מעשיות האחים גרים - פרק 31: שלגייה

זה היה באמצע החורף, כשפתיתי שלג גדולים ירדו מסביב. מלכה של ארץ רחוקה אלפי קילומטרים ישבה ותפרה ליד החלון שלה. מסגרת החלון הייתה עשויה מעץ הובנה שחור ומשובח. וכשישבה והסתכלה על השלג, היא דקרה את האצבע שלה, ושלוש טיפות דם נפלו על השלג.

היא הסתכלה מהורהרת על הטיפות האדומות שעל השלג הלבן, ואמרה: "הלוואי שהבת הקטנה שלי תהיה לבנה כמו השלג הזה, אדומה כמו הדם הזה, ושחורה כמו מסגרת ההובנה של החלון הזה!"

וכך באמת גדלה הילדה הקטנה. העור שלה היה לבן כמו שלג, הלחיים שלה ורודות כמו דם, והשיער שלה שחור כמו הובנה. וקראו לה שלגייה.

אבל המלכה הזאת מתה, והמלך התחתן מהר עם אישה אחרת, שנעשתה מלכה. היא הייתה יפה מאוד, אבל כל כך גאוותנית שלא יכלה לסבול את המחשבה שמישהי יכולה להיות יפה ממנה. הייתה לה מראה קסומה, והיא נהגה לגשת אליה, להסתכל על עצמה ולהגיד:

"מראה, מראה שעל הקיר,

מי היפה בכל העיר?

ספרי לי, ספרי באמת!"

והמראה תמיד ענתה:

"את, המלכה, היפה בכל הארץ."

אבל שלגייה נעשתה יפה יותר ויותר. וכשהייתה בת שבע, היא הייתה בהירה כמו היום, ויפה יותר מהמלכה עצמה. ויום אחד, כשהמלכה ניגשה להסתכל במראה כרגיל, ענתה לה המראה:

"את, המלכה, יפה ונאה למראה,

אבל שלגייה יפה ממך הרבה!"

כששמעה את זה, היא החווירה מזעם ומקנאה. היא קראה לאחד המשרתים שלה ואמרה: "קח את שלגייה ליער הרחב, כדי שלא אראה אותה יותר לעולם."

המשרת הוביל אותה משם. אבל הלב שלו נמס כששלגייה התחננה שיחוס על חייה, והוא אמר: "לא אפגע בך, ילדה יפה." אז הוא השאיר אותה לבד. ואף שחשב שכנראה חיות הפרא יטרפו אותה, הוא הרגיש כאילו משא כבד ירד מליבו כשהחליט לא להרוג אותה, אלא להשאיר אותה לגורלה, עם סיכוי שמישהו ימצא ויציל אותה.

שלגייה המסכנה נדדה ביער בפחד גדול. חיות הפרא שאגו מסביבה, אבל אף אחת לא פגעה בה. בערב היא הגיעה לבקתה בין ההרים, ונכנסה לנוח, כי הרגליים הקטנות שלה כבר לא נשאו אותה.

הכל בבקתה היה מסודר ונקי. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה, ועליה שבע צלחות קטנות, שבע כיכרות לחם קטנות, ושבע כוסות קטנות עם משקה, ושבע סכינים ומזלגות מסודרים בשורה. וליד הקיר עמדו שבע מיטות קטנות.

מכיוון שהייתה רעבה מאוד, היא לקחה חתיכה קטנה מכל כיכר, ושתתה קצת מאוד מכל כוס. אחר כך חשבה לשכב ולנוח. היא ניסתה את כל המיטות הקטנות, אבל אחת הייתה ארוכה מדי, ואחרת קצרה מדי, עד שבסוף השביעית התאימה לה. ושם היא נשכבה ונרדמה.

אחרי זמן מה הגיעו בעלי הבקתה. אלה היו שבעה גמדים קטנים, שגרו בין ההרים, וחפרו וחיפשו זהב. הם הדליקו את שבע המנורות שלהם, וראו מיד שמשהו לא בסדר.

הראשון אמר: "מי ישב על השרפרף שלי?"

השני: "מי אכל מהצלחת שלי?"

השלישי: "מי לקח מהלחם שלי?"

הרביעי: "מי נגע בכף שלי?"

החמישי: "מי השתמש במזלג שלי?"

השישי: "מי חתך עם הסכין שלי?"

השביעי: "מי שתה מהכוס שלי?"

אז הראשון הסתכל מסביב ואמר: "מי שכב במיטה שלי?" והאחרים רצו אליו, וכל אחד קרא שמישהו שכב במיטה שלו. אבל השביעי ראה את שלגייה, וקרא לכל אחיו לבוא ולראות אותה. הם קראו בפליאה ובתדהמה, הביאו את המנורות שלהם להסתכל עליה, ואמרו: "אלוהים אדירים! איזו ילדה מקסימה!"

הם שמחו מאוד לראות אותה, ונזהרו לא להעיר אותה. והגמד השביעי ישן שעה אחת עם כל אחד מהגמדים האחרים בתורו, עד שהלילה עבר.

