אשתו של איש עשיר חלתה. וכשהרגישה שסופה מתקרב, היא קראה לבת היחידה שלה אל מיטתה ואמרה: "תמיד תהיי ילדה טובה, ואני אסתכל מהשמיים ואשמור עלייך." זמן קצר אחר כך היא עצמה את עיניה ומתה, ונקברה בגן. והילדה הקטנה הלכה כל יום לקבר שלה ובכתה, ותמיד הייתה טובה ונחמדה לכל מי שסביבה.
השלג ירד ופרש כיסוי לבן ויפה על הקבר. אבל עד שהגיע האביב, והשמש המיסה אותו שוב, אבא שלה כבר התחתן עם אישה אחרת.
לאישה החדשה היו שתי בנות משלה, שהיא הביאה איתה הביתה. הן היו יפות בפנים אבל רעות בלב, ועכשיו התחיל זמן עצוב בשביל הילדה הקטנה והמסכנה.
"מה רוצה חסרת התועלת הזאת בסלון?" אמרו. "מי שרוצה לאכול לחם צריך קודם להרוויח אותו. החוצה, משרתת המטבח!" הן לקחו ממנה את הבגדים היפים שלה, נתנו לה שמלה אפורה ישנה ללבוש, צחקו עליה, ושלחו אותה למטבח.
שם היא נאלצה לעבוד קשה: לקום מוקדם לפני אור היום, להביא מים, להדליק אש, לבשל ולכבס. וחוץ מזה, האחיות הציקו לה בכל מיני דרכים וצחקו עליה. ובערב, כשהייתה עייפה, לא הייתה לה מיטה לשכב בה, והיא נאלצה לשכב ליד האח בין האפר. ומכיוון שבגלל זה היא תמיד הייתה מאובקת ומלוכלכת, הן קראו לה לכלוכית.
פעם אחת האב יצא ליריד, ושאל את הבנות של אשתו מה להביא להן.
"בגדים יפים," אמרה הראשונה.
"פנינים ויהלומים," קראה השנייה.
"ועכשיו, ילדתי," אמר לבת שלו, "מה את רוצה?"
"את הענף הראשון, אבא יקר, שיתחכך בכובע שלך כשתסובב את הפנים לחזור הביתה," אמרה.
אז הוא קנה לשתי הראשונות את הבגדים היפים ואת הפנינים והיהלומים שביקשו. ובדרך הביתה, כשרכב דרך חורשה ירוקה, ענף של עץ אגוז התחכך בו, וכמעט הפיל לו את הכובע. אז הוא שבר אותו ולקח אותו איתו. וכשהגיע הביתה, נתן אותו לבת שלו.
היא לקחה אותו, הלכה לקבר של אמא שלה ושתלה אותו שם. והיא בכתה כל כך הרבה, שהוא הושקה בדמעות שלה, ושם הוא גדל ונעשה עץ יפה. שלוש פעמים בכל יום היא הלכה אליו ובכתה. ועד מהרה באה ציפור קטנה ובנתה קן על העץ, ודיברה איתה, ושמרה עליה, והביאה לה כל מה שרצתה.
והנה קרה שמלך הארץ ההיא ערך חגיגה, שנמשכה שלושה ימים. ומבין אלה שבאו אליה, הבן שלו היה אמור לבחור לעצמו כלה. שתי האחיות של לכלוכית הוזמנו לבוא, אז הן קראו לה ואמרו: "עכשיו, סרקי לנו את השיער, צחצחי לנו את הנעליים, וקשרי לנו את האבנטים, כי אנחנו הולכות לרקוד בחגיגה של המלך."
היא עשתה מה שאמרו לה. אבל כשהכל נגמר, היא לא יכלה שלא לבכות, כי חשבה לעצמה כמה הייתה רוצה ללכת איתן לנשף. ובסוף היא התחננה מאוד לאמה החורגת שתיתן לה ללכת.
"את, לכלוכית!" אמרה. "את, שאין לך מה ללבוש, אין לך בגדים בכלל, ואת אפילו לא יודעת לרקוד, את רוצה ללכת לנשף?"
