מעשיות האחים גרים - פרק 60: הנס איש הברזל

פעם, לפני הרבה שנים, היה מלך שהיה לו יער גדול ליד הארמון, מלא בכל מיני חיות בר. יום אחד הוא שלח צייד לצוד לו אייל, אבל הצייד לא חזר.

"אולי קרתה לו תאונה," אמר המלך. ולמחרת שלח עוד שני ציידים שיחפשו אותו, אבל גם הם לא חזרו. אז ביום השלישי הוא קרא לכל הציידים שלו ואמר: "חפשו בכל היער, ואל תוותרו עד שתמצאו את שלושתם." אבל גם מאלה אף אחד לא חזר הביתה, ואף אחד לא נראה שוב.

מאז אף אחד כבר לא העז להיכנס ליער. והוא עמד שם בשקט עמוק ובבדידות, ולא נראה בו כלום, חוץ מנשר או נץ שעפו מעליו לפעמים.

זה נמשך הרבה שנים, עד שצייד לא מוכר הציג את עצמו לפני המלך, כמחפש עבודה, והציע ללכת ליער המסוכן. אבל המלך לא רצה להסכים, ואמר: "לא בטוח שם. אני פוחד שלא יהיה לך טוב יותר מלאחרים, ושלעולם לא תצא משם."

הצייד ענה: "אדוני, אסתכן על אחריותי. פחד אני לא מכיר."

אז הצייד הלך עם הכלב שלו ליער. לא עבר הרבה זמן, והכלב נתקל בציד בדרך ורצה לרדוף אחריו. אבל בקושי רץ הכלב שני צעדים, והוא עמד לפני בריכה עמוקה, ולא יכול היה להמשיך. וזרוע חשופה נמתחה מתוך המים, תפסה אותו ומשכה אותו מתחת למים.

כשהצייד ראה את זה, הוא חזר והביא שלושה אנשים עם דליים לרוקן את המים. כשהם יכלו לראות את הקרקעית, שכב שם איש פרא, שהגוף שלו היה חום כמו ברזל חלוד, והשיער שלו היה תלוי על פניו עד הברכיים. הם קשרו אותו בחבלים והובילו אותו לטירה.

הייתה תדהמה גדולה על איש הפרא. והמלך ציווה לשים אותו בכלוב ברזל בחצר שלו, ואסר לפתוח את הדלת בעונש מוות. והמלכה עצמה הייתה צריכה לשמור את המפתח. ומאז כל אחד יכול היה שוב להיכנס ליער בבטחה.

למלך היה בן בן שמונה. פעם אחת הוא שיחק בחצר, ובזמן ששיחק, כדור הזהב שלו נפל לתוך הכלוב. הילד רץ לשם ואמר: "תן לי את הכדור שלי."

"לא עד שתפתח לי את הדלת," ענה האיש.

"לא," אמר הילד, "אני לא אעשה את זה. המלך אסר את זה." וברח.

למחרת הוא הלך שוב וביקש את הכדור שלו. איש הפרא אמר: "תפתח את הדלת שלי." אבל הילד לא רצה.

ביום השלישי המלך רכב לצוד, והילד הלך עוד פעם ואמר: "אני לא יכול לפתוח את הדלת גם אם הייתי רוצה, כי אין לי את המפתח."

אז אמר איש הפרא: "הוא מונח מתחת לכרית של אמא שלך. אתה יכול לקחת אותו משם."

הילד, שרצה לקבל את הכדור שלו בחזרה, זרק את כל המחשבות לרוח, והביא את המפתח. הדלת נפתחה בקושי, והילד צבט את האצבעות. כשהיא נפתחה, איש הפרא יצא, נתן לו את כדור הזהב, ומיהר משם.

הילד נבהל. הוא קרא ובכה אחריו: "אוי, איש פרא, אל תלך, אחרת יעניש אותי!"

איש הפרא חזר, הרים אותו, הושיב אותו על הכתף שלו, והלך בצעדים מהירים לתוך היער.

כשהמלך חזר הביתה, הוא ראה את הכלוב הריק, ושאל את המלכה איך זה קרה. היא לא ידעה כלום על זה, וחיפשה את המפתח, אבל הוא נעלם. היא קראה לילד, אבל אף אחד לא ענה. המלך שלח אנשים לחפש אותו בשדות, אבל הם לא מצאו אותו. אז הוא יכול היה לנחש בקלות מה קרה, וצער גדול שרר בחצר המלכות.

