לאב אחד היו שני בנים. הבכור היה פיקח ונבון, וידע לעשות הכל. אבל הצעיר היה טיפש, ולא הצליח ללמוד או להבין שום דבר. וכשאנשים ראו אותו, הם אמרו: "הנה בחור שיעשה לאבא שלו צרות!"
כשהיה צריך לעשות משהו, תמיד הבכור היה צריך לעשות את זה. אבל אם אביו ביקש ממנו להביא משהו כשהיה מאוחר, או בלילה, והדרך עברה דרך בית הקברות או כל מקום קודר אחר, הוא ענה: "אוי, לא, אבא, אני לא אלך לשם. זה גורם לי להצטמרר!" כי הוא פחד.
או כשסיפרו בלילה ליד האש סיפורים שגרמו לעור להסתמר, המאזינים אמרו לפעמים: "אוי, זה גורם לנו להצטמרר!" הצעיר ישב בפינה והקשיב עם כולם, ולא הצליח לדמיין למה הם מתכוונים.
"הם תמיד אומרים: 'זה גורם לי להצטמרר, זה גורם לי להצטמרר!' לי זה לא גורם להצטמרר," חשב. "זו בטח גם אומנות שאני לא מבין בה כלום!"
והנה, יום אחד אמר לו אביו: "תקשיב לי, אתה שם בפינה. אתה גדל להיות גבוה וחזק, וגם אתה צריך ללמוד משהו שבו תוכל להתפרנס. תראה איך אחיך עובד, ואתה אפילו לא מרוויח את המלח שלך."
"נו, אבא," ענה, "אני מוכן מאוד ללמוד משהו. באמת, אם רק היה אפשר, הייתי רוצה ללמוד איך מצטמררים. את זה אני עוד בכלל לא מבין."
האח הבכור חייך כששמע את זה, וחשב לעצמו: "אלוהים, איזה טיפש האח שלי! הוא לעולם לא יהיה טוב לשום דבר כל ימי חייו!"
האב נאנח וענה לו: "תלמד מהר מה זה להצטמרר, אבל לא תתפרנס מזה."
זמן קצר אחר כך בא שמש הכנסייה לבית לביקור. האב התלונן על הצרה שלו, וסיפר לו איך הבן הצעיר שלו מפגר בכל דבר, שהוא לא יודע כלום ולא לומד כלום. "תחשוב רק," אמר, "כששאלתי אותו איך הוא הולך להתפרנס, הוא בכלל רצה ללמוד להצטמרר."
"אם זה הכל," ענה השמש, "הוא יכול ללמוד את זה אצלי. שלח אותו אליי, ואני אלטש אותו מהר."
האב שמח לעשות את זה, כי חשב: "זה יחנך את הנער קצת." אז השמש לקח אותו לביתו, והוא היה צריך לצלצל בפעמון הכנסייה.
אחרי יום או יומיים, השמש העיר אותו בחצות, ואמר לו לקום, לעלות למגדל הכנסייה ולצלצל בפעמון. "תלמד מהר מה זה להצטמרר," חשב, והלך בסתר לפניו לשם.
וכשהנער היה בראש המגדל והסתובב, ובדיוק עמד לתפוס את חבל הפעמון, הוא ראה דמות לבנה עומדת על המדרגות, מול החלון.
"מי שם?" קרא. אבל הדמות לא ענתה, ולא זזה. "תענה," קרא הנער, "או תסתלק. אין לך מה לעשות כאן בלילה."
אבל השמש נשאר לעמוד בלי לזוז, כדי שהנער יחשוב שהוא רוח רפאים. הנער קרא בפעם השנייה: "מה אתה רוצה כאן? דבר אם אתה בחור הגון, או שאזרוק אותך במדרגות!"