וכשהיא המשיכה להתחנן, אמרה בסוף כדי להיפטר ממנה: "אזרוק צלחת אפונה לערמת האפר. ואם תוך שעתיים תאספי את כולה, תלכי גם את לחגיגה."
אז היא זרקה את האפונה בין האפר. אבל הנערה הקטנה רצה החוצה דרך הדלת האחורית אל הגן, וקראה:
"לכאן, לכאן, דרך השמיים,
תורים ופרושים, עופו בכנפיים!
שחרור, קיכלי וחוחית עליזה,
לכאן, לכאן, מהרו ברחיפה!
כולכם בואו לעזור לי מהר,
מהר, מהר! ניקור, ניקור, ניקור!"
קודם באו שתי יונים לבנות, שעפו פנימה דרך חלון המטבח. אחר כך באו שני תורים. ואחריהם באו כל הציפורים הקטנות שתחת השמיים, מצייצות ומפרפרות פנימה, והן עפו למטה אל האפר. היונים הקטנות הרכינו את ראשיהן והתחילו לעבוד, ניקור, ניקור, ניקור. ואז האחרות התחילו לנקר, ניקור, ניקור, ניקור. וביחד הן אספו מהר את כל הגרגרים הטובים ושמו אותם בצלחת, והשאירו את האפר. הרבה לפני סוף השעה העבודה נגמרה לגמרי, וכולן עפו שוב החוצה דרך החלונות.
אז לכלוכית הביאה את הצלחת לאמה החורגת, מאושרת מהמחשבה שעכשיו תלך לנשף. אבל האם החורגת אמרה: "לא, לא! מלוכלכת, אין לך בגדים, ואת לא יודעת לרקוד. את לא תלכי."
וכשלכלוכית התחננה מאוד ללכת, היא אמרה: "אם תוך שעה תוכלי לאסוף שתי צלחות כאלה של אפונה מתוך האפר, תלכי גם את." וכך חשבה שלפחות תיפטר ממנה. אז היא ניערה שתי צלחות אפונה לתוך האפר.
אבל הנערה הקטנה יצאה לגן שמאחורי הבית, וקראה כמו קודם:
"לכאן, לכאן, דרך השמיים,
תורים ופרושים, עופו בכנפיים!
שחרור, קיכלי וחוחית עליזה,
לכאן, לכאן, מהרו ברחיפה!
כולכם בואו לעזור לי מהר,
מהר, מהר! ניקור, ניקור, ניקור!"
קודם באו שתי יונים לבנות דרך חלון המטבח, אחר כך שני תורים, ואחריהם כל הציפורים הקטנות שתחת השמיים, מצייצות וקופצות. הן עפו למטה אל האפר, והיונים הקטנות הורידו את הראש והתחילו לעבוד, ניקור, ניקור, ניקור. ואז האחרות התחילו, ניקור, ניקור, ניקור, ושמו את כל הגרגרים הטובים בצלחות, והשאירו את כל האפר. לפני שעברה חצי שעה, הכל נגמר, והן עפו שוב החוצה.
אז לכלוכית לקחה את הצלחות לאמה החורגת, שמחה מהמחשבה שעכשיו תלך לנשף. אבל האם החורגת אמרה: "זה לא עוזר בכלל, את לא יכולה ללכת. אין לך בגדים, את לא יודעת לרקוד, ורק תביישי אותנו." והיא הלכה עם שתי הבנות שלה לנשף.
כשכולם הלכו, ואף אחד לא נשאר בבית, לכלוכית הלכה בעצב והתיישבה מתחת לעץ האגוז, וקראה:
"נער, נער, עץ אגוז,
זהב וכסף עליי תפזר!"
אז חברתה הציפור עפה מהעץ, והביאה לה שמלה של זהב וכסף, ונעלי משי נוצצות. היא לבשה אותן, והלכה אחרי האחיות שלה לחגיגה. אבל הן לא זיהו אותה, וחשבו שזו בטח איזו נסיכה זרה, כי היא נראתה כל כך מהודרת ויפה בבגדים העשירים שלה. והן אף פעם לא חשבו על לכלוכית, כי היו בטוחות שהיא בבית בתוך הלכלוך.
