לפני הרבה זמן חי מלך שהיה מפורסם בחוכמה שלו בכל הארץ. שום דבר לא היה נסתר ממנו, ונדמה היה שחדשות על הדברים הכי סודיים מגיעות אליו דרך האוויר.
אבל היה לו מנהג מוזר. בכל יום אחרי ארוחת הצהריים, כשפינו את השולחן ואף אחד אחר לא היה שם, משרת נאמן היה צריך להביא לו עוד מנה אחת. היא הייתה מכוסה, ואפילו המשרת לא ידע מה יש בה, וגם אף אחד אחר לא ידע, כי המלך אף פעם לא הוריד את המכסה כדי לאכול ממנה עד שהיה לגמרי לבד.
זה נמשך הרבה זמן, עד שיום אחד, המשרת שלקח את המנה התמלא סקרנות כזאת, שלא יכול היה שלא לקחת את המנה לחדר שלו. כשנעל היטב את הדלת, הוא הרים את המכסה, וראה נחש לבן שוכב על הצלחת. וכשראה אותו, לא יכול היה לוותר על התענוג לטעום ממנו, אז חתך חתיכה קטנה והכניס אותה לפה.
ברגע שהיא נגעה בלשון שלו, הוא שמע לחישה מוזרה של קולות קטנים מחוץ לחלון. הוא ניגש והקשיב, ואז שם לב שאלה הדרורים שפטפטו יחד, וסיפרו זה לזה על כל מיני דברים שראו בשדות וביערות. אכילת הנחש נתנה לו את הכוח להבין את שפת בעלי החיים.
והנה קרה שבדיוק באותו יום המלכה איבדה את הטבעת הכי יפה שלה, והחשד שגנב אותה נפל על המשרת הנאמן, שהיה מותר לו להסתובב בכל מקום. המלך ציווה להביא את האיש לפניו, ואיים במילים כועסות שאם לא יצביע על הגנב עד מחר, הוא עצמו ייחשב אשם ויוצא להורג. לשווא הוא הכריז על חפותו. שילחו אותו בלי תשובה טובה יותר.
בצרה ובפחד שלו, הוא ירד לחצר וחשב איך לעזור לעצמו לצאת מהצרה. כמה ברווזים ישבו יחד בשקט ליד נחל ונחו. ובזמן שהחליקו את הנוצות שלהם עם המקורים, הם ניהלו שיחה סודית ביניהם. המשרת עמד לידם והקשיב.
הם סיפרו זה לזה על כל המקומות שבהם הסתובבו כל הבוקר, ועל האוכל הטוב שמצאו. ואחת אמרה בקול מסכן: "משהו מכביד לי על הבטן. כשאכלתי בחיפזון, בלעתי טבעת שהייתה מונחת מתחת לחלון של המלכה."
המשרת תפס אותה מיד, לקח אותה למטבח, ואמר לטבח: "הנה ברווזה יפה. בבקשה, תכין אותה."
"כן," אמר הטבח, ושקל אותה ביד. "היא לא חסכה שום מאמץ כדי להשמין, והיא כבר מחכה מספיק זמן שיצלו אותה." וכשהכינו אותה לשיפוד, מצאו בתוכה את הטבעת של המלכה.
עכשיו המשרת יכול היה להוכיח בקלות את חפותו. והמלך, כדי לתקן את העוול, הרשה לו לבקש טובה, והבטיח לו את המשרה הכי טובה בחצר שירצה. המשרת סירב להכל, וביקש רק סוס וקצת כסף לדרך, כי רצה לראות את העולם ולטייל קצת.
כשבקשתו התמלאה, הוא יצא לדרכו. יום אחד הגיע לבריכה, וראה שלושה דגים שנתקעו בין קני הסוף ומתנשפים בלי מים. ואף שאומרים שדגים אילמים, הוא שמע אותם מתלוננים שהם צריכים למות בצורה כל כך עלובה. ומכיוון שהיה לו לב טוב, הוא ירד מהסוס והחזיר את שלושת האסירים למים. הם קפצו משמחה, הוציאו את הראש, וקראו אליו: "נזכור אותך ונגמול לך על שהצלת אותנו!"
הוא רכב הלאה, ואחרי זמן מה נדמה היה לו שהוא שומע קול בחול שלרגליו. הוא הקשיב, ושמע מלך נמלים מתלונן: "למה אנשים, עם הבהמות המגושמות שלהם, לא יכולים להתרחק מאיתנו? הסוס הטיפש הזה, עם הפרסות הכבדות שלו, דורס את העם שלי בלי רחמים!"
אז הוא פנה לשביל צדדי, ומלך הנמלים קרא אליו: "נזכור אותך! טובה תחת טובה!"
השביל הוביל אותו ליער, ושם ראה שני עורבים זקנים עומדים ליד הקן שלהם, וזורקים החוצה את הגוזלים שלהם.