השמש חשב: "הוא לא יכול להתכוון ברצינות למילים שלו," לא השמיע שום קול ועמד כאילו הוא עשוי מאבן. אז הנער קרא לו בפעם השלישית. ומכיוון שגם זה לא עזר, הוא רץ אליו ודחף את רוח הרפאים במדרגות, כך שהוא נפל במורד עשר המדרגות ונשאר שוכב בפינה.
אז הוא צלצל בפעמון, הלך הביתה, ובלי להגיד מילה הלך לישון ונרדם.
אשת השמש חיכתה הרבה זמן לבעלה, אבל הוא לא חזר. בסוף היא נעשתה מודאגת, העירה את הנער ושאלה: "אתה יודע איפה בעלי? הוא עלה למגדל לפניך."
"לא, אני לא יודע," ענה הנער. "אבל מישהו עמד ליד החלון בצד השני של המדרגות. ומכיוון שהוא לא רצה לא לענות ולא ללכת, חשבתי שהוא נבל, וזרקתי אותו במדרגות. לכי לשם ותראי אם זה היה הוא. אצטער אם כן."
האישה רצה ומצאה את בעלה, ששכב גונח בפינה, ושבר את הרגל.
היא נשאה אותו למטה, ואז בצעקות רמות מיהרה לאביו של הנער. "הבן שלך," צעקה, "גרם לאסון גדול! הוא זרק את בעלי במדרגות כך שהוא שבר את הרגל. תוציא את הבחור חסר התועלת מהבית שלנו!"
האב נבהל, רץ לשם ונזף בנער. "איזה תעלולים רעים אלה?" אמר.
"אבא," ענה, "תקשיב לי. אני חף מפשע לגמרי. הוא עמד שם בלילה כמו מישהו שמתכוון לעשות רע. לא ידעתי מי זה, והתחננתי אליו שלוש פעמים שידבר או שילך."
"אה," אמר האב, "אין לי איתך שום דבר חוץ מצער. לך מעיניי. אני לא רוצה לראות אותך יותר."
"כן, אבא, ברצון רב. רק חכה עד שיאיר היום. אז אצא ללמוד איך מצטמררים, ואז לפחות אבין אומנות אחת שתפרנס אותי."
"תלמד מה שאתה רוצה," אמר האב, "זה כבר לא משנה לי. הנה חמישים מטבעות כסף בשבילך. קח אותם ולך לעולם הרחב, ואל תספר לאף אחד מאיפה באת ומי אבא שלך, כי יש לי סיבה להתבייש בך."
"כן, אבא, יהיה כמו שאתה רוצה. אם אתה לא רוצה יותר מזה, אני יכול לזכור את זה בקלות."
אז כשהאיר השחר, הנער שם את חמישים המטבעות שלו בכיס, ויצא לדרך הראשית, ואמר לעצמו כל הזמן: "אילו רק יכולתי להצטמרר! אילו רק יכולתי להצטמרר!"
אז התקרב איש ששמע את השיחה שהבחור ניהל עם עצמו. וכשהלכו קצת הלאה, למקום שממנו ראו עץ ישן ועליו תלויים שבעה דחלילים בלויים, אמר לו האיש: "תראה, הנה העץ. שב מתחתיו, וחכה עד שיגיע הלילה, ותלמד מהר איך מצטמררים."
"אם זה כל מה שצריך," ענה הבחור, "זה קל לעשות. אבל אם אלמד להצטמרר כל כך מהר, תקבל את חמישים המטבעות שלי. רק תחזור אליי מוקדם בבוקר."
אז הבחור הלך לעץ, התיישב מתחתיו, וחיכה עד שהגיע הערב. ומכיוון שהיה לו קר, הוא הדליק לעצמו אש. אבל בחצות הרוח נשבה כל כך חזק, שלמרות האש הוא לא הצליח להתחמם. וכשהרוח הטיחה את הדחלילים זה בזה, והם התנדנדו קדימה ואחורה, הוא חשב לעצמו: "אם אתה רועד כאן למטה ליד האש, כמה קופאים וסובלים אלה שלמעלה!"
