היה איש שהיו לו שלושה בנים. לצעיר מהם קראו טיפשון, ובזו לו, לעגו לו וצחקו עליו בכל הזדמנות.
קרה שהבכור רצה ללכת ליער לחטוב עצים. ולפני שהלך, אמא שלו נתנה לו עוגה מתוקה ויפה ובקבוק משקה, כדי שלא יסבול מרעב או מצמא.
כשנכנס ליער, הוא פגש איש זקן קטן עם שיער אפור, שבירך אותו לשלום ואמר: "בבקשה, תן לי חתיכת עוגה מהכיס שלך, ותן לי לגימה מהמשקה שלך. אני כל כך רעב וצמא."
אבל הבן החכם ענה: "אם אתן לך את העוגה והמשקה שלי, לא יישאר לי כלום לעצמי. לך מכאן!" והוא השאיר את האיש הקטן עומד והמשיך ללכת.
אבל כשהתחיל לכרות עץ, לא עבר הרבה זמן והוא עשה מכה לא נכונה, והגרזן פגע לו בזרוע, כך שהוא נאלץ ללכת הביתה ולחבוש אותה. וזה היה מעשה ידיו של האיש האפור הקטן.
אחרי זה הלך הבן השני ליער, ואמא שלו נתנה לו, כמו לבכור, עוגה ובקבוק משקה. האיש הזקן האפור הקטן פגש גם אותו, וביקש ממנו חתיכת עוגה ולגימה. אבל גם הבן השני אמר בהיגיון: "מה שאתן לך יילקח ממני. לך מכאן!" והוא השאיר את האיש הקטן עומד והמשיך ללכת. אבל העונש שלו לא איחר לבוא. אחרי כמה מכות בעץ, הוא פגע לעצמו ברגל, כך שנאלצו לשאת אותו הביתה.
אז אמר טיפשון: "אבא, תן לי ללכת לחטוב עצים."
האב ענה: "האחים שלך נפצעו מזה. תעזוב את זה, אתה לא מבין בזה כלום."
אבל טיפשון התחנן כל כך הרבה זמן, שבסוף אמר: "נו, לך. תחכים כשתיפצע."
אמא שלו נתנה לו עוגה פשוטה שנאפתה ברמץ, ואיתה בקבוק משקה חמוץ.
כשהגיע ליער, האיש הזקן האפור הקטן פגש גם אותו, בירך אותו ואמר: "תן לי חתיכה מהעוגה שלך ולגימה מהבקבוק שלך. אני כל כך רעב וצמא."
טיפשון ענה: "יש לי רק עוגת רמץ ומשקה חמוץ. אם זה מוצא חן בעיניך, נשב ונאכל."
אז הם התיישבו. וכשטיפשון הוציא את עוגת הרמץ שלו, היא הייתה עוגה מתוקה ויפה, והמשקה החמוץ נעשה משקה טוב. אז הם אכלו ושתו, ואחר כך אמר האיש הקטן: "מכיוון שיש לך לב טוב, ואתה מוכן לחלוק את מה שיש לך, אתן לך מזל טוב. שם עומד עץ ישן. תכרות אותו, ותמצא משהו בשורשים." ואז האיש הקטן נפרד ממנו.
טיפשון הלך וכרת את העץ. וכשהעץ נפל, ישבה בשורשים אווזה עם נוצות מזהב טהור. הוא הרים אותה, לקח אותה איתו, והלך לפונדק שבו חשב ללון בלילה.
לבעל הפונדק היו שלוש בנות, שראו את האווזה והיו סקרניות לדעת מה יכולה להיות ציפור נפלאה כזאת, וכל אחת רצתה מאוד לקבל אחת מנוצות הזהב שלה.
הבכורה חשבה: "אמצא מהר הזדמנות לתלוש נוצה." וברגע שטיפשון יצא, היא תפסה את האווזה בכנף, אבל האצבע והיד שלה נשארו דבוקות אליה.
השנייה באה זמן קצר אחר כך, וחשבה רק איך להשיג נוצה לעצמה. אבל בקושי נגעה באחותה, ונתקעה גם היא.
בסוף באה גם השלישית עם אותה כוונה. והאחרות צעקו: "תתרחקי! למען השם, תתרחקי!" אבל היא לא הבינה למה עליה להתרחק. "האחרות שם," חשבה, "אז גם אני יכולה להיות שם." והיא רצה אליהן. אבל ברגע שנגעה באחותה, היא נשארה דבוקה אליה. וכך הן נאלצו לבלות את הלילה עם האווזה.
למחרת בבוקר לקח טיפשון את האווזה מתחת לזרוע ויצא לדרך, בלי לדאוג בכלל לשלוש הבנות שהיו תלויות עליה. הן נאלצו לרוץ אחריו כל הזמן, פעם שמאלה, פעם ימינה, לאן שהרגליים שלו לקחו אותו.
