סוחר שהיו לו שלוש בנות עמד פעם לצאת למסע. אבל לפני שיצא, הוא שאל כל בת איזו מתנה להביא לה. הבכורה ביקשה פנינים, השנייה תכשיטים, אבל השלישית, שקראו לה לילי, אמרה: "אבא יקר, תביא לי ורד."
זו לא הייתה משימה קלה למצוא ורד, כי זה היה באמצע החורף. אבל מכיוון שהיא הייתה הבת הכי יפה שלו, ואהבה מאוד פרחים, אביה אמר שינסה מה שיוכל. אז הוא נישק את שלושתן ונפרד מהן.
וכשהגיע הזמן לחזור הביתה, הוא קנה פנינים ותכשיטים לשתי הגדולות. אבל את הוורד חיפש בכל מקום לשווא. וכשנכנס לגן וביקש דבר כזה, האנשים צחקו עליו, ושאלו אותו אם הוא חושב שוורדים גדלים בשלג.
זה ציער אותו מאוד, כי לילי הייתה הילדה הכי אהובה שלו. ובזמן שנסע הביתה, וחשב מה להביא לה, הוא הגיע לטירה יפה. מסביב לטירה היה גן, ובחצי אחד שלו נראה כאילו זה קיץ, ובחצי השני חורף. בצד אחד הפרחים הכי יפים פרחו במלואם, ובצד השני הכל נראה עגום וקבור בשלג.
"איזה מזל!" אמר, וקרא למשרת שלו, ואמר לו ללכת לערוגת ורדים יפה שהייתה שם, ולהביא לו אחד הפרחים הכי יפים.
כשזה נעשה, הם רכבו משם מרוצים מאוד. ופתאום קפץ אריה פראי ושאג: "מי שגנב את הוורדים שלי ייטרף!"
אז אמר האיש: "לא ידעתי שהגן שייך לך. שום דבר לא יכול להציל את חיי?"
"לא!" אמר האריה. "שום דבר, אלא אם כן תתחייב לתת לי את מה שיפגוש אותך ראשון כשתחזור הביתה. אם תסכים לזה, אתן לך את חייך, וגם את הוורד בשביל הבת שלך."
אבל האיש לא רצה לעשות את זה, ואמר: "אולי זו תהיה הבת הצעירה שלי, שאוהבת אותי הכי הרבה, ותמיד רצה לקראתי כשאני חוזר הביתה."
אז המשרת נבהל מאוד ואמר: "אולי זה יהיה רק חתול או כלב." ובסוף האיש נכנע בלב כבד, לקח את הוורד, ואמר שייתן לאריה את מה שיפגוש אותו ראשון כשיחזור.
וכשהתקרב הביתה, זו הייתה לילי, הבת הצעירה והאהובה שלו, שפגשה אותו. היא באה בריצה, נישקה אותו וברכה אותו לשלום. וכשראתה שהביא לה את הוורד, היא שמחה עוד יותר.
אבל אביה התחיל להיות עצוב מאוד ולבכות, ואמר: "אוי, ילדתי האהובה! קניתי את הפרח הזה במחיר גבוה, כי אמרתי שאתן אותך לאריה פראי. וכשהוא יקבל אותך, הוא יטרוף אותך." ואז סיפר לה את כל מה שקרה, ואמר שהיא לא תלך, יהיה מה שיהיה.
אבל היא ניחמה אותו ואמרה: "אבא יקר, המילה שנתת חייבת להתקיים. אלך אל האריה ואנסה להרגיע אותו. אולי הוא ייתן לי לחזור הביתה בשלום."
למחרת בבוקר היא שאלה באיזו דרך ללכת, נפרדה מאביה, ויצאה בלב אמיץ ליער.
אבל האריה היה נסיך מכושף. ביום הוא וכל אנשי החצר שלו היו אריות, אבל בערב חזרו לצורתם האמיתית. וכשלילי הגיעה לטירה, הוא קיבל אותה באדיבות כזאת שהיא הסכימה להתחתן איתו. משתה החתונה נערך, והם חיו יחד באושר הרבה זמן.
את הנסיך אפשר היה לראות רק כשהגיע הערב, ואז הוא קיבל את אנשי החצר שלו. אבל בכל בוקר הוא עזב את כלתו והלך לבדו, היא לא ידעה לאן, עד שהגיע שוב הלילה.
אחרי זמן מה הוא אמר לה: "מחר תהיה חגיגה גדולה בבית של אבא שלך, כי אחותך הבכורה מתחתנת. ואם את רוצה ללכת לבקר אותה, האריות שלי יובילו אותך לשם."
היא שמחה מאוד מהמחשבה לראות שוב את אביה, ויצאה עם האריות. וכולם שמחו מאוד לראות אותה, כי חשבו שהיא מתה מזמן. אבל היא סיפרה להם כמה היא מאושרת, ונשארה עד שהחגיגה נגמרה, ואז חזרה ליער.