ומכיוון שריחם עליהם, הוא הרים את הסולם, טיפס למעלה, התיר אותם אחד אחרי השני, והוריד את כל השבעה. אז הוא ליבה את האש, נשף בה, והושיב את כולם מסביב לה שיתחממו. אבל הם ישבו שם ולא זזו, והאש תפסה בבגדים שלהם.
אז הוא אמר: "תיזהרו, אחרת אתלה אתכם שוב." אבל הדחלילים לא שמעו, אלא שתקו לגמרי, ונתנו לסמרטוטים שלהם להמשיך לבעור. על זה הוא כעס ואמר: "אם אתם לא נזהרים, אני לא יכול לעזור לכם. אני לא אשרף איתכם." והוא תלה אותם שוב, כל אחד בתורו. אחר כך התיישב ליד האש ונרדם.
למחרת בבוקר האיש בא אליו ורצה לקבל את חמישים המטבעות, ואמר: "נו, אתה יודע איך מצטמררים?"
"לא," ענה, "איך אדע? הבחורים האלה שם למעלה לא פתחו את הפה, והיו כל כך טיפשים שנתנו לסמרטוטים הישנים שהיו עליהם להישרף."
אז האיש ראה שהוא לא יקבל את חמישים המטבעות באותו יום, והלך משם ואמר: "בחור כזה עוד לא פגשתי."
גם הבחור הלך לדרכו, ושוב התחיל למלמל לעצמו: "אה, אילו רק יכולתי להצטמרר! אה, אילו רק יכולתי להצטמרר!"
עגלון שצעד מאחוריו שמע את זה ושאל: "מי אתה?"
"אני לא יודע," ענה הבחור.
אז שאל העגלון: "מאיפה אתה בא?"
"אני לא יודע."
"מי אבא שלך?"
"את זה אסור לי להגיד לך."
"מה זה שאתה ממלמל כל הזמן בין השיניים?"
"אה," ענה הבחור, "אני כל כך רוצה להצטמרר, אבל אף אחד לא יכול ללמד אותי איך."
"די עם הפטפוט הטיפשי שלך," אמר העגלון. "בוא, לך איתי, אמצא לך מקום."
הבחור הלך עם העגלון, ובערב הם הגיעו לפונדק שבו רצו לבלות את הלילה. ואז, בכניסה לחדר האורחים, אמר הבחור שוב בקול רם: "אילו רק יכולתי להצטמרר! אילו רק יכולתי להצטמרר!"
בעל הפונדק ששמע את זה צחק ואמר: "אם זו המשאלה שלך, יש כאן הזדמנות טובה בשבילך."
"אה, שתוק," אמרה אשתו. "כבר כל כך הרבה סקרנים איבדו את חייהם. יהיה חבל ובושה אם עיניים יפות כאלה לא יראו שוב את אור היום."
אבל הבחור אמר: "קשה ככל שיהיה, אלמד את זה. בשביל זה בדיוק יצאתי לדרך."
הוא לא נתן לבעל הפונדק מנוחה, עד שהוא סיפר לו שלא רחוק משם עומדת טירה רדופה, שבה כל אחד יכול ללמוד בקלות רבה מה זה להצטמרר, אם רק ישמור בה שלושה לילות. המלך הבטיח שמי שיעז יקבל את בתו לאישה, והיא הייתה העלמה הכי יפה שהשמש זרחה עליה.
וגם בטירה מונחים אוצרות גדולים, שרוחות רעות שומרות עליהם. והאוצרות האלה ישתחררו אז, ויעשו עני לעשיר מאוד. כבר הרבה אנשים נכנסו לטירה, אבל עד עכשיו אף אחד לא יצא.
אז למחרת בבוקר הלך הבחור למלך ואמר: "אם מותר, אשמור ברצון שלושה לילות בטירה הרדופה."
המלך הסתכל עליו. ומכיוון שהבחור מצא חן בעיניו, הוא אמר: "אתה יכול לבקש שלושה דברים לקחת איתך לטירה, אבל הם חייבים להיות דברים בלי חיים."
