פעם היה בן מלך שהייתה לו כלה שאהב מאוד. וכשישב לידה והיה מאושר מאוד, הגיעה ידיעה שאביו שוכב חולה ונוטה למות, ורוצה לראות אותו עוד פעם אחת לפני מותו.
אז הוא אמר לאהובתו: "אני חייב ללכת עכשיו ולעזוב אותך. אני נותן לך טבעת למזכרת ממני. כשאהיה מלך, אחזור ואקח אותך."
אז הוא רכב משם. וכשהגיע לאביו, האב היה חולה מאוד וקרוב למות. הוא אמר לו: "בני היקר, רציתי לראות אותך עוד פעם אחת לפני מותי. תבטיח לי להתחתן כמו שאני רוצה." והוא נקב בשם של בת מלך מסוימת שתהיה אשתו.
הבן היה בצער כזה שלא חשב מה הוא עושה, ואמר: "כן, אבא יקר, רצונך ייעשה." ומיד המלך עצם את עיניו ומת.
כשהבן הוכרז כמלך, ותקופת האבל נגמרה, הוא נאלץ לקיים את ההבטחה שנתן לאביו. הוא שלח לבקש את ידה של בת המלך, והיא הובטחה לו.
הכלה הראשונה שלו שמעה על זה, והצטערה כל כך על חוסר הנאמנות שלו שכמעט מתה. אז אמר לה אביה: "ילדתי היקרה, למה את כל כך עצובה? תקבלי כל מה שתרצי."
היא חשבה לרגע ואמרה: "אבא יקר, אני רוצה אחת עשרה נערות שדומות לי בדיוק בפנים, בגוף ובגובה."
האב אמר: "אם זה אפשרי, משאלתך תתמלא." והוא ציווה לחפש בכל הממלכה שלו, עד שנמצאו אחת עשרה נערות צעירות שדמו בדיוק לבתו בפנים, בגוף ובגובה.
כשהן הגיעו לבת המלך, היא ציוותה לתפור שתים עשרה חליפות של ציידים, כולן זהות. אחת עשרה הנערות לבשו את בגדי הציידים, והיא עצמה לבשה את החליפה השתים עשרה. אחר כך היא נפרדה מאביה, ורכבה איתן לחצר של החתן הקודם שלה, שאותו אהבה כל כך.
שם היא שאלה אם הוא צריך ציידים, ואם הוא ייקח את כולם לשירותו. המלך הסתכל עליה ולא זיהה אותה. אבל מכיוון שהם היו בחורים כל כך נאים, הוא אמר כן, ושייקח אותם ברצון. ועכשיו הם היו שנים עשר הציידים של המלך.
אבל למלך היה אריה, שהיה חיה מופלאה, כי הוא ידע את כל הדברים הנסתרים והסודיים. ערב אחד הוא אמר למלך: "אתה חושב שיש לך שנים עשר ציידים?"
"כן," אמר המלך, "הם שנים עשר ציידים."
האריה המשיך: "אתה טועה. הן שתים עשרה נערות."
המלך אמר: "זה לא יכול להיות נכון! איך תוכיח לי את זה?"
"אה, רק תפזרו קצת אפונה בחדר הכניסה," ענה האריה, "ואז תראה מהר. לגברים יש צעד יציב, וכשהם הולכים על אפונה, אף אחת לא זזה. אבל נערות מדלגות ומקפצות וגוררות את הרגליים, והאפונה מתגלגלת."
העצה מצאה חן מאוד בעיני המלך, והוא ציווה לפזר את האפונה.
אבל היה משרת של המלך שאהד את הציידים. וכששמע שהולכים להעמיד אותם במבחן הזה, הוא הלך אליהם וסיפר להם הכל, ואמר: "האריה רוצה לגרום למלך להאמין שאתן נערות."
בת המלך הודתה לו, ואמרה לנערות שלה: "תראו קצת כוח, ותדרכו חזק על האפונה."
אז למחרת בבוקר, כשהמלך קרא לשנים עשר הציידים לבוא לפניו, והם נכנסו לחדר הכניסה שבו הייתה האפונה, הם דרכו עליה כל כך חזק, והייתה להם הליכה כל כך חזקה ובטוחה, שאף אפונה לא התגלגלה או זזה. ואז הם הלכו שוב.
והמלך אמר לאריה: "שיקרת לי. הם הולכים בדיוק כמו גברים."
האריה אמר: "הודיעו להם שהולכים לבחון אותם, והם הראו קצת כוח. רק תביא שנים עשר גלגלי טוויה לחדר הכניסה, והן ילכו אליהם וישמחו בהם. וזה משהו שאף גבר לא היה עושה."
העצה מצאה חן בעיני המלך, והוא ציווה להעמיד את גלגלי הטוויה בחדר הכניסה.
אבל המשרת, שרצה בטובת הציידים, הלך אליהם וגילה להם את התוכנית. אז כשהיו לבד, אמרה בת המלך לאחת עשרה הנערות שלה: "תתאפקו, ואל תסתכלו על גלגלי הטוויה."
ולמחרת בבוקר, כשהמלך קרא לשנים עשר הציידים שלו, הם עברו בחדר הכניסה, ואף פעם אחת לא הסתכלו על גלגלי הטוויה.
אז המלך אמר שוב לאריה: "רימית אותי. הם גברים, כי הם לא הסתכלו על גלגלי הטוויה."
האריה ענה: "הן התאפקו." אבל המלך כבר לא רצה להאמין לאריה.
שנים עשר הציידים תמיד הלכו אחרי המלך לציד, והוא חיבב אותם יותר ויותר. ופעם אחת, כשהיו בציד, הגיעה ידיעה שהכלה של המלך מתקרבת.
כשהכלה האמיתית שמעה את זה, זה כאב לה כל כך שהלב שלה כמעט נשבר, והיא נפלה מתעלפת על האדמה. המלך חשב שמשהו קרה לצייד היקר שלו, רץ אליו, רצה לעזור לו, והוריד לו את הכפפה. ואז ראה את הטבעת שנתן לכלה הראשונה שלו. וכשהסתכל על הפנים שלה, הוא זיהה אותה.
הלב שלו התרגש כל כך שהוא נישק אותה. וכשהיא פקחה את העיניים, הוא אמר: "את שלי, ואני שלך, ואף אחד בעולם לא יכול לשנות את זה."
הוא שלח שליח לכלה השנייה, וביקש ממנה לחזור לממלכה שלה, כי כבר יש לו אישה. ומי שבדיוק מצא מפתח ישן, לא צריך מפתח חדש.
אחר כך נחגגה החתונה, והאריה חזר להיות אהוב על המלך, כי בסופו של דבר, הוא אמר את האמת.