אחותה השנייה התחתנה זמן קצר אחר כך. וכשהזמינו את לילי לחתונה, היא אמרה לנסיך: "הפעם לא אלך לבד. אתה חייב לבוא איתי."
אבל הוא לא רצה, ואמר שזה יהיה דבר מסוכן מאוד. כי אם קרן האור הכי קטנה של הלפידים תיפול עליו, הכישוף שלו יחמיר עוד יותר, כי הוא יהפוך ליונה, ויצטרך לנדוד בעולם שבע שנים ארוכות.
אבל היא לא נתנה לו מנוחה, ואמרה שתדאג ששום אור לא ייפול עליו. אז בסוף הם יצאו יחד, ולקחו איתם את הילד הקטן שלהם. והיא בחרה בשבילו אולם גדול עם קירות עבים לשבת בו בזמן שמדליקים את לפידי החתונה. אבל לרוע המזל, אף אחד לא ראה שיש סדק בדלת.
החתונה נערכה בפאר גדול. אבל כשהתהלוכה עברה עם הלפידים לפני האולם, קרן אור קטנטנה נפלה על הנסיך. ברגע אחד הוא נעלם. וכשאשתו נכנסה וחיפשה אותו, היא מצאה רק יונה לבנה.
והיונה אמרה לה: "שבע שנים אני צריך לעוף הלוך ושוב על פני האדמה. אבל מדי פעם אפיל נוצה לבנה, שתראה לך את הדרך שבה אני הולך. לכי אחריה, ובסוף אולי תשיגי אותי ותשחררי אותי."
כשאמר את זה, הוא עף החוצה מהדלת, ולילי המסכנה הלכה אחריו. ומדי פעם נפלה נוצה לבנה, והראתה לה את הדרך שבה עליה ללכת. כך היא נדדה בעולם הרחב, ולא הסתכלה ימינה או שמאלה, ולא נחה, שבע שנים.
אז היא התחילה לשמוח, וחשבה לעצמה שהזמן שבו כל הצרות שלה ייגמרו מתקרב מהר. אבל המנוחה עוד הייתה רחוקה. כי יום אחד, כשהלכה, היא איבדה את הנוצה הלבנה. וכשהרימה את העיניים, לא ראתה את היונה בשום מקום.
"עכשיו," חשבה לעצמה, "שום עזרה של בני אדם לא תועיל לי." אז הלכה אל השמש ואמרה: "את זורחת בכל מקום, בראש ההר ובעומק העמק. ראית איפשהו את היונה הלבנה שלי?"
"לא," אמרה השמש, "לא ראיתי אותה. אבל אתן לך תיבה קטנה. פתחי אותה כשתגיע שעת הצורך שלך."
היא הודתה לשמש, והמשיכה בדרכה עד הערב. וכשהירח עלה, היא קראה אליו ואמרה: "אתה זורח כל הלילה, על שדות ועל חורשות. לא ראית בשום מקום את היונה הלבנה שלי?"
"לא," אמר הירח, "אני לא יכול לעזור לך, אבל אתן לך ביצה. תשברי אותה כשיגיע הצורך."
היא הודתה לירח, והמשיכה עד שרוח הלילה נשבה. והיא הרימה את קולה אליה ואמרה: "את נושבת דרך כל עץ ומתחת לכל עלה. לא ראית את היונה הלבנה שלי?"
"לא," אמרה רוח הלילה, "אבל אשאל שלוש רוחות אחרות. אולי הן ראו אותה."
אז באו רוח המזרח ורוח המערב, ואמרו שגם הן לא ראו אותה. אבל רוח הדרום אמרה: "ראיתי את היונה הלבנה. היא ברחה לים האדום, והפכה שוב לאריה, כי שבע השנים עברו. ושם הוא נלחם עם דרקון. והדרקון הוא נסיכה מכושפת, שמנסה להפריד אותו ממך."
אז אמרה רוח הלילה: "אתן לך עצה. לכי לים האדום. על החוף הימני עומדים הרבה מקלות. תספרי אותם, וכשתגיעי לאחד עשר, תשברי אותו ותכי בו את הדרקון. וכך האריה ינצח, ושניהם יופיעו לפנייך בצורתם האמיתית. אז תסתכלי מסביב ותראי גריפון, יצור עם כנפיים כמו של ציפור, יושב ליד הים האדום. תקפצי על הגב שלו עם האהוב שלך הכי מהר שאפשר, והוא יישא אתכם מעל המים הביתה. אתן לך גם את האגוז הזה," המשיכה רוח הלילה. "כשתהיו באמצע הדרך, תזרקי אותו למטה, ומיד יצמח מהמים עץ אגוז גבוה, שעליו הגריפון יוכל לנוח. אחרת לא יהיה לו כוח לשאת אתכם כל הדרך. אז אם תשכחי לזרוק את האגוז, הוא יפיל את שניכם לים."
