למלך גדול של ארץ רחוקה במזרח הייתה בת יפה מאוד, אבל כל כך גאה, יהירה ומתנשאת, שאף אחד מהנסיכים שבאו לבקש את ידה לא היה טוב מספיק בשבילה, והיא רק צחקה עליהם.
פעם אחת המלך ערך משתה גדול, והזמין אליו את כל המחזרים שלה. כולם ישבו בשורה, מסודרים לפי המעמד שלהם: מלכים, נסיכים, דוכסים, רוזנים, ברונים ואבירים.
אז הנסיכה נכנסה, וכשעברה לידם, היה לה משהו רע להגיד לכל אחד. הראשון היה שמן מדי: "הוא עגול כמו חבית," אמרה. הבא היה גבוה מדי: "איזה עמוד חשמל!" אמרה. הבא היה נמוך מדי: "איזו כופתה!" אמרה. הרביעי היה חיוור מדי, והיא קראה לו "קיר לבן". החמישי היה אדום מדי, אז קראה לו "כרבולת". השישי לא היה ישר מספיק, אז אמרה שהוא כמו מקל ירוק שהניחו לייבש מעל תנור של אופה.
וכך היה לה איזו בדיחה על כל אחד. אבל יותר מכולם היא צחקה על מלך טוב אחד שהיה שם. "תסתכלו עליו," אמרה. "הזקן שלו כמו מגב ישן. יקראו לו זקן-מגב." וכך קיבל המלך את הכינוי זקן-מגב.
אבל המלך הזקן כעס מאוד כשראה איך בתו מתנהגת, ואיך היא מתייחסת רע לכל האורחים שלו. והוא נשבע שרוצה או לא רוצה, היא תתחתן עם האיש הראשון, נסיך או קבצן, שיבוא לדלת.
יומיים אחר כך עבר שם כנר נודד, שהתחיל לנגן מתחת לחלון ולבקש נדבה. וכשהמלך שמע אותו, הוא אמר: "תכניסו אותו."
אז הכניסו בחור מלוכלך למראה. וכשהוא שר לפני המלך והנסיכה, הוא ביקש טובה. אז אמר המלך: "שרת כל כך יפה, שאתן לך את בתי לאישה."
הנסיכה התחננה והפצירה, אבל המלך אמר: "נשבעתי לתת אותך לראשון שיבוא, ואני אקיים את המילה שלי." אז מילים ודמעות לא עזרו. קראו לכומר, והיא נישאה לכנר.
כשזה נגמר, אמר המלך: "עכשיו תתכונני ללכת. את לא יכולה להישאר כאן. את צריכה לנסוע עם בעלך."
אז הכנר הלך לדרכו ולקח אותה איתו, ועד מהרה הם הגיעו ליער גדול.
"תגיד בבקשה," אמרה, "של מי היער הזה?"
"הוא שייך למלך זקן-מגב," ענה. "אילו היית לוקחת אותו, הכל היה שלך."
"אוי, איזו אומללה אני!" נאנחה. "הלוואי שהייתי מתחתנת עם המלך זקן-מגב!"
אחר כך הגיעו לכמה אחו יפים. "של מי האחו הירוקים והיפים האלה?" שאלה.
"הם שייכים למלך זקן-מגב. אילו היית לוקחת אותו, כולם היו שלך."
"אוי, איזו אומללה אני!" אמרה. "הלוואי שהייתי מתחתנת עם המלך זקן-מגב!"
אחר כך הגיעו לעיר גדולה. "של מי העיר המפוארת הזאת?" שאלה.
"היא שייכת למלך זקן-מגב. אילו היית לוקחת אותו, כולה הייתה שלך."
"אוי, איזו אומללה אני!" נאנחה. "למה לא התחתנתי עם המלך זקן-מגב?"
"זה לא העסק שלי," אמר הכנר. "למה את רוצה בעל אחר? אני לא טוב מספיק בשבילך?"
בסוף הם הגיעו לבקתה קטנה. "איזה מקום עלוב!" אמרה. "של מי החור הקטן והמלוכלך הזה?"
אז אמר הכנר: "זה הבית שלי ושלך, שבו נגור."
"איפה המשרתים שלך?" קראה.
"למה אנחנו צריכים משרתים?" אמר. "את צריכה לעשות בעצמך כל מה שצריך לעשות. עכשיו תדליקי אש, תשימי מים ותבשלי לי ארוחת ערב, כי אני עייף מאוד."
אבל הנסיכה לא ידעה כלום על הדלקת אש ובישול, והכנר נאלץ לעזור לה. כשאכלו ארוחה דלה מאוד, הם הלכו לישון. אבל הכנר העיר אותה מוקדם מאוד בבוקר לנקות את הבית.
