פעם היה איש שהייתה לו בת, שקראו לה אלזה החכמה. כשהיא גדלה, אמר אבא שלה: "נחתן אותה."
"כן," אמרה האם, "אם רק יבוא מישהו שירצה אותה."
בסוף הגיע איש מרחוק וחיזר אחריה. קראו לו הנס, אבל הוא התנה שאלזה החכמה תהיה באמת פיקחית.
"אה," אמר האב, "יש לה הרבה שכל ישר."
והאם אמרה: "אה, היא יכולה לראות את הרוח עולה ברחוב, ולשמוע את הזבובים משתעלים."
"טוב," אמר הנס, "אם היא לא באמת פיקחית, אני לא אקח אותה."
כשישבו לארוחה וסיימו לאכול, אמרה האם: "אלזה, לכי למרתף ותביאי משקה מהחבית."
אז אלזה החכמה לקחה את הכד מהקיר, ירדה למרתף, ותופפה על המכסה בזריזות בדרך, כדי שהזמן לא ייראה ארוך. כשהייתה למטה, הביאה לעצמה כיסא והעמידה אותו מול החבית, כדי שלא תצטרך להתכופף, ולא תכאיב לגב שלה או תיפגע בלי לצפות. אחר כך שמה את הכד לפניה, ופתחה את הברז. ובזמן שהמשקה זרם, היא לא רצתה שהעיניים שלה יתבטלו, אז הסתכלה למעלה על הקיר. ואחרי הרבה הצצות לכאן ולכאן, ראתה מכוש בדיוק מעליה, שהבנאים שכחו שם בטעות.
אז אלזה החכמה התחילה לבכות ואמרה: "אם אתחתן עם הנס, ויהיה לנו ילד, והוא יגדל, ונשלח אותו למרתף להביא משקה, המכוש ייפול לו על הראש ויהרוג אותו!"
והיא ישבה ובכתה וצעקה בכל כוחה, על האסון שמחכה לה.
אלה שלמעלה חיכו למשקה, אבל אלזה החכמה עדיין לא באה. אז אמרה האישה למשרתת: "לכי למרתף ותראי איפה אלזה."
המשרתת הלכה ומצאה אותה יושבת מול החבית וצועקת בקול רם. "אלזה, למה את בוכה?" שאלה המשרתת.
"אה," ענתה, "אין לי סיבה לבכות? אם אתחתן עם הנס, ויהיה לנו ילד, והוא יגדל ויצטרך להביא משקה מכאן, אולי המכוש ייפול לו על הראש ויהרוג אותו."
אז אמרה המשרתת: "איזו אלזה חכמה יש לנו!" והתיישבה לידה, והתחילה לבכות בקול על האסון.
אחרי זמן מה, כשהמשרתת לא חזרה, ואלה שלמעלה היו צמאים למשקה, אמר האיש לנער: "לך למרתף ותראה איפה אלזה והנערה."
הנער ירד, ושם ישבו אלזה החכמה והנערה ובכו יחד. אז שאל: "למה אתן בוכות?"
"אה," אמרה אלזה, "אין לי סיבה לבכות? אם אתחתן עם הנס, ויהיה לנו ילד, והוא יגדל ויצטרך להביא משקה מכאן, המכוש ייפול לו על הראש ויהרוג אותו."
אז אמר הנער: "איזו אלזה חכמה יש לנו!" והתיישב לידה, וגם הוא התחיל ליילל בקול.
למעלה חיכו לנער. אבל מכיוון שהוא עדיין לא חזר, אמר האיש לאישה: "לכי למרתף ותראי איפה אלזה!"
האישה ירדה, ומצאה את שלושתם באמצע הבכי שלהם, ושאלה מה הסיבה. אז סיפרה לה אלזה גם כן שהילד שלה בעתיד ייהרג מהמכוש, כשיגדל ויצטרך להביא משקה, והמכוש ייפול. אז גם האם אמרה: "איזו אלזה חכמה יש לנו!" והתיישבה ובכתה איתם.
האיש שלמעלה חיכה זמן קצר. אבל מכיוון שאשתו לא חזרה, והצמא שלו גדל כל הזמן, אמר: "אני חייב לרדת למרתף בעצמי ולראות איפה אלזה."