בבוקר סיפרה להם שלגייה את כל הסיפור שלה. הם ריחמו עליה, ואמרו שאם היא תשמור על הסדר, ותבשל ותכבס ותסרוג ותטווה בשבילם, היא יכולה להישאר, והם ידאגו לה היטב.

אז הם יצאו כל היום לעבודה שלהם, לחפש זהב וכסף בהרים, ושלגייה נשארה בבית. והם הזהירו אותה ואמרו: "המלכה תגלה בקרוב איפה את. אז תיזהרי, ואל תכניסי אף אחד."

אבל המלכה, עכשיו כשחשבה ששלגייה מתה, האמינה שהיא בטוח היפה ביותר בארץ. היא ניגשה למראה שלה ואמרה:

"מראה, מראה שעל הקיר,

מי היפה בכל העיר?

ספרי לי, ספרי באמת!"

והמראה ענתה:

"את, המלכה, היפה בכל הארץ הזאת,

אבל מעבר להרים, ביער הירוק,

איפה ששבעת הגמדים גרים רחוק,

שם שלגייה מסתתרת, והיא

יפה ממך הרבה, הו מלכה!"

המלכה נבהלה מאוד, כי ידעה שהמראה תמיד אומרת את האמת, והייתה בטוחה שהמשרת בגד בה. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שמישהי חיה ויפה ממנה. אז היא התחפשה לרוכלת זקנה, והלכה בדרך מעל ההרים, אל המקום שבו גרו הגמדים.

היא דפקה בדלת וקראה: "סחורה יפה למכירה!"

שלגייה הציצה מהחלון ואמרה: "שלום, אישה טובה! מה יש לך למכור?"

"סחורה טובה, סחורה יפה," אמרה. "שרוכים וסלילים בכל הצבעים."

"אכניס את הזקנה. היא נראית אישה טובה מאוד," חשבה שלגייה, ורצה למטה ופתחה את הבריח של הדלת.

"אלוהים ישמור!" אמרה הזקנה. "כמה רע שרוכה השמלה שלך! תני לי לשרוך אותה עם אחד השרוכים החדשים והיפים שלי."

שלגייה לא חשבה בכלל שמשהו רע עומד לקרות, אז היא עמדה לפני הזקנה. אבל היא עבדה כל כך מהר, ומשכה את השרוך כל כך חזק, שהנשימה של שלגייה נעצרה, והיא נפלה כאילו מתה.

"זה הסוף של כל היופי שלך," אמרה המלכה הרעה, והלכה הביתה.

בערב חזרו שבעת הגמדים הביתה. ואין צורך להגיד כמה הצטערו לראות את שלגייה הנאמנה שלהם שרועה על הרצפה, כאילו מתה לגמרי. אבל הם הרימו אותה, וכשגילו מה קרה לה, חתכו את השרוך. ותוך זמן קצר היא התחילה לנשום, ומהר מאוד חזרה לחיים.

אז הם אמרו: "הזקנה הייתה המלכה בעצמה. תיזהרי בפעם הבאה, ואל תכניסי אף אחד כשאנחנו לא כאן."

כשהמלכה הגיעה הביתה, היא הלכה ישר למראה שלה, ודיברה אליה כמו קודם. אבל לצערה הגדול, המראה עדיין אמרה:

"את, המלכה, היפה בכל הארץ הזאת,

אבל מעבר להרים, ביער הירוק,

איפה ששבעת הגמדים גרים רחוק,

שם שלגייה מסתתרת, והיא

יפה ממך הרבה, הו מלכה!"

אז הדם קפא לה בלב מרוב רשעות וטינה, כשראתה ששלגייה עדיין חיה. היא התחפשה שוב, אבל בתחפושת אחרת לגמרי מהקודמת, ולקחה איתה מסרק מורעל.

כשהגיעה לבקתה של הגמדים, היא דפקה בדלת וקראה: "סחורה יפה למכירה!"

אבל שלגייה אמרה: "אני לא מעזה להכניס אף אחד."

אז אמרה המלכה: "רק תסתכלי על המסרקים היפים שלי!" ונתנה לה את המסרק המורעל. הוא נראה כל כך יפה, שהיא לקחה אותו ותקעה אותו בשיער כדי לנסות אותו. אבל ברגע שנגע בראש שלה, הרעל היה כל כך חזק שהיא נפלה בלי הכרה.

"שם תשכבי," אמרה המלכה, והלכה לדרכה.

אבל במזל טוב, הגמדים חזרו מוקדם מאוד באותו ערב. וכשראו את שלגייה שוכבת על הרצפה, הם ניחשו מה קרה, ומהר מצאו את המסרק המורעל. וכשהוציאו אותו, היא הבריאה, וסיפרה להם את כל מה שקרה. והם הזהירו אותה עוד פעם לא לפתוח את הדלת לאף אחד.

בינתיים המלכה הלכה הביתה למראה שלה, ורעדה מזעם כששמעה בדיוק את אותה תשובה כמו קודם. והיא אמרה: "שלגייה תמות, גם אם זה יעלה לי בחיי!"