אז הוא ענה: "אז אני מבקש אש, מחרטה, וקרש חיתוך עם סכין."
המלך ציווה להעביר את הדברים האלה לטירה בשבילו במהלך היום. כשהתקרב הלילה, הבחור עלה, עשה לעצמו אש בהירה באחד החדרים, הניח את קרש החיתוך והסכין לידה, והתיישב ליד המחרטה.
"אה, אילו רק יכולתי להצטמרר!" אמר. "אבל גם כאן לא אלמד את זה."
לקראת חצות הוא עמד ללבות את האש שלו. וכשנשף בה, משהו צעק פתאום מאחת הפינות: "מיאו, מיאו! כמה קר לנו!"
"טיפשים!" קרא. "על מה אתם בוכים? אם קר לכם, בואו שבו ליד האש ותתחממו."
וכשאמר את זה, שני חתולים שחורים גדולים באו בקפיצה אחת עצומה והתיישבו משני צדדיו, והסתכלו עליו בפראות בעיניים הבוערות שלהם. אחרי זמן קצר, כשהתחממו, הם אמרו: "חבר, נשחק משחק קלפים?"
"למה לא?" ענה. "אבל קודם תראו לי את הכפות שלכם."
אז הם הושיטו את הטפרים שלהם. "אוי," אמר, "איזה ציפורניים ארוכות יש לכם! חכו, אני צריך קודם לגזור אותן." והוא תפס אותם, שם אותם על קרש החיתוך, והדק להם את הרגליים. "הסתכלתי על האצבעות שלכם," אמר, "והחשק שלי לשחק קלפים עבר." והוא זרק אותם החוצה למים.
אבל כשהוא נפטר משני אלה, ועמד לשבת שוב ליד האש שלו, יצאו מכל חור ופינה חתולים שחורים וכלבים שחורים עם שרשראות לוהטות. ועוד ועוד מהם באו, עד שהוא כבר לא יכול היה לזוז. והם צרחו נורא, עלו על האש שלו, פירקו אותה, וניסו לכבות אותה.
הוא הסתכל עליהם זמן מה בשקט. אבל בסוף, כשהם הגזימו, הוא תפס את סכין החיתוך שלו וקרא: "הסתלקו, שרצים!" והתחיל לגרש אותם. חלק מהם ברחו, ואת האחרים זרק לבריכת הדגים.
כשחזר, הוא ליבה שוב את הגחלים של האש שלו והתחמם. וכשישב כך, העיניים שלו כבר לא רצו להישאר פקוחות, והוא הרגיש רצון לישון. אז הסתכל מסביב וראה מיטה גדולה בפינה. "זה בדיוק הדבר בשבילי," אמר, ונכנס אליה.
אבל בדיוק כשעמד לעצום את העיניים, המיטה התחילה לזוז מעצמה, ועברה בכל הטירה.
"זה טוב," אמר, "אבל סעי מהר יותר."
אז המיטה התגלגלה כאילו שישה סוסים רתומים אליה, למעלה ולמטה, מעל ספים ומדרגות. אבל פתאום, הופ, הופ, היא התהפכה, ושכבה עליו כמו הר. אבל הוא זרק שמיכות וכריות לאוויר, יצא ואמר: "עכשיו מי שרוצה, יכול לנהוג." ונשכב ליד האש שלו, וישן עד הבוקר.
בבוקר בא המלך. וכשראה אותו שוכב שם על הרצפה, הוא חשב שהרוחות הרעות פגעו בו. אז אמר: "בכל זאת זה חבל, בחור כל כך נאה."
הבחור שמע את זה, קם ואמר: "עוד לא הגענו לזה."
המלך נדהם, אבל שמח מאוד, ושאל איך עבר עליו הלילה.
"טוב מאוד," ענה. "לילה אחד עבר, גם השניים האחרים יעברו."
