הרבה לפני שאתם או אני נולדנו, מלך בארץ רחוקה מאוד מלך שהיו לו שלושה בנים. המלך הזה חלה פעם מאוד, כל כך חולה שאף אחד לא חשב שהוא יחיה.
הבנים שלו הצטערו מאוד על המחלה של אביהם. וכשהלכו יחד בעצב בגן הארמון, פגש אותם איש זקן קטן ושאל מה קרה. הם סיפרו לו שאביהם חולה מאוד, ושהם פוחדים ששום דבר לא יוכל להציל אותו.
"אני יודע מה כן," אמר האיש הזקן הקטן. "אלה מי החיים. אם הוא היה שותה מהם לגימה, הוא היה מבריא. אבל קשה מאוד להשיג אותם."
אז אמר הבן הבכור: "אני אמצא אותם מהר." והוא הלך למלך החולה, וביקש ממנו ללכת לחפש את מי החיים, כי זה הדבר היחיד שיכול להציל אותו.
"לא," אמר המלך. "אני מעדיף למות מאשר להעמיד אותך בסכנה גדולה כזאת, כמו שתפגוש במסע שלך."
אבל הוא התחנן כל כך, שהמלך נתן לו ללכת. והנסיך חשב לעצמו: "אם אביא לאבי את המים האלה, הוא יעשה אותי היורש היחיד של הממלכה שלו."
אז הוא יצא לדרך. וכשהלך זמן מה, הוא הגיע לעמק עמוק, מוקף סלעים ויערות. וכשהסתכל מסביב, הוא ראה עומד מעליו על אחד הסלעים גמד קטן ומכוער, עם כובע מחודד וגלימה אדומה. והגמד קרא אליו ואמר: "נסיך, לאן אתה ממהר כל כך?"
"מה זה עניינך, שד מכוער?" אמר הנסיך ביהירות, והמשיך לרכוב.
אבל הגמד כעס על ההתנהגות שלו, והטיל עליו כישוף של מזל רע. כך שבזמן שרכב, מעבר ההרים נעשה צר יותר ויותר, ובסוף הדרך הייתה כל כך צרה שהוא לא יכול היה להתקדם אפילו צעד. וכשחשב לסובב את הסוס ולחזור בדרך שבה בא, הוא שמע צחוק רם מצלצל סביבו, וגילה שהשביל נסגר מאחוריו, כך שהוא היה כלוא מכל הצדדים.
אחר כך ניסה לרדת מהסוס ולהמשיך ברגל, אבל שוב הצחוק צלצל באוזניו, והוא מצא שהוא לא יכול לזוז אפילו צעד. וכך נאלץ להישאר שם, מכושף.
בינתיים המלך הזקן המשיך לחכות כל יום בתקווה שהבן שלו יחזור, עד שבסוף אמר הבן השני: "אבא, אני אלך לחפש את מי החיים." כי הוא חשב לעצמו: "אחי בטח מת, והממלכה תעבור אליי אם אמצא את המים."
המלך בהתחלה לא רצה בכלל לתת לו ללכת, אבל בסוף נעתר לבקשתו. אז הוא יצא לדרך והלך באותה דרך שבה הלך אחיו, ופגש את אותו גמד, שעצר אותו באותו מקום בהרים, ואמר כמו קודם: "נסיך, נסיך, לאן אתה ממהר כל כך?"
"תתעסק בעניינים שלך, חטטן!" אמר הנסיך בבוז, והמשיך לרכוב.
אבל הגמד הטיל עליו את אותו כישוף שהטיל על אחיו הבכור, וגם הוא נאלץ בסוף להישאר בלב ההרים. ככה זה עם אנשים גאוותנים וטיפשים, שחושבים שהם מעל כולם, וגאים מדי כדי לשאול או לקבל עצה.
כשהנסיך השני נעדר כבר הרבה זמן, אמר הבן הצעיר שהוא ילך לחפש את מי החיים, וקיווה שבקרוב יוכל להבריא את אביו.
אז הוא יצא לדרך, והגמד פגש גם אותו באותו מקום בעמק, בין ההרים, ואמר: "נסיך, לאן אתה ממהר כל כך?"
והנסיך אמר: "אני הולך לחפש את מי החיים, כי אבי חולה וקרוב למות. אתה יכול לעזור לי? בבקשה, תהיה טוב ותעזור לי אם אתה יכול!"
