פעם היה סוחר שהיה לו רק ילד אחד, בן, שהיה צעיר מאוד ובקושי יכול ללכת לבד. היו לו שתי ספינות עמוסות בעושר, שהפליגו אז בימים, ובהן השקיע את כל הונו, בתקווה להרוויח הרבה. ואז הגיעה הידיעה ששתיהן אבדו.
וכך, מאיש עשיר הוא נעשה בבת אחת עני כל כך, שלא נשאר לו כלום חוץ מחלקת אדמה קטנה אחת. ושם הוא הלך לעתים קרובות בערב לטייל, ולהקל קצת על הצרות שלו.
יום אחד, כשהסתובב שקוע במחשבות, וחשב בלי נחמה רבה על מה שהיה ומה שהוא עכשיו ומה שכנראה יהיה, פתאום עמד לפניו גמד שחור קטן ומחוספס.
"תגיד, חבר, למה אתה כל כך עצוב?" אמר לסוחר. "מה מכביד לך כל כך על הלב?"
"אם תוכל לעשות לי טובה, הייתי מספר לך ברצון," אמר הסוחר.
"מי יודע, אולי אוכל?" אמר האיש הקטן. "תגיד לי מה מציק לך, ואולי תגלה שאני יכול להועיל."
אז הסוחר סיפר לו איך כל העושר שלו שקע לקרקעית הים, ואיך לא נשאר לו כלום חוץ מחלקת האדמה הקטנה הזאת.
"אוי, אל תדאג בגלל זה," אמר הגמד. "רק תתחייב להביא לי לכאן, בעוד שתים עשרה שנה, את מה שיפגוש אותך ראשון כשתלך הביתה, ואתן לך כמה שתרצה."
הסוחר חשב שזו לא בקשה גדולה. סביר שזה יהיה הכלב שלו או החתול שלו או משהו כזה. אבל הוא שכח את הבן הקטן שלו, היינל. אז הוא הסכים לעסקה, וחתם וחתם בחותמת על ההתחייבות לעשות מה שביקשו ממנו.
אבל כשהתקרב הביתה, הבן הקטן שלו שמח כל כך לראות אותו, שהוא התגנב מאחוריו, תפס חזק את הרגליים שלו, הסתכל לו בפנים וצחק.
אז האב נבהל, רעד מפחד ומאימה, וראה למה התחייב. אבל מכיוון ששום זהב לא הגיע, הוא הרגיע את עצמו במחשבה שזו רק בדיחה שהגמד עשה לו, ושבכל מקרה, כשהכסף יגיע, הוא יראה את מי שמביא אותו, ולא יקבל אותו.
כחודש אחר כך הוא עלה לחדר הגרוטאות לחפש ברזל ישן, כדי למכור אותו ולהשיג קצת כסף. ושם, במקום הברזל שלו, ראה ערמה גדולה של זהב מונחת על הרצפה. למראה הזה הוא שמח מאוד, ובשכחו לגמרי את בנו, חזר למסחר, ונעשה סוחר עשיר יותר מקודם.
בינתיים היינל הקטן גדל. וכשסוף שתים עשרה השנים התקרב, הסוחר התחיל להיזכר בהתחייבות שלו, ונעשה עצוב ומהורהר מאוד, כך שהדאגה והצער היו כתובים על פניו.
יום אחד שאל הנער מה קרה, אבל אביו לא רצה לספר זמן מה. אבל בסוף אמר שהוא, בלי לדעת, מכר אותו תמורת זהב לגמד שחור קטן ומכוער, ושתים עשרה השנים מתקרבות, והוא צריך לקיים את המילה שלו.
אז אמר היינל: "אבא, אל תדאג בגלל זה בכלל. אני אסתדר עם האיש הקטן."
כשהגיע הזמן, האב והבן יצאו יחד למקום שעליו הסכימו. והבן צייר מעגל על האדמה, והעמיד את עצמו ואת אביו באמצעו. הגמד השחור הקטן הגיע מהר, והסתובב שוב ושוב מסביב למעגל, אבל לא מצא שום דרך להיכנס לתוכו, ולא יכול או לא העז לקפוץ מעליו.
בסוף אמר לו הנער: "יש לך משהו להגיד לנו, ידידי, או מה אתה רוצה?"
היינל מצא לו חברה, פיה טובה שאהבה אותו, והיא אמרה לו מה לעשות. כי הפיה הזאת ידעה איזה מזל טוב מחכה לו.
"הבאת לי את מה שאמרת שתביא?" שאל הגמד את הסוחר.
הזקן שתק, אבל היינל אמר שוב: "מה אתה רוצה כאן?"
הגמד אמר: "באתי לדבר עם אביך, לא איתך."
"רימית את אבי," אמר הבן. "בבקשה, תחזיר לו מיד את ההתחייבות שלו."
"לאט ובנחת," אמר האיש הזקן הקטן. "מה שנכון נכון. שילמתי את הכסף שלי, ואביך קיבל אותו ובזבז אותו. אז תהיה נחמד ותן לי את מה ששילמתי עליו."