באמצע השדות פגש אותם הכומר. וכשראה את התהלוכה, אמר: "בושה, בנות חסרות תועלת! למה אתן רצות בשדות אחרי הבחור הצעיר הזה? זה מתאים?" ובאותו רגע הוא תפס את הצעירה ביד כדי למשוך אותה משם. אבל ברגע שנגע בה, הוא נדבק גם הוא, ונאלץ לרוץ בעצמו מאחור.
עד מהרה עבר שם השמש של הכנסייה, וראה את האדון שלו, הכומר, רץ אחרי שלוש בנות. הוא נדהם מזה וקרא: "היי! כבוד הכומר, לאן אתה ממהר כל כך? אל תשכח שיש לנו היום טקס!" והוא רץ אחריו ותפס אותו בשרוול, אבל נדבק גם הוא.
בזמן שחמשתם רצו כך אחד אחרי השני, באו שני פועלים מהשדות עם המעדרים שלהם. הכומר קרא להם, וביקש שישחררו אותו ואת השמש. אבל בקושי נגעו בשמש, ונתקעו גם הם. ועכשיו היו שבעה אנשים שרצו אחרי טיפשון והאווזה.
זמן קצר אחר כך הוא הגיע לעיר, שבה מלך מלך שהייתה לו בת כל כך רצינית, שאף אחד לא הצליח להצחיק אותה. אז הוא הוציא צו, שמי שיצליח להצחיק אותה יתחתן איתה.
כשטיפשון שמע את זה, הוא הלך עם האווזה שלו וכל השיירה שלה אל בת המלך. וברגע שראתה את שבעת האנשים רצים ורצים, אחד אחרי השני, היא התחילה לצחוק בקול רם מאוד, כאילו לעולם לא תפסיק.
אז טיפשון ביקש לקבל אותה לאישה. אבל המלך לא אהב את החתן הזה, והמציא כל מיני תירוצים. הוא אמר שקודם הוא צריך להביא איש שיכול לשתות מרתף שלם מלא חביות.
טיפשון חשב על האיש האפור הקטן, שבטח יוכל לעזור לו. אז הוא הלך ליער, ובאותו מקום שבו כרת את העץ, הוא ראה איש יושב, עם פנים עצובות מאוד. טיפשון שאל אותו מה מצער אותו כל כך, והוא ענה: "אני כל כך צמא, ואני לא מצליח להרוות את הצמא שלי. חבית שלמה בדיוק רוקנתי, אבל בשבילי זה כמו טיפה על אבן לוהטת!"
"הנה, אני יכול לעזור לך," אמר טיפשון. "רק בוא איתי ותשבע."
הוא הוביל אותו למרתף של המלך. והאיש התכופף מעל החביות הענקיות, ושתה ושתה עד שהבטן כאבה לו. ולפני שהיום נגמר, הוא רוקן את כל החביות.
אז טיפשון ביקש שוב את כלתו. אבל המלך כעס שבחור כל כך מכוער, שכולם קראו לו טיפשון, ייקח את בתו. והוא הציב תנאי חדש: קודם הוא צריך למצוא איש שיכול לאכול הר שלם של לחם.
טיפשון לא חשב הרבה, אלא הלך ישר ליער. ובאותו מקום ישב איש שהידק את הגוף שלו ברצועה, ועשה פרצוף נורא, ואמר: "אכלתי תנור שלם של לחמניות, אבל מה זה עוזר כשיש לאדם רעב כמו שלי? הבטן שלי נשארת ריקה, ואני חייב להדק את עצמי אם אני לא רוצה למות מרעב."
טיפשון שמח מזה, ואמר: "קום ובוא איתי. תאכל עד שתשבע." הוא הוביל אותו לארמון המלך, שבו נאסף כל הקמח של כל הממלכה, וממנו ציווה לאפות הר ענק של לחם. האיש מהיער עמד לפניו, התחיל לאכול, ועד סוף יום אחד ההר כולו נעלם.
אז טיפשון ביקש בפעם השלישית את כלתו. אבל המלך שוב חיפש דרך להתחמק, וציווה להביא ספינה שיכולה לשוט ביבשה ובמים. "ברגע שתחזור בשיט בה," אמר, "תקבל את בתי לאישה."
טיפשון הלך ישר ליער, ושם ישב האיש האפור הקטן שלו נתן את העוגה שלו. כששמע מה טיפשון רוצה, הוא אמר: "מכיוון שנתת לי לאכול ולשתות, אתן לך את הספינה. ואת כל זה אני עושה כי פעם היית טוב אליי."
אז הוא נתן לו את הספינה שיכולה לשוט ביבשה ובמים. וכשהמלך ראה אותה, הוא כבר לא יכול היה למנוע ממנו לקבל את בתו. החתונה נחגגה, ואחרי מות המלך, טיפשון ירש את הממלכה שלו וחי הרבה זמן בשביעות רצון עם אשתו.