"אתה יודע איפה אפשר למצוא אותם?" שאל הגמד.
"לא," אמר הנסיך, "אני לא יודע. בבקשה, תגיד לי אם אתה יודע."
"אז מכיוון שדיברת אליי יפה, והיית חכם מספיק לבקש עצה, אגיד לך איך ולאן ללכת. המים שאתה מחפש נובעים מבאר בטירה מכושפת. וכדי שתוכל להגיע אליה בשלום, אתן לך שרביט ברזל ושתי כיכרות לחם קטנות. תכה שלוש פעמים בשרביט על דלת הברזל של הטירה, והיא תיפתח. שני אריות רעבים ישכבו בפנים ויפערו את הפה, אבל אם תזרוק להם את הלחם, הם ייתנו לך לעבור. אז תמהר לבאר, ותיקח קצת ממי החיים לפני שהשעון יצלצל שתים עשרה. כי אם תתעכב יותר, הדלת תיסגר עליך לתמיד."
אז הנסיך הודה לחבר הקטן שלו עם הגלימה האדומה על העזרה הידידותית, לקח את השרביט והלחם, ונסע הלאה והלאה, על פני ים ויבשה, עד שהגיע לסוף המסע שלו, ומצא שהכל כמו שהגמד אמר לו.
הדלת נפתחה במכה השלישית של השרביט. וכשהאריות נרגעו, הוא המשיך דרך הטירה ובסוף הגיע לאולם יפהפה. מסביב לו הוא ראה כמה אבירים יושבים מכושפים בשינה. הוא הוריד מהם את הטבעות שלהם ושם אותן על אצבעותיו. בחדר אחר הוא ראה על שולחן חרב וכיכר לחם, ולקח גם אותם.
בהמשך הוא הגיע לחדר שבו ישבה גברת צעירה ויפהפייה על ספה. היא קיבלה אותו בשמחה, ואמרה שאם ישחרר אותה מהכישוף שכובל אותה, הממלכה תהיה שלו, אם יחזור בעוד שנה ויתחתן איתה. אחר כך סיפרה לו שהבאר עם מי החיים נמצאת בגני הארמון, ואמרה לו למהר ולשאוב מה שהוא צריך לפני שהשעון יצלצל שתים עשרה.
הוא המשיך ללכת. וכשעבר בגנים יפים, הגיע למקום מוצל ונעים שבו עמדה ספה. והוא חשב לעצמו, כי הרגיש עייף, שינוח קצת ויסתכל על הנופים היפים מסביבו. אז הוא נשכב, והשינה נפלה עליו בלי שהרגיש, כך שהוא לא התעורר עד שהשעון צלצל רבע לשתים עשרה.
אז הוא קפץ מהספה מבוהל נורא, רץ לבאר, מילא כוס שעמדה לידו במים, ומיהר לצאת בזמן. בדיוק כשיצא מדלת הברזל, השעון צלצל שתים עשרה, והדלת נסגרה עליו כל כך מהר שהיא תלשה חתיכה מהעקב שלו.
כשמצא את עצמו בטוח, הוא שמח מאוד לחשוב שהשיג את מי החיים. וכשהלך בדרכו הביתה, הוא עבר ליד הגמד הקטן, שכשראה את החרב והכיכר, אמר: "השגת אוצר אצילי. בחרב תוכל לנצח צבאות שלמים במכה אחת, והלחם לעולם לא ייגמר לך."
אז הנסיך חשב לעצמו: "אני לא יכול לחזור הביתה לאבי בלי האחים שלי." אז אמר: "ידידי היקר, אתה לא יכול להגיד לי איפה שני האחים שלי, שיצאו לחפש את מי החיים לפניי, ולא חזרו?"
"כלאתי אותם בכישוף בין שני הרים," אמר הגמד, "כי הם היו גאוותנים ומנומסים רע, ובזו לבקש עצה."
הנסיך התחנן כל כך בשביל האחים שלו, שהגמד בסוף שחרר אותם, אף שלא ברצון, ואמר: "היזהר מהם, כי יש להם לב רע."
אבל אחיהם שמח מאוד לראות אותם, וסיפר להם את כל מה שקרה לו: איך מצא את מי החיים ולקח כוס מלאה מהם, ואיך שחרר נסיכה יפהפייה מכישוף שכבל אותה, ואיך היא הבטיחה לחכות שנה שלמה, ואז להתחתן איתו ולתת לו את הממלכה.
