פעם, לפני הרבה שנים, היה חייל ששירת את המלך בנאמנות שנים רבות. אבל כשהמלחמה נגמרה, הוא לא יכול היה לשרת יותר, בגלל הפצעים הרבים שקיבל.
המלך אמר לו: "אתה יכול לחזור הביתה. אני לא צריך אותך יותר, ולא תקבל יותר כסף, כי רק מי שעושה בשבילי עבודה מקבל שכר."
החייל לא ידע איך להתפרנס. הוא הלך משם מודאג מאוד, והלך כל היום, עד שבערב נכנס ליער. כשירדה החשכה, הוא ראה אור, ניגש אליו, והגיע לבית שבו גרה מכשפה.
"בבקשה, תני לי מקום ללון בו לילה אחד, וקצת לאכול ולשתות," אמר לה, "אחרת אמות מרעב."
"אוהו!" ענתה. "מי נותן משהו לחייל שברח? ובכל זאת, אהיה רחמנייה ואכניס אותך, אם תעשה מה שאני רוצה."
"מה את רוצה?" שאל החייל.
"שתחפור בשבילי מסביב לכל הגן שלי מחר."
החייל הסכים, ולמחרת עבד בכל כוחו, אבל לא הצליח לסיים עד הערב.
"אני רואה היטב," אמרה המכשפה, "שאתה לא יכול לעשות יותר היום. אבל אשאיר אותך עוד לילה אחד, ובתמורה תצטרך מחר לחטוב לי ערמת עצים, ולחתוך אותם קטן."
החייל בילה את כל היום בעבודה הזאת, ובערב המכשפה הציעה לו להישאר עוד לילה. "מחר תעשה לי רק עבודה קטנה מאוד. מאחורי הבית שלי יש באר ישנה ויבשה, שהאור שלי נפל לתוכה. הוא בוער באור כחול ואף פעם לא כבה, ואתה תעלה אותו בחזרה."
למחרת לקחה אותו הזקנה לבאר, והורידה אותו בסל. הוא מצא את האור הכחול, ונתן לה סימן למשוך אותו למעלה. היא משכה אותו, אבל כשהתקרב לשפה, היא הושיטה יד למטה ורצתה לקחת ממנו את האור הכחול.
"לא," אמר, כי הבין את הכוונה הרעה שלה, "לא אתן לך את האור עד שאעמוד בשתי רגליים על האדמה."
המכשפה התרגזה, הפילה אותו שוב לבאר, והלכה משם.
החייל המסכן נפל בלי להיפגע על האדמה הלחה, והאור הכחול המשיך לבעור. אבל מה התועלת בזה בשבילו? הוא ראה היטב שאין לו דרך לברוח. הוא ישב זמן מה בעצב רב. ואז פתאום מישש בכיס, ומצא את המקטרת שלו, שעוד הייתה חצי מלאה.
"זה יהיה התענוג האחרון שלי," חשב. הוא הוציא אותה, הדליק אותה באור הכחול והתחיל לעשן. כשהעשן הסתובב במערה, פתאום עמד לפניו גמד שחור קטן ואמר: "אדוני, מה פקודותיך?"
"מה הפקודות שלי?" ענה החייל, נדהם לגמרי.
"אני חייב לעשות כל מה שתצווה עליי," אמר האיש הקטן.
"טוב," אמר החייל, "אז קודם כל תעזור לי לצאת מהבאר הזאת."
האיש הקטן לקח אותו ביד, והוביל אותו דרך מעבר תת קרקעי. והוא לא שכח לקחת איתו את האור הכחול. בדרך הראה לו הגמד את האוצרות שהמכשפה אספה והחביאה שם, והחייל לקח כמה זהב שיכול לסחוב.
כשהיה למעלה, אמר לאיש הקטן: "עכשיו לך, תקשור את המכשפה הזקנה, ותביא אותה לשופט."
תוך זמן קצר היא עברה שם כמו רוח, רוכבת על חתול פרא ומצרחת נורא. ולא עבר הרבה זמן עד שהאיש הקטן הופיע שוב.
"הכל נעשה," אמר, "והמכשפה כבר קיבלה את עונשה. אילו עוד פקודות יש לאדוני?"
"ברגע זה, אין," ענה החייל. "אתה יכול לחזור הביתה, רק תהיה זמין מיד אם אקרא לך."
"שום דבר לא צריך חוץ מזה שתדליק את המקטרת שלך באור הכחול, ואופיע לפניך מיד." ועם זה הוא נעלם מעיניו.
החייל חזר לעיר שממנה בא. הוא הלך לפונדק הכי טוב, הזמין לעצמו בגדים יפים, ואז ביקש מבעל הפונדק לרהט לו חדר הכי יפה שאפשר. כשהחדר היה מוכן והחייל התיישב בו, הוא קרא לאיש הקטן השחור ואמר: "שירתתי את המלך בנאמנות, אבל הוא פיטר אותי והשאיר אותי לרעוב, ועכשיו אני רוצה לנקום."
"מה עליי לעשות?" שאל האיש הקטן.
"מאוחר בלילה, כשבת המלך במיטה, תביא אותה לכאן בשנתה. היא תעשה בשבילי עבודות של משרתת."
האיש הקטן אמר: "זה דבר קל בשבילי לעשות, אבל דבר מסוכן מאוד בשבילך. כי אם זה יתגלה, זה ייגמר לך רע."
כשהשעון צלצל שתים עשרה, הדלת נפתחה, והאיש הקטן הכניס את הנסיכה.