בן המלך ניגש אליה מהר, לקח אותה ביד ורקד איתה, ועם אף אחת אחרת. והוא לא עזב את ידה. וכשמישהו אחר בא להזמין אותה לרקוד, הוא אמר: "הגברת הזאת רוקדת איתי."
כך הם רקדו עד שעה מאוחרת בלילה, ואז היא רצתה ללכת הביתה. בן המלך אמר: "אלווה אותך הביתה ואשמור עלייך," כי רצה לראות איפה גרה הנערה היפה. אבל היא חמקה ממנו בלי שהרגיש, ורצה הביתה. וכשהנסיך הלך אחריה, היא קפצה לתוך שובך היונים וסגרה את הדלת.
אז הוא חיכה עד שאבא שלה חזר הביתה, וסיפר לו שהנערה האלמונית שהייתה בחגיגה התחבאה בשובך היונים. אבל כששברו את הדלת, הם לא מצאו אף אחד בפנים. וכשחזרו לבית, לכלוכית שכבה, כמו תמיד, בשמלה המלוכלכת שלה ליד האפר, והמנורה הקטנה והעמומה שלה דלקה בארובה. כי היא רצה הכי מהר שיכלה דרך שובך היונים אל עץ האגוז, ושם הורידה את הבגדים היפים שלה, ושמה אותם מתחת לעץ כדי שהציפור תיקח אותם, ונשכבה שוב בין האפר בשמלה האפורה הקטנה שלה.
למחרת, כשהחגיגה נערכה שוב, ואבא שלה, אמה החורגת והאחיות הלכו, לכלוכית הלכה לעץ האגוז ואמרה:
"נער, נער, עץ אגוז,
זהב וכסף עליי תפזר!"
והציפור באה והביאה שמלה עוד יותר יפה מזו שלבשה ביום הקודם. וכשהיא הגיעה בה לנשף, כולם התפעלו מהיופי שלה. ובן המלך, שחיכה לה, לקח אותה ביד ורקד איתה. וכשמישהו ביקש ממנה לרקוד, הוא אמר כמו קודם: "הגברת הזאת רוקדת איתי."
כשהגיע הלילה, היא רצתה ללכת הביתה. ובן המלך הלך אחריה כמו קודם, כדי לראות לאיזה בית היא נכנסת. אבל היא קפצה ממנו פתאום לגן שמאחורי הבית של אבא שלה. בגן הזה עמד עץ אגס גדול ויפה, מלא פירות בשלים. ולכלוכית, שלא ידעה איפה להתחבא, קפצה ועלתה עליו בלי שראו אותה.
בן המלך איבד אותה מעיניו, ולא הצליח לגלות לאן הלכה. אבל הוא חיכה עד שאבא שלה חזר הביתה, ואמר לו: "הגברת האלמונית שרקדה איתי חמקה, ואני חושב שהיא קפצה לעץ האגס."
האב חשב לעצמו: "יכול להיות שזו לכלוכית?" אז הוא הביא גרזן, וכרתו את העץ, אבל לא מצאו עליו אף אחד. וכשחזרו למטבח, לכלוכית שכבה שם בין האפר. כי היא החליקה למטה מהצד השני של העץ, החזירה את הבגדים היפים לציפור שבעץ האגוז, ולבשה את השמלה האפורה הקטנה שלה.
ביום השלישי, כשאבא שלה, אמה החורגת והאחיות הלכו, היא הלכה שוב לגן ואמרה:
"נער, נער, עץ אגוז,
זהב וכסף עליי תפזר!"
אז חברתה הטובה הציפור הביאה שמלה עוד יותר יפה מהקודמות, ונעליים שהיו כולן מזהב. וכשהיא הגיעה לחגיגה, אף אחד לא ידע מה להגיד, מרוב התפעלות מהיופי שלה. ובן המלך לא רקד עם אף אחת חוץ ממנה. וכשמישהו אחר ביקש ממנה לרקוד, הוא אמר: "הגברת הזאת היא בת הזוג שלי, אדוני."
כשהגיע הלילה, היא רצתה ללכת הביתה. ובן המלך רצה ללכת איתה, ואמר לעצמו: "הפעם לא אאבד אותה." אבל היא שוב חמקה ממנו, אלא שהפעם מיהרה כל כך שהפילה את נעל הזהב השמאלית שלה על המדרגות.