"אתה צריך את ההסכמה שלי לזה קודם," אמר היינל. "אז בבקשה, היכנס לכאן, ובוא נדבר על זה."
הזקן חייך וחשף את שיניו, כאילו היה שמח מאוד להיכנס למעגל אילו יכול. ואז בסוף, אחרי שיחה ארוכה, הם הגיעו להסכם.
היינל הסכים שאביו חייב לוותר עליו, ושעד כאן הגמד יקבל את מה שרצה. אבל מצד שני, הפיה אמרה להיינל איזה מזל מחכה לו אם ילך בדרך שלו, והוא לא רצה להימסר לחבר הגבן שלו, שנראה כל כך להוט לחברתו.
אז, כדי לסיים את העניין בתיקו, הוסכם שהיינל יושם בסירה פתוחה, שעמדה על שפת הים בקרבת מקום, ושאביו ידחוף אותו בידו שלו, וכך הוא יישלח לים, ויושאר למזל הרע או הטוב של הרוח ומזג האוויר.
אז הוא נפרד מאביו והתיישב בסירה. אבל לפני שהתרחקה, גל פגע בה, והיא נטתה בצד אחד נמוך במים. הסוחר חשב שהיינל המסכן אבוד, והלך הביתה עצוב מאוד. והגמד הלך לדרכו, וחשב שלפחות נקם את נקמתו.
אבל הסירה לא טבעה, כי הפיה הטובה שמרה על חברה, ומהר הרימה את הסירה שוב, והיא המשיכה בשלום. הבחור ישב בה בבטחה, עד שבסוף היא עלתה על חוף של ארץ לא ידועה.
כשקפץ על החוף, הוא ראה לפניו טירה יפהפייה, אבל ריקה ועגומה בפנים, כי היא הייתה מכושפת. "כאן," אמר לעצמו, "אני חייב למצוא את הפרס שהפיה הטובה סיפרה לי עליו." אז הוא חיפש שוב בכל הארמון, עד שבסוף מצא נחש לבן, שוכב מקופל על כרית באחד החדרים.
הנחש הלבן היה נסיכה מכושפת. והיא שמחה מאוד לראות אותו, ואמרה: "באת סוף סוף לשחרר אותי? שתים עשרה שנים ארוכות חיכיתי כאן שהפיה תביא אותך לכאן כמו שהבטיחה, כי רק אתה יכול להציל אותי.
"הלילה יבואו שנים עשר אנשים. הפנים שלהם יהיו שחורות, והם יהיו לבושים בשריון. הם ישאלו מה אתה עושה כאן, אבל אל תענה. ותן להם לעשות מה שהם רוצים, להכות, לצבוט, לדקור או להציק לך, תסבול הכל. רק אל תגיד אף מילה, ובשתים עשרה הם יצטרכו ללכת.
"בלילה השני יבואו שנים עשר אחרים. ובלילה השלישי עשרים וארבעה, שיפגעו בך עוד יותר קשה. אבל בשעה השתים עשרה של הלילה ההוא, הכוח שלהם ייגמר, ואני אהיה חופשייה. אבוא ואביא לך את מי החיים, ואשטוף אותך בהם, ואחזיר לך את החיים והבריאות."
והכל קרה כמו שאמרה. היינל סבל הכל, ולא אמר מילה. ובלילה השלישי הנסיכה באה, נפלה על צווארו ונישקה אותו. שמחה ועליזות פרצו בכל הטירה, החתונה נחגגה, והוא הוכתר כמלך הר הזהב.
הם חיו יחד באושר רב, ולמלכה נולד בן. וכך עברו שמונה שנים, כשהמלך נזכר באביו, והתחיל להתגעגע לראות אותו שוב.
אבל המלכה התנגדה ללכתו, ואמרה: "אני יודעת היטב שאסונות יבואו עלינו אם תלך."
אבל הוא לא נתן לה מנוחה עד שהסכימה. כשיצא, היא נתנה לו טבעת משאלות, ואמרה: "קח את הטבעת הזאת ושים אותה על האצבע. כל מה שתבקש, היא תביא לך. רק תבטיח לעולם לא להשתמש בה כדי להביא אותי מכאן לבית של אביך."
הוא אמר שיעשה מה שביקשה, שם את הטבעת על האצבע, וביקש להיות ליד העיר שבה גר אביו.
היינל מצא את עצמו ליד השערים ברגע. אבל השומרים לא רצו לתת לו להיכנס, כי הוא היה לבוש בצורה כל כך מוזרה. אז הוא עלה לגבעה סמוכה, שבה גר רועה, שאל ממנו את הגלימה הישנה שלו, וכך נכנס לעיר בלי שהכירו אותו.
כשהגיע לבית של אביו, הוא אמר שהוא הבן שלו. אבל הסוחר לא האמין לו, ואמר שהיה לו רק בן אחד, היינל המסכן שלו, שהוא יודע שמת מזמן. ומכיוון שהוא היה לבוש רק כמו רועה עני, הוא אפילו לא רצה לתת לו משהו לאכול.