אז שלושתם רכבו יחד. ובדרך הביתה הגיעו לארץ שהייתה הרוסה ממלחמה ומרעב נורא, כך שחששו שכולם ימותו מחוסר. אבל הנסיך נתן למלך של הארץ את הלחם, וכל הממלכה שלו אכלה ממנו. והוא השאיל למלך את החרב הנפלאה, והוא ניצח בה את צבא האויב. וכך הממלכה שוב הייתה בשלום ובשפע. באותה דרך הוא עזר לעוד שתי ארצות שעברו בהן בדרך.
כשהגיעו לים, הם עלו על ספינה. ובמהלך ההפלגה, אמרו שני הבכורים זה לזה: "האח שלנו השיג את המים שאנחנו לא מצאנו, ולכן אבינו יעזוב אותנו וייתן לו את הממלכה, שהיא הזכות שלנו." אז הם התמלאו קנאה ונקמה, והסכימו ביניהם איך להרוס אותו.
הם חיכו עד שישן עמוק, שפכו את מי החיים מהכוס ולקחו אותם לעצמם, ונתנו לו במקומם מי ים מרים.
כשהגיעו לסוף המסע, הבן הצעיר הביא את הכוס שלו למלך החולה, כדי שישתה ויבריא. אבל בקושי טעם מהמים המרים, והוא נעשה עוד יותר חולה ממה שהיה קודם. ואז נכנסו שני הבנים הבכורים, והאשימו את הצעיר במה שהם עצמם עשו. הם אמרו שהוא רצה להרעיל את אביהם, אבל שהם מצאו את מי החיים והביאו אותם איתם.
ברגע שהמלך התחיל לשתות ממה שהביאו לו, הוא הרגיש שהמחלה עוזבת אותו, והוא היה חזק ובריא כמו בימי צעירותו.
אז הם הלכו לאחיהם, צחקו עליו ואמרו: "נו, אחי, אתה מצאת את מי החיים, נכון? אתה טרחת, ואנחנו נקבל את הפרס. תגיד, עם כל החוכמה שלך, למה לא הצלחת לשמור על העיניים פקוחות? בשנה הבאה אחד מאיתנו ייקח ממך את הנסיכה היפה שלך, אם לא תיזהר. כדאי שלא תגיד על זה כלום לאבינו, כי הוא לא מאמין למילה שאתה אומר. ואם תלשין, תאבד גם את חייך. אבל תשתוק, ונעזוב אותך."
המלך הזקן עדיין כעס מאוד על הבן הצעיר שלו, וחשב שהוא באמת רצה לקחת את חייו. אז הוא כינס את אנשי החצר שלו ושאל מה צריך לעשות, וכולם הסכימו שצריך להעניש אותו בעונש מוות.
הנסיך לא ידע שום דבר על מה שקורה, עד שיום אחד הלך הצייד הראשי של המלך לצוד איתו. וכשהיו לבד ביער, הצייד נראה כל כך עצוב שהנסיך אמר: "ידידי, מה קרה לך?"
"אני לא יכול ולא מעז להגיד לך," אמר.
אבל הנסיך הפציר בו מאוד ואמר: "רק תגיד לי מה זה, ואל תחשוב שאכעס, כי אסלח לך."
"אוי!" אמר הצייד. "המלך ציווה עליי לירות בך."
הנסיך נבהל מזה ואמר: "תן לי לחיות, ואחליף איתך בגדים. אתה תיקח את מעיל המלכות שלי כדי להראות לאבי, ואתה תיתן לי את המעיל המרופט שלך."
"בכל ליבי," אמר הצייד. "אני בטוח שאשמח להציל אותך, כי לא הייתי יכול לירות בך." אז הוא לקח את המעיל של הנסיך, נתן לו את המעיל המרופט, והלך משם דרך היער.
זמן מה אחר כך, הגיעו לחצר של המלך הזקן שלוש משלחות מפוארות, עם מתנות עשירות של זהב ואבנים יקרות בשביל הבן הצעיר שלו. כל אלה נשלחו משלושת המלכים שלהם הוא השאיל את החרב שלו ואת כיכר הלחם, כדי להיפטר מהאויב שלהם ולהאכיל את העם שלהם.