הנסיך לקח את הנעל, והלך למחרת למלך, אבא שלו, ואמר: "אקח לאישה את הגברת שנעל הזהב הזאת מתאימה לה."
שתי האחיות שמחו מאוד לשמוע את זה, כי היו להן רגליים יפות, והן לא הטילו ספק שיוכלו לנעול את נעל הזהב. הבכורה נכנסה ראשונה לחדר שבו הייתה הנעל, ורצתה לנסות אותה, והאם עמדה לידה. אבל הבוהן הגדולה שלה לא נכנסה, והנעל הייתה קטנה מדי בשבילה.
אז האם נתנה לה סכין ואמרה: "לא נורא, תחתכי אותה. כשתהיי מלכה, לא יהיה לך אכפת מהבהונות, לא תצטרכי ללכת." אז הנערה הטיפשה חתכה את הבוהן הגדולה שלה, וכך דחסה את הרגל לנעל, והלכה לבן המלך. הוא לקח אותה לכלה, הושיב אותה לידו על הסוס, ורכב איתה הביתה.
אבל בדרך הביתה הם היו צריכים לעבור ליד עץ האגוז שלכלוכית שתלה. ועל הענף ישבה יונה קטנה ושרה:
"חזור, חזור! הסתכל על הנעל!
הנעל קטנה, לא בשבילה נתפרה!
נסיך, נסיך, חפש שוב את כלתך,
כי לא האמיתית יושבת לצדך!"
אז הנסיך ירד והסתכל על הרגל שלה, וראה איזה תרגיל היא עשתה לו. אז סובב את הסוס, החזיר את הכלה המזויפת הביתה, ואמר: "זו לא הכלה הנכונה. תנו לאחות השנייה לנסות לנעול את הנעל."
היא נכנסה לחדר והכניסה את הרגל לנעל, הכל חוץ מהעקב, שהיה גדול מדי. אבל אמא שלה דחסה אותו פנימה בכוח, ולקחה אותה לבן המלך. והוא הושיב אותה ככלה שלו לידו על הסוס, ורכב איתה.
אבל כשהגיעו לעץ האגוז, היונה הקטנה עדיין ישבה שם, ושרה:
"חזור, חזור! הסתכל על הנעל!
הנעל קטנה, לא בשבילה נתפרה!
נסיך, נסיך, חפש שוב את כלתך,
כי לא האמיתית יושבת לצדך!"
אז הוא הסתכל למטה, וראה שהגרביים הלבנים שלה נעשו אדומים. אז סובב את הסוס והחזיר גם אותה.
"זו לא הכלה האמיתית," אמר לאב. "אין לך בנות אחרות?"
"לא," אמר. "יש כאן רק לכלוכית הקטנה והמלוכלכת, הבת של אשתי הראשונה. אני בטוח שהיא לא יכולה להיות הכלה."
הנסיך אמר לו לשלוח אותה. אבל האם החורגת אמרה: "לא, לא, היא מלוכלכת מדי. היא לא תעז להראות את עצמה."
אבל הנסיך התעקש שתבוא. היא שטפה קודם את הפנים והידיים, ואז נכנסה וקדה לו, והוא הושיט לה את נעל הזהב. היא הורידה את הנעל המגושמת מהרגל השמאלית שלה, ונעלה את נעל הזהב. והנעל התאימה לה כאילו נתפרה בשבילה.
וכשהוא התקרב והסתכל על הפנים שלה, הוא זיהה אותה, ואמר: "זו הכלה הנכונה!"
אבל האם החורגת ושתי האחיות נבהלו, והחווירו מכעס, כשהוא לקח את לכלוכית על הסוס שלו ורכב איתה. וכשהגיעו לעץ האגוז, שרה היונה הלבנה:
"הביתה! הביתה! הסתכל על הנעל!
נסיכה! הנעל בשבילך נתפרה!
נסיך, נסיך, קח הביתה את כלתך,
כי היא האמיתית שיושבת לצדך!"
וכשהיונה סיימה את השיר שלה, היא באה בעפיפה, נחתה על הכתף הימנית של לכלוכית, וכך הלכה איתה הביתה.