אבל כשהגיע למרתף, וכולם ישבו יחד ובכו, והוא שמע את הסיבה, ושהילד של אלזה הוא הסיבה, הילד שאלזה אולי תביא יום אחד לעולם, ושהוא אולי ייהרג מהמכוש אם במקרה ישב מתחתיו ויביא משקה בדיוק ברגע שהוא ייפול, הוא קרא: "אוי, איזו אלזה חכמה!" והתיישב, ובכה איתם גם הוא.
החתן נשאר למעלה לבד הרבה זמן. אחר כך, כשאף אחד לא חזר, הוא חשב: "הם בטח מחכים לי למטה. גם אני צריך ללכת לשם ולראות מה הם עושים."
כשירד, חמשתם ישבו וצעקו ובכו ברחמים רבים, כל אחד יותר מהשני. "איזה אסון קרה?" שאל.
"אה, הנס היקר," אמרה אלזה, "אם נתחתן ויהיה לנו ילד, והוא יהיה גדול, ואולי נשלח אותו לכאן להביא משהו לשתות, אז המכוש שנשאר שם למעלה עלול לפגוע לו בראש אם ייפול. אז אין לנו סיבה לבכות?"
"בואי," אמר הנס, "יותר שכל מזה לא צריך במשק הבית שלי. מכיוון שאת אלזה כל כך חכמה, אני אקח אותך." הוא תפס את ידה, לקח אותה למעלה איתו, והתחתן איתה.
אחרי שהנס היה נשוי לה זמן מה, הוא אמר: "אישה, אני יוצא לעבוד ולהרוויח לנו קצת כסף. לכי לשדה ותקצרי את החיטה, שיהיה לנו לחם."
"כן, הנס היקר, אעשה את זה."
אחרי שהנס הלך, היא בישלה לעצמה מרק טוב ולקחה אותו איתה לשדה. כשהגיעה לשדה, אמרה לעצמה: "מה אעשה? אקצור קודם, או אוכל קודם? אה, אוכל קודם."
אז היא שתתה את כוס המרק שלה. וכששבעה לגמרי, אמרה שוב: "מה אעשה? אקצור קודם, או אישן קודם? אישן קודם." אז נשכבה בין החיטה ונרדמה.
הנס היה בבית הרבה זמן, אבל אלזה לא באה. אז אמר: "איזו אלזה חכמה יש לי! היא כל כך חרוצה, שהיא אפילו לא באה הביתה לאכול."
אבל כשהגיע הערב והיא עדיין לא חזרה, הנס יצא לראות מה היא קצרה. אבל שום דבר לא נקצר, והיא שכבה בין החיטה וישנה.
אז הנס מיהר הביתה והביא רשת של ציידי ציפורים עם פעמונים קטנים, ותלה אותה מסביבה. והיא המשיכה לישון. אחר כך רץ הביתה, סגר את דלת הבית, התיישב בכיסא ועבד.
בסוף, כשכבר היה חשוך לגמרי, אלזה החכמה התעוררה. וכשקמה, היה צלצול מסביבה, והפעמונים צלצלו בכל צעד שעשתה. היא נבהלה, ונעשתה לא בטוחה אם היא באמת אלזה החכמה או לא, ואמרה: "זו אני, או שזו לא אני?"
אבל היא לא ידעה מה לענות על זה, ועמדה זמן מה בספק. בסוף חשבה: "אלך הביתה ואשאל אם זו אני או אם זו לא אני. הם בטח יידעו."
היא רצה לדלת של הבית שלה, אבל היא הייתה סגורה. אז דפקה בחלון וקראה: "הנס, אלזה בפנים?"
"כן," ענה הנס, "היא בפנים."
אז היא נבהלה נורא ואמרה: "אוי, שמיים! אז זו לא אני!" והלכה לדלת אחרת. אבל כשהאנשים שמעו את צלצול הפעמונים, הם לא רצו לפתוח, והיא לא הצליחה להיכנס לשום מקום. אז היא ברחה מהכפר, ואף אחד לא ראה אותה מאז.