אחר כך הלך לבעל הפונדק, שפקח עיניים גדולות מאוד, ואמר: "אף פעם לא ציפיתי לראות אותך שוב בחיים! למדת כבר איך מצטמררים?"
"לא," אמר, "הכל לשווא. אילו רק מישהו היה אומר לי!"
בלילה השני הוא עלה שוב לטירה הישנה, התיישב ליד האש, ושוב התחיל את השיר הישן שלו: "אילו רק יכולתי להצטמרר!"
כשהגיעה חצות, נשמעה מהומה ורעש של נפילות. בהתחלה זה היה חלש, אבל זה נעשה חזק יותר ויותר. אז היה שקט לזמן מה, ובסוף, בצעקה רמה, נפל חצי איש מהארובה ונחת לפניו.
"הלו!" קרא. "יש עוד חצי ששייך לזה. זה לא מספיק!"
אז המהומה התחילה שוב, הייתה שאגה ויללה, וגם החצי השני נפל. "חכה," אמר, "אני רק אלבה לך קצת את האש."
כשעשה את זה והסתכל שוב מסביב, שני החלקים התחברו, ואיש מכוער ישב במקום שלו.
"זה לא חלק מההסכם שלנו," אמר הבחור. "הספסל שלי."
האיש רצה לדחוף אותו, אבל הבחור לא הרשה את זה, ודחף אותו בכל הכוח, והתיישב שוב במקומו.
אז עוד אנשים נפלו, אחד אחרי השני. הם הביאו תשע עצמות ושתי גולגלות, העמידו אותן ושיחקו בהן כדורת. גם הבחור רצה לשחק ואמר: "תקשיבו, אפשר להצטרף אליכם?"
"כן, אם יש לך כסף."
"יש לי מספיק כסף," ענה, "אבל הכדורים שלכם לא לגמרי עגולים." אז הוא לקח את הגולגלות, שם אותן במחרטה, וחרט אותן עד שהיו עגולות. "הנה, עכשיו הם יתגלגלו טוב יותר!" אמר. "הידד! עכשיו ניהנה!"
הוא שיחק איתם והפסיד קצת כסף. אבל כשהשעון צלצל שתים עשרה, הכל נעלם מעיניו. הוא נשכב ונרדם בשקט.
למחרת בבוקר בא המלך לשאול עליו. "איך עבר עליך הפעם?" שאל.
"שיחקתי כדורת," ענה, "והפסדתי כמה פרוטות."
"ולא הצטמררת?"
"מה?" אמר. "היה לי זמן נפלא! אילו רק ידעתי מה זה להצטמרר!"
בלילה השלישי הוא התיישב שוב על הספסל שלו ואמר בעצב רב: "אילו רק יכולתי להצטמרר."
כשנהיה מאוחר, נכנסו שישה אנשים גבוהים והביאו ארון מתים. אז הוא אמר: "הה, הה, זה בטח בן הדוד הקטן שלי, שמת רק לפני כמה ימים." והוא סימן באצבע וקרא: "בוא, בן דוד קטן, בוא."
הם הניחו את הארון על הרצפה, אבל הוא ניגש אליו והוריד את המכסה, ואיש מת שכב בתוכו. הוא מישש את פניו, אבל הן היו קרות כקרח.
"חכה," אמר, "אחמם אותך קצת." והוא הלך לאש, חימם את ידו והניח אותה על פני המת, אבל הוא נשאר קר. אז הוציא אותו, התיישב ליד האש, השכיב אותו על החזה שלו ושפשף את זרועותיו כדי שהדם יזרום שוב. וכשגם זה לא עזר, הוא חשב לעצמו: "כששני אנשים שוכבים יחד במיטה, הם מחממים זה את זה." אז הוא נשא אותו למיטה, כיסה אותו ונשכב לידו.
אחרי זמן קצר גם המת התחמם והתחיל לזוז. אז אמר הבחור: "תראה, בן דוד קטן, לא חיממתי אותך?"
