פעם היה איש שהיו לו שבעה בנים, ואחרונה מכולם בת אחת. אף שהילדה הקטנה הייתה יפה מאוד, היא הייתה כל כך חלשה וקטנה שחשבו שהיא לא תחיה. אבל אמרו שצריך לערוך לה מיד טקס מתן שם.
אז האב שלח את אחד מבניו במהירות למעיין להביא מים, אבל ששת האחרים רצו איתו. כל אחד רצה להיות הראשון לשאוב את המים, ולכן הם מיהרו כל כך שכולם הפילו את הכדים שלהם לבאר. הם עמדו והסתכלו זה על זה בטיפשות, ולא ידעו מה לעשות, כי אף אחד לא העז ללכת הביתה.
בינתיים האב היה מודאג, ולא הבין מה גורם לבחורים להתעכב כל כך. "בטח," אמר, "כל השבעה שכחו את עצמם באיזה משחק." וכשחיכה עוד, והם עדיין לא באו, הוא התרגז וביקש שכולם יהפכו לעורבים.
בקושי אמר את המילים האלה, והוא שמע קרקור מעל ראשו. הוא הרים את העיניים וראה שבעה עורבים שחורים כפחם עפים סביב וסביב.
כמה שהצטער לראות את המשאלה שלו מתגשמת כך, הוא לא ידע איך לבטל את מה שנעשה. והוא ניחם את עצמו כמה שיכול על אובדן שבעת בניו עם הבת הקטנה והיקרה שלו, שעד מהרה התחזקה, ובכל יום נעשתה יפה יותר.
הרבה זמן היא לא ידעה שהיו לה אי פעם אחים, כי אביה ואמה נזהרו לא לדבר עליהם לפניה. אבל יום אחד, במקרה, היא שמעה את האנשים שסביבה מדברים עליהם.
"כן," אמרו, "היא באמת יפה, אבל בכל זאת חבל שהאחים שלה אבדו בגללה."
היא הצטערה מאוד, והלכה לאביה ולאמה, ושאלה אם היו לה אחים, ומה קרה להם. אז הם כבר לא העזו להסתיר ממנה את האמת, אבל אמרו שזה היה רצון השמיים, ושהלידה שלה הייתה רק הסיבה התמימה לכך.
אבל הילדה הקטנה התאבלה על זה בעצב כל יום, וחשבה שהיא חייבת לעשות כל מה שתוכל כדי להחזיר את האחים שלה. ולא היה לה שקט ולא מנוחה, עד שבסוף, יום אחד, היא התגנבה משם, ויצאה לעולם הרחב למצוא את האחים שלה, איפה שלא יהיו, ולשחרר אותם, ויהי מה.
היא לא לקחה איתה כלום חוץ מטבעת קטנה שאביה ואמה נתנו לה, כיכר לחם למקרה שתהיה רעבה, כד קטן של מים למקרה שתהיה צמאה, ושרפרף קטן לנוח עליו כשתהיה עייפה.
כך היא הלכה והלכה, ונסעה עד שהגיעה לקצה העולם. ואז הגיעה לשמש, אבל השמש נראתה חמה ולוהטת מדי, אז היא ברחה מהר לירח. אבל הירח היה קר וצונן, ואמר: "אני מריח כאן בן אדם!" אז היא הסתלקה בחיפזון והגיעה לכוכבים.
הכוכבים היו ידידותיים וטובים אליה, וכל כוכב ישב על השרפרף הקטן שלו. אבל כוכב השחר קם ונתן לה חתיכת עץ קטנה, ואמר: "אם לא תהיה לך חתיכת העץ הקטנה הזאת, לא תוכלי לפתוח את הטירה שעומדת על הר הזכוכית, ושם גרים האחים שלך."
הילדה הקטנה לקחה את חתיכת העץ, עטפה אותה במטפחת קטנה, והמשיכה שוב עד שהגיעה להר הזכוכית, ומצאה את הדלת סגורה.
אז היא חיפשה את חתיכת העץ הקטנה. אבל כשפתחה את המטפחת, היא לא הייתה שם, והיא ראתה שאיבדה את המתנה של הכוכבים הטובים.
מה לעשות? היא רצתה להציל את האחים שלה, ולא היה לה מפתח לטירה שעל הר הזכוכית. אז האחות הקטנה והנאמנה הזאת הוציאה סכין מהכיס, וחתכה את האצבע הקטנה שלה, שהייתה בדיוק בגודל של חתיכת העץ שאיבדה, ושמה אותה בדלת ופתחה אותה.
כשנכנסה, בא אליה גמד קטן ואמר: "מה את מחפשת?"
"אני מחפשת את האחים שלי, שבעת העורבים," ענתה.
אז אמר הגמד: "האדונים שלי לא בבית. אבל אם תחכי עד שיבואו, בבקשה, היכנסי."
הגמד הקטן הכין להם את ארוחת הצהריים. הוא הביא את האוכל שלהם בשבע צלחות קטנות, ואת השתייה שלהם בשבע כוסות קטנות, והעמיד אותם על השולחן. ומכל צלחת קטנה אכלה אחותם חתיכה קטנה, ומכל כוס קטנה שתתה טיפה קטנה. אבל את הטבעת שהביאה איתה, היא הפילה לכוס האחרונה.
פתאום היא שמעה פרפור וקרקור באוויר, והגמד אמר: "הנה באים האדונים שלי."
כשהם נכנסו, הם רצו לאכול ולשתות, וחיפשו את הצלחות והכוסות הקטנות שלהם. אז אמרו אחד אחרי השני: "מי אכל מהצלחת הקטנה שלי? ומי שתה מהכוס הקטנה שלי?"
"קרע! קרע! אני יודע היטב,
שפה של בן אדם כאן נגעה!"
כשהשביעי הגיע לתחתית הכוס שלו, ומצא שם את הטבעת, הוא הסתכל עליה וידע שהיא של אביו ואמו, ואמר: "הו, הלוואי שאחותנו הקטנה הייתה באה! אז היינו משתחררים."
כשהילדה הקטנה שמעה את זה, כי כל הזמן היא עמדה מאחורי הדלת והקשיבה, היא רצה קדימה. וברגע אחד כל העורבים חזרו לצורתם האמיתית. וכולם התחבקו ונישקו זה את זה, והלכו בשמחה הביתה.