כך הם חיו יומיים. וכשאכלו את כל מה שהיה בבקתה, אמר האיש: "אישה, אנחנו לא יכולים להמשיך כך, להוציא כסף ולא להרוויח כלום. את צריכה ללמוד לקלוע סלים."
אז הוא יצא, חתך ענפי ערבה והביא אותם הביתה, והיא התחילה לקלוע. אבל זה פצע לה מאוד את האצבעות.
"אני רואה שהעבודה הזאת לא מתאימה," אמר. "תנסי לטוות. אולי תעשי את זה טוב יותר."
אז היא התיישבה וניסתה לטוות. אבל החוטים חתכו את האצבעות העדינות שלה.
"תראי עכשיו," אמר הכנר, "את לא טובה לכלום. את לא יכולה לעשות שום עבודה. איזו עסקה עשיתי! בכל זאת, אנסה לפתוח מסחר בסירים וקדרות, ואת תעמדי בשוק ותמכרי אותם."
"אוי!" נאנחה. "אם מישהו מחצר אבי יעבור ויראה אותי עומדת בשוק, כמה הם יצחקו עליי!"
אבל לבעלה לא היה אכפת מזה, והוא אמר שהיא חייבת לעבוד אם היא לא רוצה למות מרעב.
בהתחלה המסחר הלך טוב, כי הרבה אנשים, כשראו אישה כל כך יפה, באו לקנות את הסחורה שלה, ושילמו את הכסף בלי לחשוב לקחת את הסחורה. מזה הם חיו כל עוד זה נמשך.
אחר כך בעלה קנה מלאי חדש של סחורה, והיא התיישבה איתו בפינת השוק. אבל עד מהרה עבר שם חייל פרוע, ורכב עם הסוס שלו על הדוכן שלה, ושבר את כל הסחורה שלה לאלף חתיכות.
אז היא התחילה לבכות, ולא ידעה מה לעשות. "אוי! מה יהיה איתי?" אמרה. "מה יגיד בעלי?"
אז היא רצה הביתה וסיפרה לו הכל. "מי היה חושב שתהיי כל כך טיפשה," אמר, "לשים דוכן של כלי חרס בפינת השוק, שבה כולם עוברים? אבל די עם הבכי. אני רואה שאת לא מתאימה לעבודה כזאת. אז הלכתי לארמון המלך, ושאלתי אם הם לא צריכים עוזרת מטבח. והם אומרים שייקחו אותך, ושם יהיה לך הרבה מה לאכול."
וכך הנסיכה נעשתה עוזרת מטבח, ועזרה לטבח לעשות את כל העבודה הכי מלוכלכת. אבל הרשו לה לקחת הביתה קצת מהאוכל שנשאר, ומזה הם חיו.
היא לא הייתה שם הרבה זמן, כששמעה שהבן הבכור של המלך עובר שם בדרך לחתונה שלו. והיא ניגשה לאחד החלונות והסתכלה החוצה. הכל היה מוכן, וכל ההדר והזוהר של החצר היו שם. אז היא הצטערה במרירות על הגאווה והטיפשות שהביאו אותה כל כך נמוך. והמשרתים נתנו לה קצת מהמאכלים העשירים, והיא שמה אותם בסל שלה כדי לקחת הביתה.
פתאום, כשיצאה, נכנס בן המלך בבגדי זהב. וכשראה אישה יפה בדלת, הוא לקח אותה ביד ואמר שהיא תהיה בת הזוג שלו בריקוד. אבל היא רעדה מפחד, כי ראתה שזה המלך זקן-מגב, שצוחק עליה.
אבל הוא החזיק חזק והוביל אותה פנימה. והמכסה של הסל נפל, כך שהמאכלים שבו התפזרו. אז כולם צחקו ולעגו לה. והיא התביישה כל כך, שרצתה להיות אלף מטרים עמוק באדמה.
היא קפצה לדלת כדי לברוח. אבל על המדרגות השיג אותה המלך זקן-מגב, החזיר אותה ואמר: "אל תפחדי ממני! אני הכנר שגר איתך בבקתה. הבאתי אותך לשם כי אהבתי אותך באמת. אני גם החייל שהפך את הדוכן שלך. עשיתי את כל זה רק כדי לרפא אותך מהגאווה הטיפשית שלך, ולהראות לך כמה טיפשי היה היחס הרע שלך אליי. עכשיו הכל נגמר. למדת חוכמה, והגיע הזמן לערוך את משתה החתונה שלנו."
אז באו המשרתים והביאו לה את השמלות הכי יפות. ואביה וכל החצר שלו כבר היו שם, וקיבלו אותה בברכה ביום חתונתה. שמחה הייתה בכל פנים ובכל לב. המשתה היה מפואר. הם רקדו ושרו, כולם שמחו. ורק הלוואי שאתם ואני היינו שם.