כשאיש הפרא הגיע שוב ליער החשוך, הוא הוריד את הילד מהכתף ואמר לו: "לא תראה יותר את אביך ואמך, אבל אשאיר אותך איתי, כי שחררת אותי, ואני מרחם עליך. אם תעשה כל מה שאני אומר, יהיה לך טוב. אוצרות וזהב יש לי מספיק, ויותר מלכל אחד אחר בעולם."

הוא הכין לילד מיטה מטחב, שעליה ישן. ולמחרת בבוקר לקח אותו האיש לבאר ואמר: "תראה, באר הזהב בהירה וצלולה כמו בדולח. אתה תשב לידה, ותשמור ששום דבר לא ייפול לתוכה, אחרת היא תתלכלך. אבוא כל ערב לראות אם צייתת לפקודה שלי."

הילד התיישב על שפת הבאר, ולעתים קרובות ראה דג זהב או נחש זהב מופיעים בה, ושמר ששום דבר לא ייפול פנימה.

כשישב כך, האצבע שלו כאבה לו כל כך, שבלי כוונה הוא הכניס אותה למים. הוא הוציא אותה מהר, אבל ראה שהיא מוזהבת לגמרי. וכמה שהתאמץ לשטוף את הזהב, הכל היה לשווא.

בערב חזר הנס איש הברזל, הסתכל על הילד ואמר: "מה קרה לבאר?"

"כלום, כלום," ענה, והחזיק את האצבע מאחורי הגב, כדי שהאיש לא יראה אותה.

אבל הוא אמר: "טבלת את האצבע שלך במים. הפעם זה יעבור, אבל תיזהר לא לתת שוב לשום דבר להיכנס."

עם עלות השחר הילד כבר ישב ליד הבאר ושמר עליה. האצבע שלו כאבה לו שוב, והוא העביר אותה על הראש, ואז, לרוע המזל, שערה נפלה לתוך הבאר. הוא הוציא אותה מהר, אבל היא כבר הייתה מוזהבת לגמרי.

הנס איש הברזל בא, וכבר ידע מה קרה. "נתת לשערה ליפול לבאר," אמר. "ארשה לך לשמור עליה עוד פעם אחת. אבל אם זה יקרה בפעם השלישית, הבאר תתלכלך ולא תוכל להישאר איתי יותר."

ביום השלישי הילד ישב ליד הבאר, ולא הזיז את האצבע, כמה שכאבה לו. אבל הזמן היה ארוך בשבילו, והוא הסתכל על השתקפות הפנים שלו על פני המים. וכשהתכופף יותר ויותר, וניסה להסתכל ישר בעיניים, השיער הארוך שלו נפל מהכתפיים לתוך המים.

הוא הזדקף מהר, אבל כל השיער שבראשו כבר היה מוזהב, וזהר כמו השמש. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הילד המסכן נבהל! הוא לקח את המטפחת שלו וקשר אותה סביב ראשו, כדי שהאיש לא יראה.

כשהוא בא, הוא כבר ידע הכל, ואמר: "תוריד את המטפחת."

אז השיער המוזהב זרם החוצה. וכמה שהילד ניסה להתנצל, זה לא עזר.

"לא עמדת במבחן ולא תוכל להישאר כאן יותר. צא לעולם, שם תלמד מה זה עוני. אבל מכיוון שאין לך לב רע, ומכיוון שאני רוצה בטובתך, יש דבר אחד שאתן לך: אם תיפול לאיזה קושי, בוא ליער וקרא 'הנס איש הברזל', ואז אבוא ואעזור לך. הכוח שלי גדול, גדול יותר משאתה חושב, ויש לי זהב וכסף בשפע."

אז בן המלך עזב את היער, והלך בדרכים כבושות ולא כבושות, הלאה והלאה, עד שבסוף הגיע לעיר גדולה. שם חיפש עבודה, אבל לא מצא שום עבודה, ולא למד שום דבר שבו יוכל לעזור לעצמו.

בסוף הוא הלך לארמון, ושאל אם ייקחו אותו. אנשי החצר בכלל לא ידעו מה שימוש יוכלו לעשות בו, אבל הוא מצא חן בעיניהם, והם אמרו לו להישאר. בסוף הטבח לקח אותו לשירותו, ואמר שהוא יכול לסחוב עצים ומים, ולגרוף את האפר.