זה נגע ללבו של המלך הזקן, והוא חשב שאולי הבן שלו בכל זאת חף מפשע, ואמר לאנשי החצר שלו: "הו, הלוואי שהבן שלי עדיין היה בחיים! כמה אני מצטער שציוויתי להרוג אותו!"
"הוא עדיין חי," אמר הצייד. "ואני שמח שריחמתי עליו, ונתתי לו ללכת בשלום, והבאתי הביתה את מעיל המלכות שלו."
המלך התמלא שמחה, והודיע בכל הממלכה שלו שאם הבן שלו יחזור לחצר, הוא יסלח לו.
בינתיים הנסיכה חיכתה בקוצר רוח שהמושיע שלה יחזור. והיא ציוותה לבנות דרך שמובילה לארמון שלה, כולה מזהב נוצץ. והיא אמרה לאנשי החצר שלה שמי שיבוא רכוב על סוס, וירכב ישר עליה עד השער, הוא האהוב האמיתי שלה, והם צריכים להכניס אותו. אבל מי שירכב לצידה, הם צריכים להיות בטוחים שהוא לא הנכון, ולשלוח אותו מיד.
עד מהרה הגיע הזמן, והאח הבכור חשב שימהר ללכת לנסיכה, ויגיד שהוא זה ששחרר אותה, ושהוא צריך לקבל אותה לאישה, ואת הממלכה איתה.
כשהגיע לפני הארמון וראה את דרך הזהב, הוא עצר להסתכל עליה, וחשב לעצמו: "חבל לרכוב על הדרך היפה הזאת." אז הוא סטה ורכב בצד הימני שלה. אבל כשהגיע לשער, השומרים, שראו באיזו דרך הלך, אמרו לו שהוא לא יכול להיות מי שהוא אומר שהוא, ושילך לדרכו.
הנסיך השני יצא זמן קצר אחר כך עם אותה מטרה. וכשהגיע לדרך הזהב, והסוס שלו שם רגל אחת עליה, הוא עצר להסתכל עליה, וחשב שהיא יפה מאוד, ואמר לעצמו: "כמה חבל שמשהו ידרוך כאן!" אז גם הוא סטה ורכב בצד השמאלי שלה. אבל כשהגיע לשער, השומרים אמרו שהוא לא הנסיך האמיתי, ושגם הוא צריך ללכת לדרכו. והוא הלך.
ועכשיו, כשהשנה השלמה עברה, האח השלישי יצא מהיער שבו התחבא מפחד כעסו של אביו, ויצא לחפש את כלתו המאורסת. הוא נסע, חושב עליה כל הדרך, ורכב כל כך מהר שהוא אפילו לא ראה ממה עשויה הדרך, אלא עבר עם הסוס שלו ישר עליה.
וכשהגיע לשער, הוא נפתח, והנסיכה קיבלה אותו בשמחה, ואמרה שהוא המושיע שלה, ושעכשיו הוא יהיה בעלה ואדון הממלכה.
כשהשמחה הראשונה של הפגישה שלהם עברה, הנסיכה סיפרה לו ששמעה שאביו סלח לו, ושהוא רוצה שיחזור הביתה. אז לפני החתונה שלו עם הנסיכה, הוא הלך לבקר את אביו, ולקח אותה איתו. ושם סיפר לו הכל: איך האחים שלו רימו ושדדו אותו, ובכל זאת הוא סבל את כל העוולות האלה מאהבה לאביו.
והמלך הזקן כעס מאוד, ורצה להעניש את הבנים הרעים שלו. אבל הם ברחו, עלו על ספינה והפליגו על פני הים הרחב, ולאן הלכו אף אחד לא ידע ולאף אחד לא היה אכפת.
ועכשיו המלך הזקן כינס את אנשי החצר שלו, וביקש מכל הממלכה שלו לבוא ולחגוג את החתונה של בנו והנסיכה. וצעירים וזקנים, אצילים ופשוטי עם, באו מיד לקריאה. ובין השאר בא הגמד הידידותי, עם הכובע המחודד וגלימה אדומה חדשה.
והחתונה נערכה, והפעמונים העליזים צלצלו,
וכל האנשים הטובים רקדו ושרו,
וחגגו ושמחו, אני לא יודע כמה זמן!