צייד צעיר ועליז הלך פעם בזריזות ביער, כשבאה אליו אישה זקנה וקטנה ואמרה לו: "שלום, שלום. אתה נראה שמח מספיק, אבל אני רעבה וצמאה. בבקשה, תן לי משהו לאכול."
הצייד ריחם עליה, הכניס יד לכיס ונתן לה מה שהיה לו. אחר כך רצה ללכת לדרכו. אבל היא תפסה אותו ואמרה: "תקשיב, ידידי, למה שאני הולכת להגיד לך. אגמול לך על טוב הלב שלך. לך לדרכך, ואחרי זמן קצר תגיע לעץ שבו תראה תשע ציפורים יושבות על גלימה. תירה לתוכן, ואחת תיפול. גם הגלימה תיפול. קח אותה. זו גלימת משאלות, וכשתלבש אותה, תמצא את עצמך בכל מקום שתרצה להיות בו. ותיקח את הלב של הציפור ותשמור אותו, ותמצא חתיכת זהב מתחת לכרית שלך בכל בוקר כשתקום. הלב של הציפור הוא שיביא לך את המזל הטוב הזה."
הצייד הודה לה, וחשב לעצמו: "אם כל זה באמת יקרה, זה יהיה דבר נפלא בשבילי."
כשהלך בערך מאה צעדים, הוא שמע צרחות וציוצים בענפים מעליו. הוא הרים את העיניים, וראה להקת ציפורים מושכת גלימה במקורים וברגליים, צורחות, נאבקות ומושכות זו בזו, כאילו כל אחת רוצה אותה לעצמה.
"נו," אמר הצייד, "זה נפלא. זה קורה בדיוק כמו שהזקנה אמרה." ואז ירה לתוך אמצען, כך שהנוצות שלהן עפו לכל עבר. הלהקה עפה משם בפטפוט, אבל אחת נפלה, והגלימה איתה. אז הצייד עשה כמו שהזקנה אמרה לו, לקח את הלב, ונשא את הגלימה איתו הביתה.
למחרת בבוקר, כשהתעורר, הוא הרים את הכרית, ושם, מתחתיה, נצצה חתיכת הזהב. אותו דבר קרה למחרת, ובאמת בכל יום כשקם. הוא צבר הרבה מאוד זהב, ובסוף חשב לעצמו: "מה התועלת בזהב הזה בשבילי כל עוד אני בבית? אצא לעולם ואסתכל מסביב."
אז הוא נפרד מחבריו, תלה את התיק והקשת שלו על הצוואר, והלך לדרכו. קרה שיום אחד הדרך שלו עברה ביער סבוך, ובסופו הייתה טירה גדולה באחו ירוק. באחד החלונות עמדה אישה זקנה, ולצידה גברת צעירה ויפה מאוד, והן הסתכלו מסביב.
האישה הזקנה הייתה מכשפה, והיא אמרה לגברת הצעירה: "הנה בחור צעיר יוצא מהיער, שנושא איתו אוצר נפלא. אנחנו צריכות לקחת אותו ממנו, ילדתי היקרה, כי הוא מתאים לנו יותר מאשר לו. יש לו לב של ציפור, שמביא חתיכת זהב מתחת לכרית שלו בכל בוקר."
בינתיים הצייד התקרב והסתכל על הגברת, ואמר לעצמו: "אני נוסע כל כך הרבה זמן, שהייתי רוצה להיכנס לטירה הזאת ולנוח, כי יש לי מספיק כסף לשלם על כל מה שאני צריך." אבל הסיבה האמיתית הייתה שרצה לראות עוד את הגברת היפה.
אז הוא נכנס לבית, וקיבלו אותו יפה. ולא עבר הרבה זמן עד שהתאהב כל כך, שלא חשב על שום דבר חוץ מלהסתכל לגברת בעיניים ולעשות כל מה שהיא רוצה.
אז אמרה הזקנה: "עכשיו הזמן להשיג את לב הציפור." אז הגברת גנבה אותו, והוא לא מצא יותר זהב מתחת לכרית שלו, כי עכשיו הוא היה מתחת לכרית של הגברת הצעירה, והזקנה לקחה אותו בכל בוקר. אבל הוא היה כל כך מאוהב, שאף פעם לא הרגיש שהאוצר שלו חסר.
"נו," אמרה המכשפה הזקנה, "השגנו את לב הציפור, אבל עוד לא את גלימת המשאלות, וגם אותה אנחנו צריכות להשיג."
"בואי נשאיר לו אותה," אמרה הגברת הצעירה. "הוא כבר איבד את העושר שלו."
