פעם הייתה מלכה שהייתה לה בת קטנה, עוד צעירה מדי ללכת לבד. יום אחד הילדה הייתה מאוד בכיינית, והאם לא הצליחה להרגיע אותה, מה שלא עשתה. היא איבדה את הסבלנות. וכשראתה את העורבים עפים מסביב לטירה, היא פתחה את החלון ואמרה: "הלוואי שהיית עורבת ועפה משם, אז היה לי קצת שקט."
בקושי יצאו המילים מהפה שלה, והילדה שבזרועותיה הפכה לעורבת, ועפה ממנה דרך החלון הפתוח. הציפור עפה ליער חשוך ונשארה שם הרבה זמן, ובינתיים ההורים לא שמעו שום דבר על הילדה שלהם.
הרבה זמן אחר כך, איש עשה את דרכו ביער, כששמע עורבת קוראת, והלך אחרי הקול. כשהתקרב, אמרה העורבת: "מלידה אני בת מלך, אבל עכשיו אני תחת כישוף. אבל אתה יכול לשחרר אותי."
"מה עליי לעשות?" שאל.
היא ענתה: "לך עמוק יותר ליער עד שתגיע לבית שגרה בו אישה זקנה. היא תציע לך אוכל ושתייה, אבל אסור לך לקחת אף אחד מהם. אם תיקח, תיפול לשינה עמוקה, ולא תוכל לעזור לי. בגן שמאחורי הבית יש ערמה גדולה של קליפות עץ, ועליה אתה צריך לעמוד ולחכות לי. אגיע לשם בכרכרה שלי בשתיים אחר הצהריים, שלושה ימים ברציפות. ביום הראשון ימשכו אותה ארבעה סוסים לבנים, בשני ארבעה סוסים חומים, ובאחרון ארבעה סוסים שחורים. אבל אם לא תצליח להישאר ער, ואמצא אותך ישן, לא אשתחרר."
האיש הבטיח לעשות כל מה שרצתה. אבל העורבת אמרה: "אוי! אני כבר יודעת עכשיו שתיקח משהו מהאישה ולא תוכל להציל אותי."
האיש הבטיח לה שוב שבשום אופן לא ייגע בשום דבר לאכול או לשתות.
כשהגיע לבית ונכנס, האישה הזקנה פגשה אותו ואמרה: "איש מסכן! כמה אתה עייף! היכנס ונוח, ותן לי לתת לך משהו לאכול ולשתות."
"לא," ענה האיש, "לא אוכל ולא אשתה."
אבל היא לא עזבה אותו, והפצירה בו: "אם אתה לא רוצה לאכול כלום, לפחות תשתה לגימה. משקה אחד לא נחשב לכלום." ובסוף הוא נתן לה לשכנע אותו, ושתה.
כשהתקרבה השעה שנקבעה, הוא יצא לגן ועלה על ערמת הקליפות לחכות לעורבת. פתאום תקפה אותו עייפות, והוא לא הצליח להתנגד לה. הוא נשכב לרגע, נחוש בכל זאת להישאר ער. אבל ברגע הבא העיניים שלו נעצמו מעצמן, והוא נפל לשינה כל כך עמוקה, שכל הרעשים שבעולם לא היו מעירים אותו.
בשתיים הגיעה העורבת בכרכרה, רתומה לארבעת הסוסים הלבנים שלה. אבל עוד לפני שהגיעה למקום, היא אמרה לעצמה באנחה: "אני יודעת שהוא נרדם." כשנכנסה לגן, היא מצאה אותו כמו שחששה, שוכב על ערמת הקליפות, ישן עמוק. היא ירדה מהכרכרה והלכה אליו. היא קראה לו וניערה אותו, אבל הכל היה לשווא, הוא המשיך לישון.
למחרת בצהריים, האישה הזקנה באה אליו שוב עם אוכל ושתייה, שבהתחלה הוא סירב להם. בסוף, מנוצח מההפצרות העקשניות שלה שייקח משהו, הוא הרים את הכוס ושתה שוב.
לקראת שתיים הוא יצא לגן ועלה על ערמת הקליפות לחכות לעורבת. הוא לא היה שם הרבה זמן, והתחיל להרגיש כל כך עייף שהאיברים שלו בקושי החזיקו אותו, והוא לא יכול היה לעמוד זקוף יותר. אז שוב נשכב ונרדם עמוק.
כשהעורבת נסעה עם ארבעת הסוסים החומים שלה, היא אמרה לעצמה בעצב: "אני יודעת שהוא נרדם." היא הלכה כמו קודם לחפש אותו, אבל הוא ישן, ואי אפשר היה להעיר אותו.
ביום שאחריו אמרה לו האישה הזקנה: "מה זה? אתה לא אוכל ולא שותה כלום. אתה רוצה למות?"
הוא ענה: "אסור לי, ואני לא אוכל ולא אשתה."
אבל היא הניחה לפניו את צלחת האוכל ואת הכוס. וכשהריח את המשקה, הוא לא הצליח לעמוד בפיתוי, ולגם לגימה עמוקה.
