לאיכר אחד היה סוס שהיה משרת מצוין ונאמן בשבילו. אבל עכשיו הסוס הזדקן מדי לעבודה. אז האיכר לא רצה לתת לו יותר אוכל, ואמר: "אני לא צריך אותך יותר, אז תסתלק מהאורווה שלי. לא אקח אותך בחזרה עד שתהיה חזק יותר מאריה." ואז פתח את הדלת ושילח אותו.
הסוס המסכן היה עצוב מאוד, ונדד הלוך ושוב ביער, וחיפש מחסה קטן מהרוח הקרה ומהגשם. עד מהרה פגש אותו שועל.
"מה קרה, ידידי?" שאל. "למה אתה מרכין את הראש ונראה כל כך בודד ואומלל?"
"אה!" ענה הסוס. "צדק וחמדנות אף פעם לא גרים באותו בית. האדון שלי שכח את כל מה שעשיתי בשבילו כל כך הרבה שנים. ובגלל שאני כבר לא יכול לעבוד, הוא שילח אותי, ואומר שאם לא אהיה חזק יותר מאריה, הוא לא ייקח אותי בחזרה. איזה סיכוי יש לי לזה? הוא יודע שאין לי שום סיכוי, אחרת לא היה מדבר ככה."
אבל השועל אמר לו להתעודד, ואמר: "אני אעזור לך. שכב שם, תימתח נוקשה לגמרי, ותעמיד פנים שאתה מת."
הסוס עשה כמו שאמרו לו, והשועל הלך ישר לאריה שגר במערה קרובה, ואמר לו: "לא רחוק מכאן שוכב סוס מת. בוא איתי, ותוכל לעשות ממנו ארוחה מצוינת."
האריה שמח מאוד, ויצא מיד לדרך. וכשהגיעו לסוס, אמר השועל: "לא תוכל לאכול אותו בנוחות כאן. אגיד לך מה: אקשור אותך חזק לזנב שלו, ואז תוכל לגרור אותו למאורה שלך ולאכול אותו בנחת."
העצה מצאה חן בעיני האריה, אז הוא נשכב בשקט כדי שהשועל יקשור אותו לסוס. אבל השועל הצליח לקשור את הרגליים שלו יחד, וקשר הכל כל כך חזק והדוק, שבכל הכוח שלו הוא לא יכול היה להשתחרר.
כשהעבודה נגמרה, השועל טפח לסוס על הכתף ואמר: "דהיי, סוסון! דהיי!"
אז הסוס קפץ והתחיל ללכת, וגרר את האריה מאחוריו. החיה התחילה לשאוג ולנהום, עד שכל ציפורי היער עפו משם מפחד. אבל הסוס נתן לו להמשיך לשיר, והלך בשקט על פני השדות לבית של האדון שלו.
"הנה הוא, אדוני," אמר. "ניצחתי אותו."
וכשהאיכר ראה את המשרת הוותיק שלו, הלב שלו התרכך, והוא אמר: "תישאר באורווה שלך, וידאגו לך היטב." וכך היה לסוס הזקן והמסכן הרבה מה לאכול, והוא חי בנחת עד סוף ימיו.