אז המכשפה כעסה מאוד ואמרה: "גלימה כזאת היא דבר נדיר ונפלא מאוד, ואני חייבת ורוצה לקבל אותה."
אז הגברת עשתה כמו שהזקנה אמרה לה. היא התיישבה ליד החלון, הסתכלה על הנוף, ונראתה עצובה מאוד.
אז אמר הצייד: "מה עושה אותך כל כך עצובה?"
"אוי, אדוני היקר," אמרה, "שם רחוק נמצא סלע הגרניט שעליו גדלים כל היהלומים היקרים. ואני כל כך רוצה ללכת לשם, שבכל פעם שאני חושבת על זה, אני לא יכולה שלא להיות עצובה. כי מי יכול להגיע אליו? רק הציפורים והזבובים. בני אדם לא."
"אם זה כל הצער שלך," אמר הצייד, "אקח אותך לשם בכל ליבי." אז הוא משך אותה מתחת לגלימה שלו, וברגע שביקש להיות על הר הגרניט, שניהם היו שם.
היהלומים נצצו כל כך מכל הצדדים, שהם שמחו מאוד במראה, ואספו את היפים ביותר. אבל המכשפה הזקנה הטילה עליו שינה עמוקה, והוא אמר לגברת הצעירה: "בואי נשב ונוח קצת. אני כל כך עייף שאני לא יכול לעמוד יותר."
אז הם התיישבו, והוא הניח את ראשו בחיק שלה ונרדם. ובזמן שישן, היא לקחה את הגלימה מהכתפיים שלו, תלתה אותה על כתפיה, אספה את היהלומים, וביקשה לחזור הביתה.
כשהוא התעורר וגילה שהגברת שלו רימתה אותו, והשאירה אותו לבד על הסלע הפראי, הוא אמר: "אוי! כמה נוכלות יש בעולם!" ושם ישב בצער ובפחד גדולים, ולא ידע מה לעשות.
הסלע הזה היה שייך לענקים פראיים שגרו עליו. וכשראה שלושה מהם צועדים מסביב, הוא חשב לעצמו: "אני יכול להציל את עצמי רק אם אעמיד פנים שאני ישן." אז הוא נשכב כאילו הוא ישן שינה עמוקה.
כשהענקים הגיעו אליו, הראשון דחף אותו ברגל ואמר: "איזו תולעת זו ששוכבת כאן מכורבלת?"
"תדרוך עליו," אמר השני.
"זה לא שווה את הטרחה," אמר השלישי. "תן לו לחיות. הוא יטפס גבוה יותר על ההר, ואיזה ענן יבוא מתגלגל וייקח אותו." והם עברו הלאה.
אבל הצייד שמע את כל מה שאמרו. וברגע שהם הלכו, הוא טיפס לראש ההר. וכשישב שם זמן קצר, ענן בא מתגלגל סביבו, תפס אותו במערבולת ונשא אותו זמן מה, עד שנחת בגן, והוא נפל בעדינות רבה על האדמה, בין ירקות וכרובים.
אז הוא הסתכל מסביב ואמר: "הלוואי שהיה לי משהו לאכול, אחרת יהיה לי יותר רע מקודם. כי כאן אני לא רואה תפוחים ולא אגסים ולא שום סוג של פירות, רק ירקות."
בסוף חשב לעצמו: "אני יכול לאכול סלט. הוא ירענן ויחזק אותי." אז הוא בחר ראש חסה יפה ואכל ממנו. אבל בקושי בלע שני ביסים, והרגיש שהוא משתנה לגמרי, וראה באימה שהוא הפך לחמור.
אבל הוא עדיין הרגיש רעב מאוד, והסלט היה טעים מאוד. אז הוא המשיך לאכול עד שהגיע לסוג אחר של סלט. ובקושי טעם ממנו, והרגיש שינוי נוסף עובר עליו, ומהר ראה שהיה לו המזל למצוא שוב את צורתו הקודמת.
אז הוא נשכב וישן קצת כדי להפיג את העייפות שלו. וכשהתעורר למחרת בבוקר, הוא שבר ראש אחד מהסלט הטוב ואחד מהסלט הרע, וחשב לעצמו: "זה יעזור לי להחזיר את מזלי, ויאפשר לי להחזיר לכמה אנשים על הבגידה שלהם."
אז הוא הלך לנסות למצוא את הטירה של החברים שלו. ואחרי שנדד כמה ימים, במזל טוב הוא מצא אותה. אז צבע את כל הפנים שלו בחום, כך שאפילו אמא שלו לא הייתה מזהה אותו, ונכנס לטירה וביקש מקום ללון.
