פעם, לפני הרבה שנים, הייתה עז זקנה שהיו לה שבעה גדיים קטנים, והיא אהבה אותם בכל אהבת אמא לילדיה. יום אחד היא רצתה ללכת ליער להביא אוכל. אז קראה לכל השבעה ואמרה: "ילדים יקרים, אני צריכה ללכת ליער. היזהרו מהזאב! אם הוא ייכנס, הוא יבלע את כולכם. הנבל הזה מתחפש הרבה פעמים, אבל תזהו אותו מיד לפי הקול הגס שלו והרגליים השחורות שלו."
הגדיים אמרו: "אמא יקרה, נשמור על עצמנו היטב. את יכולה ללכת בלי דאגה." אז העז הזקנה פעתה, והלכה לדרכה בלב שקט.
לא עבר הרבה זמן, ומישהו דפק בדלת הבית וקרא: "פתחו את הדלת, ילדים יקרים. אמא שלכם כאן, והביאה משהו לכל אחד מכם."
אבל הגדיים הקטנים ידעו שזה הזאב, לפי הקול הגס. "לא נפתח את הדלת," קראו. "אתה לא אמא שלנו. לה יש קול רך ונעים, אבל הקול שלך גס. אתה הזאב!"
אז הזאב הלך לחנווני, קנה לעצמו גוש גדול של גיר, אכל אותו, ועשה בעזרתו את הקול שלו רך. אחר כך חזר, דפק בדלת הבית וקרא: "פתחו את הדלת, ילדים יקרים. אמא שלכם כאן, והביאה משהו לכל אחד מכם."
אבל הזאב הניח את כפותיו השחורות על החלון, והילדים ראו אותן וקראו: "לא נפתח את הדלת. לאמא שלנו אין רגליים שחורות כמו שלך. אתה הזאב!"
אז הזאב רץ לאופה ואמר: "נפצעתי ברגליים, תמרח לי עליהן בצק." וכשהאופה מרח לו את הרגליים, הוא רץ לטוחן ואמר: "תפזר לי קמח לבן על הרגליים."
הטוחן חשב לעצמו: "הזאב רוצה לרמות מישהו," וסירב. אבל הזאב אמר: "אם לא תעשה את זה, אני אבלע אותך." אז הטוחן פחד, והלבין לו את הכפות. באמת, ככה זה אצל בני האדם.
עכשיו הנבל הלך בפעם השלישית לדלת הבית, דפק בה ואמר: "פתחו לי את הדלת, ילדים. אמא הקטנה והיקרה שלכם חזרה הביתה, והביאה לכל אחד מכם משהו מהיער."
הגדיים הקטנים קראו: "קודם תראה לנו את הכפות שלך, כדי שנדע אם את אמא הקטנה והיקרה שלנו."
אז הוא הכניס את הכפות דרך החלון. וכשהגדיים ראו שהן לבנות, הם האמינו שכל מה שאמר נכון, ופתחו את הדלת. ומי נכנס, אם לא הזאב!
הם נבהלו נורא ורצו להתחבא. אחד קפץ מתחת לשולחן, השני למיטה, השלישי לתנור, הרביעי למטבח, החמישי לארון, השישי מתחת לקערת הכביסה, והשביעי לתוך תיבת השעון.
אבל הזאב מצא את כולם, ולא עשה הרבה טקסים. אחד אחרי השני הוא בלע אותם בגרונו. רק את הקטן ביותר, שהיה בתיבת השעון, הוא לא מצא.
כשהזאב השביע את הרעב שלו, הוא הסתלק משם, נשכב מתחת לעץ באחו הירוק שבחוץ, והתחיל לישון.
זמן קצר אחר כך חזרה העז הזקנה הביתה מהיער. אוי! איזה מראה ראתה שם! דלת הבית עמדה פתוחה לרווחה. השולחן, הכיסאות והספסלים היו הפוכים, קערת הכביסה הייתה שבורה לחתיכות, והשמיכות והכריות היו משוכות מהמיטה.
היא חיפשה את הילדים שלה, אבל לא מצאה אותם בשום מקום. היא קראה להם אחד אחרי השני בשמם, אבל אף אחד לא ענה. בסוף, כשהגיעה לקטן ביותר, קול רך קרא: "אמא יקרה, אני בתיבת השעון!"
היא הוציאה את הגדי, והוא סיפר לה שהזאב בא ובלע את כל האחרים. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה היא בכתה על הילדים המסכנים שלה.
בסוף, בצער שלה, היא יצאה החוצה, והגדי הקטן ביותר רץ איתה. כשהגיעו לאחו, שם שכב הזאב ליד העץ ונחר כל כך חזק שהענפים רעדו. היא הסתכלה עליו מכל הצדדים, וראתה שמשהו זז ומתפתל בבטן המלאה שלו.
"אוי, שמיים," אמרה, "יכול להיות שהילדים המסכנים שלי, שהוא בלע לארוחת ערב, עדיין בחיים?"
אז הגדי היה צריך לרוץ הביתה ולהביא מספריים, ומחט וחוט. והעז פתחה את הבטן של המפלצת. ובקושי עשתה חתך אחד, וגדי קטן אחד הוציא את הראש. וכשחתכה עוד, כל השישה קפצו החוצה אחד אחרי השני, וכולם היו עדיין בחיים, ולא נפגעו בכלל, כי מרוב חמדנות המפלצת בלעה אותם שלמים.
איזו שמחה הייתה! הם חיבקו את אמא היקרה שלהם, וקפצו כמו חייט בחתונה שלו.
אבל האם אמרה: "עכשיו לכו וחפשו אבנים גדולות, ונמלא בהן את הבטן של החיה הרעה בזמן שהיא עוד ישנה."
אז שבעת הגדיים גררו לשם אבנים במהירות, והכניסו לבטן הזאת כמה שיכלו. והאם תפרה אותו שוב בחיפזון גדול, כך שהוא לא הרגיש בכלום, ולא זז אפילו פעם אחת.
כשהזאב סוף סוף ישן מספיק, הוא קם על הרגליים. ומכיוון שהאבנים בבטן גרמו לו להיות צמא מאוד, הוא רצה ללכת לבאר לשתות. אבל כשהתחיל ללכת ולזוז, האבנים בבטן שלו נקשו זו בזו ושקשקו. אז קרא:
"מה מקרקש ומשקשק
בבטן שלי כל כך חזק?
חשבתי שאלה שישה גדיים,
אבל זה מרגיש כמו אבנים!"
וכשהגיע לבאר והתכופף מעל המים לשתות, האבנים הכבדות גרמו לו ליפול פנימה, והוא טבע.
כששבעת הגדיים ראו את זה, הם באו בריצה למקום וקראו בקול: "הזאב מת! הזאב מת!" ורקדו משמחה מסביב לבאר עם אמא שלהם.