כשהגיעה שוב השעה, הוא הלך כרגיל לערמת הקליפות בגן לחכות לבת המלך. אבל הוא הרגיש עוד יותר עייף מבשני הימים הקודמים, והוא זרק את עצמו על הארץ וישן כמו בול עץ. בשתיים אפשר היה לראות את העורבת מתקרבת, והפעם העגלון שלה וכל מה שסביבה, וגם הסוסים, היו שחורים.
היא הייתה עצובה יותר מתמיד כשנסעה, ואמרה באבל: "אני יודעת שהוא נרדם, ולא יוכל לשחרר אותי." היא מצאה אותו ישן שינה כבדה, וכל המאמצים שלה להעיר אותו לא הועילו.
אז היא הניחה לידו כיכר לחם, וקצת בשר, ובקבוק משקה, מסוג כזה שכמה שלא ייקח מהם, הם לעולם לא יתמעטו. אחר כך היא הורידה מהאצבע שלה טבעת זהב שהיה חרוט עליה שמה, ושמה אותה על אחת מאצבעותיו. ובסוף הניחה לידו מכתב, שבו, אחרי שפירטה לו על האוכל והשתייה שהשאירה לו, סיימה במילים האלה: "אני רואה שכל זמן שתישאר כאן, לעולם לא תוכל לשחרר אותי. אבל אם אתה עדיין רוצה לעשות את זה, בוא לטירת הזהב של שטרומברג. זה בהחלט בכוחך."
אחר כך היא חזרה לכרכרה שלה ונסעה לטירת הזהב של שטרומברג.
כשהאיש התעורר וגילה שהוא ישן, הוא הצטער מאוד ואמר: "היא בטח הייתה כאן ונסעה שוב, ועכשיו מאוחר מדי בשבילי להציל אותה." ואז העיניים שלו נפלו על הדברים שהיו מונחים לידו. הוא קרא את המכתב, וידע ממנו את כל מה שקרה.
הוא קם בלי לחכות, להוט לצאת לדרך ולהגיע לטירת שטרומברג. אבל לא היה לו מושג לאיזה כיוון ללכת. הוא נדד הרבה זמן בחיפוש אחריה, ובסוף הגיע ליער חשוך, שבו המשיך ללכת ארבעה עשר יום ועדיין לא מצא דרך החוצה.
שוב ירד הלילה, ומותש הוא נשכב מתחת לשיח ונרדם. שוב למחרת המשיך בדרכו ביער. ובאותו ערב, כשחשב לנוח שוב, הוא נשכב כמו קודם, אבל שמע כל כך הרבה יללות ונהי, שלא הצליח לישון. הוא חיכה עד שהחשיך יותר, ואנשים התחילו להדליק אור בבתים שלהם. ואז, כשראה נצנוץ קטן לפניו, הלך לעברו.
הוא מצא שהאור בא מבית שנראה קטן יותר ממה שהיה באמת, בגלל ההבדל בין הגובה שלו לגובה של ענק עצום שעמד לפניו. הוא חשב לעצמו: "אם הענק יראה אותי נכנס, החיים שלי לא שווים הרבה." אבל אחרי זמן מה הוא אזר אומץ והתקדם.
כשהענק ראה אותו, הוא קרא: "יש לי מזל שבאת, כי לא אכלתי כלום הרבה זמן. אני יכול לאכול אותך עכשיו לארוחת ערב."
"הייתי מעדיף שתעזוב את זה," אמר האיש, "כי אני לא מוסר את עצמי ברצון לאכילה. אם אתה רוצה אוכל, יש לי מספיק כדי להשביע את הרעב שלך."
"אם כך," ענה הענק, "אעזוב אותך בשקט. חשבתי לאכול אותך רק כי לא היה לי שום דבר אחר."
אז הם נכנסו יחד הביתה והתיישבו, והאיש הוציא את הלחם, הבשר והמשקה, שאף שאכל ושתה מהם, עדיין לא נגמרו. הענק שמח על האוכל הטוב, ואכל ושתה כמה שרצה.
כשסיים את ארוחת הערב שלו, שאל אותו האיש אם הוא יכול להראות לו את הדרך לטירת שטרומברג.
הענק אמר: "אסתכל במפה שלי. מסומנים עליה כל הערים, הכפרים והבתים." אז הוא הביא את המפה שלו וחיפש את הטירה, אבל לא מצא אותה.
"לא נורא," אמר. "יש לי מפות גדולות יותר למעלה בארון. נסתכל עליהן." אבל הם חיפשו לשווא, כי הטירה לא הייתה מסומנת אפילו על אלה.
האיש חשב עכשיו שהוא רוצה להמשיך במסע שלו, אבל הענק ביקש ממנו להישאר עוד יום או יומיים, עד שאחיו יחזור, כי הוא יצא לחפש מזון.