אז הנודדת המסכנה שלנו יצאה לדרך, ומצאה הכל כמו שאמרה רוח הלילה. היא קטפה את המקל האחד עשר, והכתה בו את הדרקון. והאריה מיד הפך לנסיך, והדרקון שוב לנסיכה.
אבל ברגע שהנסיכה השתחררה מהכישוף, היא תפסה את הנסיך בזרוע וקפצה על גב הגריפון, ועפה משם ולקחה את הנסיך איתה.
כך הנודדת האומללה שוב ננטשה ונשארה לבד. אבל היא אזרה אומץ ואמרה: "כל עוד הרוח נושבת, וכל עוד התרנגול קורא, אמשיך ללכת, עד שאמצא אותו שוב."
היא הלכה דרך ארוכה ארוכה, עד שבסוף הגיעה לטירה שאליה הנסיכה לקחה את הנסיך. שם הכינו חגיגה, והיא שמעה שהחתונה עומדת להיערך.
"שמיים, עזרו לי עכשיו!" אמרה. היא לקחה את התיבה שהשמש נתנה לה, ומצאה שבתוכה מונחת שמלה מסנוורת כמו השמש עצמה. אז היא לבשה אותה ונכנסה לארמון, וכל האנשים הסתכלו עליה. והשמלה מצאה חן כל כך בעיני הכלה, שהיא שאלה אם היא למכירה.
"לא תמורת זהב וכסף," אמרה, "אלא תמורת משהו יקר יותר."
הנסיכה שאלה למה היא מתכוונת, והיא אמרה: "תני לי לדבר עם החתן הלילה בחדר שלו, ואתן לך את השמלה."
בסוף הנסיכה הסכימה, אבל אמרה למשרת החדרים שלה לתת לנסיך משקה שינה, כדי שלא ישמע ולא יראה אותה.
כשהגיע הערב, והנסיך נרדם, הובילו אותה לחדר שלו. היא התיישבה למרגלותיו ואמרה: "הלכתי אחריך שבע שנים. הייתי אצל השמש, הירח ורוח הלילה כדי לחפש אותך, ובסוף עזרתי לך לנצח את הדרקון. האם תשכח אותי לגמרי?"
אבל הנסיך ישן כל הזמן כל כך עמוק, שהקול שלה רק עבר מעליו, ונשמע כמו שריקת הרוח בין עצי האשוח.
אז הובילו את לילי המסכנה משם, והיא נאלצה לוותר על שמלת הזהב. וכשראתה שאין לה עזרה, היא יצאה לאחו, התיישבה ובכתה.
אבל כשישבה שם, נזכרה בביצה שהירח נתן לה. וכששברה אותה, יצאו ממנה תרנגולת ושנים עשר אפרוחים מזהב טהור, ששיחקו מסביב, ואז התכרבלו מתחת לכנפיים של האם, כך שזה היה המראה הכי יפה בעולם.
היא קמה והובילה אותם לפניה, עד שהכלה ראתה אותם מהחלון שלה, ושמחה כל כך שהיא יצאה ושאלה אותה אם היא תמכור את התרנגולת והאפרוחים.
"לא תמורת זהב או כסף, אלא תמורת משהו יקר יותר. תני לי שוב הערב לדבר עם החתן בחדר שלו, ואתן לך את כל האפרוחים."
הנסיכה חשבה לרמות אותה כמו קודם, והסכימה למה שביקשה. אבל כשהנסיך הלך לחדר שלו, הוא שאל את משרת החדרים למה הרוח שרקה כל כך בלילה. ומשרת החדרים סיפר לו הכל: איך נתן לו משקה שינה, ואיך נערה ענייה באה ודיברה אליו בחדר, ושהיא אמורה לבוא שוב באותו לילה.
אז הנסיך דאג לשפוך את משקה השינה. וכשלילי באה והתחילה שוב לספר לו על הצרות שעברו עליה, וכמה נאמנה הייתה לו, הוא הכיר את קולה של אשתו האהובה, קפץ ואמר: "העירות אותי כמו מחלום! כי הנסיכה הזרה הטילה עליי כישוף, כך ששכחתי אותך לגמרי. אבל השמיים שלחו אותך אליי בשעה של מזל."
והם התגנבו מהארמון בלילה בלי שאיש ראה, והתיישבו על הגריפון, שעף איתם בחזרה מעל הים האדום. כשהיו באמצע הדרך, לילי הפילה את האגוז למים, ומיד צמח מהים עץ אגוז גדול. הגריפון נח עליו זמן מה, ואז נשא אותם הביתה בשלום.
שם מצאו את הילד שלהם, שגדל בינתיים ונעשה נאה ויפה. ואחרי כל הצרות שלהם, הם חיו יחד באושר עד סוף ימיהם.