"אהה! את כאן?" קרא החייל. "גשי לעבודה מיד! תביאי את המטאטא ותטאטאי את החדר."
כשהיא עשתה את זה, הוא ציווה עליה לבוא לכיסא שלו, ואז מתח את הרגליים ואמר: "תורידי לי את המגפיים." ואז זרק אותם לפניה, וגרם לה להרים אותם שוב, לנקות ולהבריק אותם. והיא עשתה כל מה שציווה עליה בלי להתנגד, בשקט ובעיניים חצי עצומות. כשהתרנגול קרא בפעם הראשונה, האיש הקטן החזיר אותה לארמון המלוכה והשכיב אותה במיטה שלה.
למחרת בבוקר, כשהנסיכה קמה, היא הלכה לאביה, וסיפרה לו שחלמה חלום מוזר מאוד. "נישאו אותי ברחובות במהירות של ברק," אמרה, "והביאו אותי לחדר של חייל. הייתי צריכה לשרת אותו כמו משרתת, לטאטא את החדר שלו, לנקות את המגפיים שלו, ולעשות כל מיני עבודות פשוטות. זה היה רק חלום, ובכל זאת אני עייפה בדיוק כאילו באמת עשיתי הכל."
"אולי החלום היה אמיתי," אמר המלך. "אתן לך עצה. תמלאי את הכיס שלך באפונה, ותעשי חור קטן בכיס. ואז, אם ייקחו אותך שוב, האפונה תיפול ותשאיר סימן ברחובות."
אבל האיש הקטן עמד ליד המלך בלי שהמלך ראה אותו, כשהוא אמר את זה, ושמע הכל. בלילה, כשהנסיכה הישנה נישאה שוב ברחובות, נפלה אמנם קצת אפונה מהכיס שלה, אבל היא לא השאירה סימן, כי האיש הקטן הערמומי פיזר קודם לכן אפונה בכל רחוב שהיה. ושוב הנסיכה נאלצה לעשות עבודות של משרתת עד קריאת התרנגול.
למחרת בבוקר שלח המלך את אנשיו לחפש את הסימן. אבל זה היה לשווא, כי בכל רחוב ישבו ילדים עניים, אספו אפונה, ואמרו: "בטח ירד גשם של אפונה אתמול בלילה."
"צריך לחשוב על משהו אחר," אמר המלך. "תשאירי את הנעליים עלייך כשאת הולכת לישון. ולפני שתחזרי מהמקום שאליו לוקחים אותך, תחביאי שם אחת מהן. אני כבר אמצא אותה."
האיש הקטן השחור שמע את התוכנית. ובלילה, כשהחייל שוב ציווה עליו להביא את הנסיכה, הוא גילה לו אותה, ואמר לו שהוא לא מכיר שום דרך לסכל את התרגיל הזה, ושאם ימצאו את הנעל בבית של החייל, זה ייגמר לו רע.
"תעשה מה שאני מצווה עליך," ענה החייל. ושוב, בלילה השלישי, הנסיכה נאלצה לעבוד כמו משרתת. אבל לפני שהלכה, היא החביאה את הנעל שלה מתחת למיטה.
למחרת בבוקר ציווה המלך לחפש בכל העיר את הנעל של בתו. היא נמצאה אצל החייל. והחייל עצמו, שלפי הפצרת הגמד יצא מחוץ לשער, הוחזר מהר ונזרק לכלא.
בבריחה שלו הוא שכח את הדברים הכי יקרים שהיו לו, את האור הכחול ואת הזהב, והיה לו רק מטבע זהב אחד בכיס. ועכשיו, כבול בשלשלאות, הוא עמד ליד חלון הצינוק שלו, כשבמקרה ראה אחד מחבריו עובר שם.
החייל דפק על הזגוגית, וכשהאיש ניגש, אמר לו: "תהיה נחמד ותביא לי את הצרור הקטן שהשארתי בפונדק, ואתן לך מטבע זהב בשביל זה."
החבר שלו רץ לשם והביא לו מה שרצה. ברגע שהחייל נשאר שוב לבד, הוא הדליק את המקטרת שלו וקרא לאיש הקטן השחור.
"אל תפחד," אמר האיש הקטן לאדון שלו. "לך לאן שייקחו אותך, ותן להם לעשות מה שהם רוצים, רק קח איתך את האור הכחול."
למחרת שפטו את החייל. ואף שלא עשה שום דבר רע, השופט גזר עליו עונש מוות. כשהובילו אותו החוצה, הוא ביקש מהמלך טובה אחרונה.
"מה היא?" שאל המלך.
"שאוכל לעשן עוד מקטרת אחת בדרך."
"אתה יכול לעשן שלוש," ענה המלך, "אבל אל תחשוב שאחוס על חייך."
אז החייל הוציא את המקטרת שלו והדליק אותה באור הכחול. וברגע שכמה סלסולי עשן עלו, האיש הקטן היה שם עם מקל קטן ביד, ואמר: "מה מצווה אדוני?"
"תפיל לאדמה את השופט השקרן הזה, ואת השוטר שלו, ואל תחוס על המלך שהתייחס אליי כל כך רע."
אז האיש הקטן התנפל עליהם כמו ברק, רץ לכאן ולכאן, וכל מי שהמקל שלו רק נגע בו נפל לאדמה, ולא העז לזוז שוב. המלך נבהל. הוא התחנן לרחמי החייל, ורק כדי שיתנו לו לחיות, הוא נתן לו את הממלכה שלו, ואת בתו לאישה.