אבל המלך עדיין נשבע שהוא בנו, ואמר: "אין שום סימן שלפיו הייתם מזהים אותי אם אני באמת הבן שלכם?"
"כן," אמרה אמו, "להיינל שלנו היה סימן כמו פטל על הזרוע הימנית."
אז הוא הראה להם את הסימן, והם ידעו שמה שאמר נכון.
אחר כך הוא סיפר להם שהוא מלך הר הזהב, ונשוי לנסיכה, ויש לו בן בן שבע. אבל הסוחר אמר: "זה לא יכול להיות נכון. איזה מלך יפה זה שמסתובב בגלימה של רועה!"
על זה הבן התרגז. ובשכחו את המילה שלו, הוא סובב את הטבעת, וביקש את המלכה ואת הבן שלו. ברגע אחד הם עמדו לפניו. אבל המלכה בכתה, ואמרה שהוא הפר את המילה שלו, ושמזל רע יבוא בעקבות זה.
הוא עשה כל מה שיכול כדי להרגיע אותה, ובסוף נראה שהיא נרגעה. אבל באמת היא לא נרגעה, ורק חשבה איך להעניש אותו.
יום אחד הוא לקח אותה לטייל איתו מחוץ לעיר, והראה לה את המקום שבו הסירה נשלחה למים הרחבים. אז הוא התיישב ואמר: "אני עייף מאוד. שבי לידי, אניח את ראשי בחיק שלך ואישן קצת."
אבל ברגע שהוא נרדם, היא הורידה את הטבעת מהאצבע שלו, התגנבה משם בשקט, וביקשה להיות עם הבן שלה בבית בממלכה שלהם.
וכשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו לבד, וראה שהטבעת נעלמה מהאצבע שלו. "אני לעולם לא אוכל לחזור לבית של אבי," אמר. "יגידו שאני מכשף. אצא לעולם, עד שאגיע שוב לממלכה שלי."
אחרי שאמר את זה, הוא יצא לדרך והלך עד שהגיע לגבעה, שבה שלושה ענקים חילקו את רכוש אביהם. וכשראו אותו עובר, הם קראו ואמרו: "לאנשים קטנים יש שכל חד. הוא יחלק בינינו את הרכוש."
היה שם חרב שמנצחת כל אויב ברגע שבעליה אומר את המילים "חרב, הכי!"; גלימה שהופכת את בעליה לבלתי נראה, או נותנת לו כל צורה שירצה; וזוג מגפיים שנושא את מי שנועל אותם לכל מקום שירצה.
היינל אמר שהם צריכים קודם לתת לו לנסות את הדברים הנפלאים האלה, ואז ידע איך להעריך אותם. אז הם נתנו לו את הגלימה, והוא ביקש להיות זבוב, וברגע אחד הוא היה זבוב.
"הגלימה טובה מאוד," אמר. "עכשיו תנו לי את החרב."
"לא," אמרו, "רק אם תתחייב לא להגיד 'חרב, הכי!' כי אם תגיד, כולנו אבודים."
אז הם נתנו לו אותה, והזהירו אותו לנסות אותה על עץ. הוא ביקש גם את המגפיים. וברגע שהיו לו כל השלושה בידו, הוא ביקש להיות בהר הזהב, ומיד הוא היה שם. וכך נשארו הענקים מאחור, בלי שום רכוש לחלק או לריב עליו.
כשהיינל התקרב לטירה שלו, הוא שמע קולות של מוזיקה עליזה. והאנשים מסביב סיפרו לו שהמלכה שלו עומדת להתחתן עם בעל אחר. אז הוא עטף את עצמו בגלימה שלו, עבר באולם הטירה, ועמד ליד המלכה, בלי שאף אחד ראה אותו.
וכשהניחו משהו לאכול על הצלחת שלה, הוא לקח אותו ואכל אותו בעצמו. וכשהגישו לה כוס משקה, הוא לקח אותה ושתה. וכך, אף שהמשיכו לתת לה אוכל ושתייה, הצלחת והכוס שלה היו תמיד ריקות.
על זה נפלו עליה פחד וחרטה. היא הלכה לבדה לחדר שלה וישבה שם ובכתה, והוא הלך אחריה לשם.
"אוי!" אמרה לעצמה. "האם לא שוחררתי פעם? למה אם כן נדמה שהכישוף הזה עדיין כובל אותי?"
"בוגדנית והפכפכה!" אמר. "באמת בא מישהו ששחרר אותך, והוא עכשיו שוב לידך. אבל איך התייחסת אליו? האם הגיע לו יחס כזה ממך?"
אחר כך יצא ושילח את האורחים, ואמר שהחתונה נגמרה, כי הוא חזר לממלכה. אבל הנסיכים, האצילים והגדולים לעגו לו. אבל הוא לא רצה לנהל איתם משא ומתן, רק שאל אותם אם ילכו בשלום או לא. אז הם פנו נגדו וניסו לתפוס אותו. אבל הוא שלף את החרב שלו.
"חרב, הכי!" קרא. ועם המילה הבוגדים נפלו לפניו, והיינל היה שוב מלך הר הזהב.