"החוצה, עצלנים חסרי תועלת!" צעקו. "אנחנו לא יכולים למצוא לכם אוכל יותר. אתם מספיק גדולים, ויכולים לדאוג לעצמכם."
אבל העורבים הצעירים המסכנים שכבו על האדמה, נפנפו בכנפיים, ובכו: "אוי, איזה גוזלים חסרי אונים אנחנו! אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, ואנחנו עוד לא יודעים לעוף! מה נוכל לעשות חוץ מלשכב כאן ולמות מרעב?"
אז הבחור הטוב ירד מהסוס, ונתן להם אותו למזון. הם באו בדילוגים, השביעו את הרעב שלהם, וקראו: "נזכור אותך! טובה תחת טובה!"
ועכשיו הוא נאלץ ללכת ברגליים שלו. וכשהלך דרך ארוכה, הגיע לעיר גדולה. היה רעש והמון גדול ברחובות, ואיש רכב על סוס וקרא בקול: "בת המלך מחפשת בעל! אבל מי שמבקש את ידה צריך לבצע משימה קשה, ואם לא יצליח, הוא יאבד את חייו."
הרבה כבר ניסו, אבל לשווא. ובכל זאת, כשהבחור ראה את בת המלך, הוא התרשם כל כך מהיופי הגדול שלה, ששכח כל סכנה, הלך למלך, והציג את עצמו כמחזר.
אז הובילו אותו לים, וזרקו לתוכו טבעת זהב לנגד עיניו. המלך ציווה עליו להעלות את הטבעת מקרקעית הים, והוסיף: "אם תעלה בלעדיה, יזרקו אותך שוב ושוב עד שתטבע בגלים." כל האנשים הצטערו על הבחור הנאה. אחר כך הם הלכו, והשאירו אותו לבד ליד הים.
הוא עמד על החוף וחשב מה לעשות, כשפתאום ראה שלושה דגים שוחים לעברו. ואלה היו בדיוק הדגים שהציל את חייהם. הדג שבאמצע החזיק צדפה בפה, והניח אותה על החוף לרגלי הבחור. וכשהוא הרים ופתח אותה, הייתה טבעת הזהב בתוך הצדפה. מלא שמחה, הוא לקח אותה למלך, וציפה שייתן לו את הפרס שהובטח.
אבל כשהנסיכה הגאה הבינה שהוא לא שווה לה במעמד, היא בזה לו, ודרשה ממנו קודם לבצע משימה נוספת. היא ירדה לגן ופיזרה בידיה עשרה שקים מלאים בגרגרי דוחן על הדשא. ואז אמרה: "מחר בבוקר, לפני הזריחה, צריך לאסוף את כל אלה, ושאף גרגר אחד לא יחסר."
הבחור התיישב בגן וחשב איך אפשר לבצע את המשימה הזאת, אבל לא הצליח לחשוב על שום דבר. וכך ישב בעצב וחיכה לעלות השחר, כשיובילו אותו לעונשו.
אבל ברגע שקרני השמש הראשונות זרחו לתוך הגן, הוא ראה את כל עשרת השקים עומדים זה לצד זה, מלאים לגמרי, ואף גרגר אחד לא חסר. מלך הנמלים בא בלילה עם אלפי אלפי נמלים, והיצורים אסירי התודה אספו בחריצות גדולה את כל גרגרי הדוחן ושמו אותם בשקים.
עד מהרה ירדה בת המלך בעצמה לגן, ונדהמה לראות שהבחור ביצע את המשימה שנתנה לו. אבל היא עדיין לא הצליחה להתגבר על הלב הגאה שלה, ואמרה: "אף שהוא ביצע את שתי המשימות, הוא לא יהיה בעלי עד שיביא לי תפוח מעץ החיים."
הבחור לא ידע איפה עומד עץ החיים, אבל הוא יצא לדרך, והיה ממשיך ללכת לנצח, כל עוד הרגליים שלו נשאו אותו, אף שלא הייתה לו שום תקווה למצוא אותו.
אחרי שנדד דרך שלוש ממלכות, הגיע ערב אחד ליער, ונשכב מתחת לעץ לישון. אבל הוא שמע רשרוש בענפים, ותפוח זהב נפל לתוך ידו. באותו רגע עפו אליו שלושה עורבים, ישבו על הברך שלו, ואמרו: "אנחנו שלושת העורבים הצעירים שהצלת מרעב. כשגדלנו ושמענו שאתה מחפש את תפוח הזהב, עפנו מעבר לים עד קצה העולם, למקום שבו עומד עץ החיים, והבאנו לך את התפוח."
הבחור, מלא שמחה, יצא לדרך הביתה, ולקח את תפוח הזהב לבת המלך היפה, שעכשיו כבר לא נשארו לה שום תירוצים. הם חתכו את תפוח החיים לשניים ואכלו אותו יחד. ואז הלב שלה התמלא אהבה אליו, והם חיו באושר שלא הופרע עד זקנה מופלגת.