אבל המת קם וצעק: "עכשיו אחנוק אותך!"
"מה!" אמר. "ככה אתה מודה לי? תחזור מיד לארון שלך." והוא הרים אותו, זרק אותו לתוכו, וסגר את המכסה. אז באו ששת האנשים ונשאו אותו שוב משם.
"אני לא מצליח להצטמרר," אמר. "לעולם לא אלמד את זה כאן כל ימי חיי."
אז נכנס איש שהיה גבוה מכל האחרים, ונראה נורא. אבל הוא היה זקן, והיה לו זקן לבן וארוך.
"עלוב!" צעק. "תלמד מהר מה זה להצטמרר, כי אתה הולך למות."
"לא כל כך מהר," ענה הבחור. "אם אני צריך למות, יהיה לי מה להגיד על זה."
"אני אתפוס אותך מהר," אמר השד.
"לאט, לאט, אל תדבר כל כך גבוה. אני חזק כמוך, ואולי אפילו יותר."
"נראה," אמר הזקן. "אם אתה חזק יותר, אתן לך ללכת. בוא, ננסה."
אז הוא הוביל אותו במעברים חשוכים לנפחייה, לקח גרזן, ובמכה אחת הכה סדן עמוק לתוך האדמה.
"אני יכול לעשות יותר טוב," אמר הבחור, והלך לסדן השני. הזקן עמד קרוב ורצה להסתכל, והזקן הלבן שלו היה תלוי למטה. אז הבחור תפס את הגרזן, ביקע את הסדן במכה אחת, ותפס בתוכו את הזקן של הזקן.
"עכשיו תפסתי אותך," אמר הבחור. "עכשיו תורך." אז הוא תפס מוט ברזל והכה את הזקן עד שהוא גנח והתחנן שיפסיק, ואמר שייתן לו עושר גדול. הבחור הוציא את הגרזן ונתן לו ללכת.
הזקן הוביל אותו בחזרה לטירה, ובמרתף הראה לו שלוש תיבות מלאות זהב. "מאלה," אמר, "חלק אחד לעניים, השני למלך, והשלישי שלך."
בינתיים השעון צלצל שתים עשרה, והרוח נעלמה, כך שהבחור עמד בחושך. "בכל זאת אמצא את הדרך החוצה," אמר, וגישש, מצא את הדרך לחדר, וישן שם ליד האש שלו.
למחרת בבוקר בא המלך ואמר: "עכשיו בטח למדת מה זה להצטמרר?"
"לא," ענה. "מה זה יכול להיות? בן הדוד המת שלי היה כאן, ואיש עם זקן בא והראה לי הרבה כסף למטה, אבל אף אחד לא אמר לי מה זה להצטמרר."
"אז," אמר המלך, "הצלת את הטירה, ותתחתן עם בתי."
"זה טוב מאוד," אמר, "אבל עדיין אני לא יודע מה זה להצטמרר!"
אז הביאו את הזהב למעלה והחתונה נחגגה. אבל כמה שהמלך הצעיר אהב את אשתו, וכמה שהיה מאושר, הוא תמיד אמר: "אילו רק יכולתי להצטמרר, אילו רק יכולתי להצטמרר." וזה בסוף הכעיס אותה.
המשרתת שלה אמרה: "אני אמצא לו תרופה. הוא ילמד מהר מה זה להצטמרר." היא יצאה לנחל שזרם בגן, וציוותה להביא לה דלי שלם מלא דגים קטנים.
בלילה, כשהמלך הצעיר ישן, אשתו הייתה צריכה למשוך ממנו את השמיכה ולשפוך עליו את הדלי המלא מים קרים עם הדגים הקטנים, כך שהדגים הקטנים יקפצו עליו מכל הצדדים.
אז הוא התעורר וקרא: "אוי, מה גורם לי להצטמרר כל כך? מה גורם לי להצטמרר כל כך, אישה יקרה? אה! עכשיו אני יודע מה זה להצטמרר!"