כשהאח חזר הביתה, הם שאלו אותו על טירת שטרומברג, והוא אמר להם שיסתכל במפות שלו ברגע שיאכל ויספק את הרעב שלו. אז כשסיים את ארוחת הערב שלו, הם עלו כולם יחד לחדר שלו ועיינו במפות שלו, אבל הטירה לא נמצאה.
אז הוא הביא מפות אחרות, ישנות יותר, והם המשיכו לחפש את הטירה עד שבסוף מצאו אותה. אבל היא הייתה במרחק אלפי קילומטרים.
"איך אוכל להגיע לשם?" שאל האיש.
"יש לי שעתיים פנויות," אמר הענק, "ואשא אותך לסביבת הטירה. אחר כך אני חייב לחזור לשמור על הילד שנמצא בטיפולנו."
אז הענק נשא את האיש עד למרחק של כמה מאות קילומטרים מהטירה, ושם השאיר אותו ואמר: "את שאר הדרך תוכל ללכת בעצמך."
האיש הלך יום ולילה עד שהגיע לטירת הזהב של שטרומברג. אבל הוא מצא שהיא עומדת על הר מזכוכית. ומלמטה הוא ראה את העלמה המכושפת נוסעת מסביב לטירה שלה, ואז נכנסת פנימה.
הוא שמח מאוד לראות אותה, והשתוקק להגיע לראש ההר. אבל הצלעות שלו היו כל כך חלקלקות, שבכל פעם שניסה לטפס, הוא החליק בחזרה. כשראה שאי אפשר להגיע אליה, הוא הצטער מאוד, ואמר לעצמו: "אשאר כאן ואחכה לה." אז הוא בנה לעצמו בקתה קטנה, ושם ישב וחיכה שנה שלמה. ובכל יום ראה את בת המלך נוסעת מסביב לטירה שלה, אבל עדיין לא הצליח להתקרב אליה.
יום אחד, כשהסתכל מהבקתה שלו, הוא ראה שלושה שודדים רבים, וקרא אליהם: "אלוהים איתכם!"
הם עצרו כששמעו את הקריאה, אבל כשהסתכלו מסביב ולא ראו אף אחד, המשיכו לריב, והריב נעשה עוד יותר עז.
"אלוהים איתכם!" קרא שוב. ושוב הם עצרו והסתכלו מסביב, אבל כשלא ראו אף אחד, חזרו לריב שלהם.
בפעם השלישית קרא: "אלוהים איתכם!" ואז, כי רצה לדעת על מה רבים שלושת האנשים, הוא יצא ושאל אותם למה הם רבים בכעס כזה.
אחד מהם אמר שהוא מצא מקל, ושהוא צריך רק להכות בו על כל דלת שהוא רוצה לעבור בה, והיא נפתחת מיד. אחר סיפר לו שמצא גלימה שהופכת את מי שלובש אותה לבלתי נראה. והשלישי תפס סוס שנושא את הרוכב שלו מעל כל מכשול, ואפילו במעלה הר הזכוכית. הם לא הצליחו להחליט אם להישאר יחד ולהחזיק בדברים במשותף, או להיפרד.
כששמע את זה, אמר האיש: "אתן לכם משהו תמורת שלושת הדברים האלה. לא כסף, כי אין לי, אלא משהו ששווה הרבה יותר. אבל קודם אני צריך לבדוק אם כל מה שאמרתם לי על שלושת הדברים שלכם נכון."
אז השודדים העלו אותו על הסוס, ונתנו לו את המקל ואת הגלימה. וכשהוא עטה אותה סביבו, הוא כבר לא נראה. ואז הוא התנפל עליהם עם המקל והכה אותם אחד אחרי השני, וקרא: "הנה, נוכלים בטלנים, קיבלתם מה שמגיע לכם! עכשיו אתם מרוצים?"
אחרי זה הוא רכב במעלה הר הזכוכית. כשהגיע לשער הטירה, הוא מצא אותו סגור. אבל הוא הכה בו במקל שלו, והוא נפתח לרווחה מיד, והוא עבר בו. הוא עלה במדרגות ונכנס לחדר שבו ישבה העלמה, וגביע זהב מלא לפניה. היא לא יכלה לראות אותו, כי הוא עדיין לבש את הגלימה שלו.
הוא הוריד מהאצבע את הטבעת שהיא נתנה לו, וזרק אותה לתוך הגביע, כך שהיא צלצלה כשנגעה בתחתית.
"זו הטבעת שלי!" קראה. "ואם כך, האיש שבא לשחרר אותי חייב להיות כאן גם כן."
היא חיפשה אותו בכל הטירה, אבל לא מצאה אותו בשום מקום. בינתיים הוא יצא שוב החוצה, עלה על הסוס שלו והסיר את הגלימה. אז כשהיא הגיעה לשער הטירה, היא ראתה אותו, וקראה בקול משמחה.
אז הוא ירד מהסוס ולקח אותה בזרועותיו. והיא נישקה אותו ואמרה: "עכשיו באמת שחררת אותי, ומחר נחגוג את החתונה שלנו."