אז היא נכנסה לבדה לחדר שלה, והכינה תפוח מורעל. מבחוץ הוא נראה ורוד ומפתה מאוד, אבל מי שטעם ממנו, בטוח היה מת. אחר כך התחפשה לאשת איכר, נסעה מעל ההרים לבקתה של הגמדים, ודפקה בדלת.

אבל שלגייה הוציאה את הראש מהחלון ואמרה: "אני לא מעזה להכניס אף אחד, כי הגמדים אמרו לי שלא."

"תעשי מה שאת רוצה," אמרה הזקנה, "אבל לפחות קחי את התפוח היפה הזה. אני נותנת לך אותו."

"לא," אמרה שלגייה, "אני לא מעזה לקחת אותו."

"ילדה טיפשה!" ענתה השנייה. "ממה את מפחדת? את חושבת שהוא מורעל? בואי! את תאכלי חצי אחד, ואני אוכל את החצי השני."

התפוח היה עשוי כך שצד אחד שלו היה טוב, והצד השני היה מורעל. שלגייה התפתתה מאוד לטעום, כי התפוח נראה כל כך טוב. וכשראתה את הזקנה אוכלת, היא לא יכלה לחכות יותר. אבל בקושי הכניסה את החתיכה לפה, והיא נפלה מתה על הרצפה.

"הפעם שום דבר לא יציל אותך," אמרה המלכה. והיא הלכה הביתה למראה שלה, ובסוף המראה אמרה:

"את, המלכה, היפה מכל היפות."

ואז הלב הרע שלה שמח, ומאושר ככל שלב כזה יכול להיות.

כשהגיע הערב, והגמדים חזרו הביתה, הם מצאו את שלגייה שוכבת על הרצפה. שום נשימה לא יצאה מהשפתיים שלה, והם פחדו שהיא מתה לגמרי. הם הרימו אותה, סירקו את השיער שלה, ושטפו את הפנים שלה במים. אבל הכל היה לשווא, כי הילדה הקטנה נראתה מתה לגמרי.

אז הם השכיבו אותה על מיטה, וכל השבעה שמרו עליה ובכו עליה שלושה ימים שלמים. ואז חשבו לקבור אותה. אבל הלחיים שלה עדיין היו ורודות, והפנים שלה נראו בדיוק כמו כשהייתה בחיים. אז הם אמרו: "לעולם לא נקבור אותה באדמה הקרה."

והם הכינו ארון מזכוכית, כדי שיוכלו עדיין להסתכל עליה, וכתבו עליו באותיות זהב מה שמה, ושהיא בת מלך. את הארון הניחו בין ההרים, ואחד הגמדים תמיד ישב לידו ושמר. וגם ציפורי השמיים באו ובכו על שלגייה. קודם בא ינשוף, אחר כך עורב, ובסוף יונה, וישבו לידה.

וכך שכבה שלגייה הרבה הרבה זמן, ותמיד נראתה כאילו היא רק ישנה. כי עדיין הייתה לבנה כמו שלג, אדומה כמו דם, ושחורה כמו הובנה.

בסוף הגיע נסיך, ועצר בבית של הגמדים. הוא ראה את שלגייה, וקרא מה שהיה כתוב באותיות זהב. אז הוא הציע לגמדים כסף, והתחנן והפציר בהם שייתנו לו לקחת אותה. אבל הם אמרו: "לא ניפרד ממנה בשום זהב שבעולם."

אבל בסוף הם ריחמו עליו, ונתנו לו את הארון. וברגע שהרים אותו כדי לשאת אותו הביתה, חתיכת התפוח נפלה מבין השפתיים שלה, ושלגייה התעוררה ואמרה: "איפה אני?"

והנסיך אמר: "את בטוחה לגמרי איתי."

אז הוא סיפר לה את כל מה שקרה, ואמר: "אני אוהב אותך יותר מכל העולם. אז בואי איתי לארמון של אבא שלי, ותהיי אשתי."

ושלגייה הסכימה, והלכה הביתה עם הנסיך. והכל הוכן בפאר ובהדר גדולים לחתונה שלהם.

לסעודה הוזמנה, בין השאר, גם האויבת הישנה של שלגייה, המלכה. וכשהתלבשה בבגדים יפים ועשירים, היא הסתכלה במראה ואמרה:

"מראה, מראה שעל הקיר,

מי היפה בכל העיר?

ספרי לי, ספרי באמת!"

והמראה ענתה:

"את, הגברת, היפה כאן, כך נראה,

אבל המלכה החדשה יפה ממך הרבה."

כששמעה את זה, היא קפצה מזעם. אבל הקנאה והסקרנות שלה היו כל כך גדולות, שהיא לא יכלה שלא לצאת לראות את הכלה. וכשהגיעה לשם, וראתה שזו לא אחרת משלגייה, שלפי מה שחשבה, מתה מזמן, היא נחנקה מזעם, נפלה ומתה.

אבל שלגייה והנסיך חיו ומלכו באושר על הארץ ההיא הרבה הרבה שנים. ולפעמים הם עלו להרים וביקרו את הגמדים הקטנים, שהיו כל כך טובים לשלגייה בשעת הצרה שלה.