"אני כל כך עייף," אמר, "שאני לא יכול להמשיך."
"כפרי," אמרה המכשפה, "מי אתה? ומה העסק שלך?"
"אני," אמר, "שליח ששלח המלך למצוא את הסלט הכי טוב שגדל תחת השמש. היה לי המזל למצוא אותו, והבאתי אותו איתי. אבל חום השמש לוהט כל כך, שהוא מתחיל לנבול, ואני לא יודע אם אוכל לשאת אותו הלאה."
כשהמכשפה והגברת הצעירה שמעו על הסלט היפה שלו, הן השתוקקו לטעום אותו, ואמרו: "כפרי יקר, תן לנו רק לטעום אותו."
"בטח," ענה. "יש לי שני ראשים ממנו, ואתן לכן אחד." אז הוא פתח את התיק שלו ונתן להן את הרע.
אז המכשפה עצמה לקחה אותו למטבח כדי להכין אותו. וכשהוא היה מוכן, היא לא יכלה לחכות עד שיביאו אותו למעלה, אלא לקחה מיד כמה עלים ושמה אותם בפה. ובקושי בלעה אותם, והיא איבדה את צורתה, ורצה נוערת למטה לחצר בצורת חמורה.
עכשיו נכנסה המשרתת למטבח, וכשראתה שהסלט מוכן, עמדה לשאת אותו למעלה. אבל בדרך גם היא הרגישה רצון לטעום אותו כמו שהזקנה עשתה, ואכלה כמה עלים. אז גם היא הפכה לחמורה ורצה אחרי השנייה, והפילה את הצלחת עם הסלט על הרצפה.
כל הזמן הזה השליח ישב עם הגברת הצעירה היפה. וכשאף אחד לא בא עם הסלט, והיא השתוקקה לטעום אותו, היא אמרה: "אני לא יודעת איפה הסלט."
אז הוא חשב שבטח משהו קרה, ואמר: "אלך למטבח לראות." וכשהלך, ראה שתי חמורות רצות בחצר, ואת הסלט שוכב על הרצפה.
"בסדר גמור!" אמר. "השתיים האלה קיבלו את חלקן." אז הוא הרים את שאר העלים, הניח אותם על הצלחת והביא אותם לגברת הצעירה, ואמר: "אני מביא לך את הצלחת בעצמי, כדי שלא תחכי יותר."
אז היא אכלה ממנו, וכמו האחרות רצה לחצר ונערה.
אז הצייד שטף את פניו ונכנס לחצר, כדי שיזהו אותו. "עכשיו תשלמו על הנוכלות שלכן," אמר. והוא קשר את שלושתן בחבל, ולקח אותן איתו עד שהגיע לטחנה ודפק בחלון.
"מה העניין?" שאל הטוחן.
"יש לי כאן שלוש בהמות מטרידות," אמר השני. "אם תיקח אותן, תיתן להן אוכל ומקום, ותתייחס אליהן כמו שאגיד לך, אשלם לך כמה שתבקש."
"בכל ליבי," אמר הטוחן. "אבל איך להתייחס אליהן?"
אז אמר הצייד: "לזקנה תיתן עבודה קשה שלוש פעמים ביום וחציר פעם אחת. לבאה אחריה," שהייתה המשרתת, "עבודה קשה פעם ביום וחציר שלוש פעמים. ולצעירה," שהייתה הגברת היפה, "חציר שלוש פעמים ביום ובלי עבודה קשה." כי לא היה לו לב לתת שיציקו לה.
אחרי זה הוא חזר לטירה, ומצא שם כל מה שהיה צריך.
כמה ימים אחר כך בא אליו הטוחן וסיפר לו שהחמורה הזקנה מתה. "השתיים האחרות," אמר, "חיות ואוכלות, אבל הן כל כך עצובות שהן לא יחזיקו מעמד הרבה זמן."
אז הצייד ריחם עליהן, ואמר לטוחן להביא אותן בחזרה אליו. וכשהן הגיעו, הוא נתן להן לאכול קצת מהסלט הטוב.
והגברת הצעירה היפה נפלה על ברכיה לפניו ואמרה: "הו, צייד יקר! סלח לי על כל הרע שעשיתי לך. אמי הכריחה אותי, זה היה נגד רצוני, כי תמיד אהבתי אותך מאוד. גלימת המשאלות שלך תלויה בארון, ואת לב הציפור אתן לך גם כן."
אבל הוא אמר: "שמרי אותו. זה יהיה אותו דבר, כי אני מתכוון לשאת אותך לאישה."
אז הם התחתנו, וחיו יחד באושר רב עד סוף ימיהם.