התחתנה עם רולנד האהוב שלה, והצער נגמר והשמחה התחילה.