פעם אחת, כשבמקרה אף אחד אחר לא היה בסביבה, הטבח ציווה עליו לשאת את האוכל לשולחן המלך. אבל מכיוון שהוא לא רצה שיראו את השיער המוזהב שלו, הוא השאיר את הכובע הקטן שלו על הראש. דבר כזה עוד לא קרה למלך, והוא אמר: "כשאתה בא לשולחן המלך, אתה צריך להוריד את הכובע."

הוא ענה: "אה, אדוני, אני לא יכול. יש לי פצע רע בראש."

אז המלך קרא לטבח לפניו ונזף בו, ושאל איך הוא יכול לקחת נער כזה לשירותו, ואמר לו לשלוח אותו מיד. אבל הטבח ריחם עליו, והחליף אותו עם נער הגנן.

ועכשיו הנער היה צריך לשתול ולהשקות את הגן, לעדור ולחפור, ולסבול את הרוח ומזג האוויר הרע. פעם אחת בקיץ, כשעבד לבד בגן, היום היה כל כך חם שהוא הוריד את הכובע הקטן שלו כדי שהאוויר יקרר אותו. וכשהשמש זרחה על השיער שלו, הוא נצץ והבהיק כל כך שהקרניים נפלו לתוך חדר השינה של בת המלך, והיא קפצה לראות מה זה יכול להיות.

אז היא ראתה את הנער, וקראה אליו: "נער, תביא לי זר פרחים."

הוא חבש את הכובע שלו במהירות רבה, אסף פרחי שדה פראיים וקשר אותם יחד. כשעלה איתם במדרגות, פגש אותו הגנן ואמר: "איך אתה יכול להביא לבת המלך זר של פרחים כל כך פשוטים? לך מהר ותביא אחר, ותבחר את היפים והנדירים ביותר."

"אה, לא," ענה הנער, "לפראיים יש יותר ריח, והם ימצאו חן בעיניה יותר."

כשנכנס לחדר, אמרה בת המלך: "תוריד את הכובע. לא מתאים להשאיר אותו בנוכחותי."

הוא אמר שוב: "אסור לי, יש לי פצע בראש."

אבל היא תפסה את הכובע שלו ומשכה אותו, ואז השיער המוזהב שלו התגלגל על כתפיו, והיה נפלא לראות אותו. הוא רצה לברוח, אבל היא החזיקה אותו בזרוע ונתנה לו חופן מטבעות זהב.

איתם הוא הלך, אבל לא היה לו אכפת ממטבעות הזהב. הוא לקח אותם לגנן ואמר: "אני נותן אותם לילדים שלך, שישחקו בהם."

למחרת קראה לו בת המלך שוב להביא לה זר של פרחי שדה. וכשנכנס איתו, היא מיד תפסה את הכובע שלו ורצתה לקחת אותו ממנו, אבל הוא החזיק אותו חזק בשתי ידיו. היא שוב נתנה לו חופן מטבעות זהב, אבל הוא לא רצה לשמור אותם, ונתן אותם לגנן כצעצועים לילדים שלו.

ביום השלישי הדברים הלכו בדיוק אותו דבר. היא לא הצליחה לקחת ממנו את הכובע, והוא לא רצה את הכסף שלה.

זמן לא רב אחר כך, מלחמה שטפה את הארץ. המלך אסף את אנשיו, ולא ידע אם יוכל להתנגד לאויב, שהיה חזק יותר והיה לו צבא אדיר.

אז אמר נער הגנן: "גדלתי, ואלך גם אני למלחמה. רק תנו לי סוס."

האחרים צחקו ואמרו: "תחפש לעצמך אחד כשנלך. נשאיר לך אחד באורווה."

כשהם יצאו, הוא נכנס לאורווה והוציא את הסוס. הוא היה צולע ברגל אחת, וצלע קליפ-קלופ, קליפ-קלופ. ובכל זאת הוא עלה עליו ורכב ליער החשוך.

כשהגיע לקצה היער, הוא קרא "הנס איש הברזל" שלוש פעמים כל כך חזק שזה הדהד בין העצים. מיד הופיע איש הפרא ואמר: "מה אתה רוצה?"

"אני רוצה סוס חזק, כי אני הולך למלחמה."

"את זה תקבל, ועוד יותר ממה שאתה מבקש."

אז איש הפרא חזר ליער. ולא עבר הרבה זמן עד שיצא ממנו נער אורווה שהוביל סוס שנחר בנחיריו ובקושי אפשר היה לרסן אותו. ואחריהם הלך גדוד גדול של לוחמים, כולם עטויים ברזל, והחרבות שלהם הבהיקו בשמש.

הבחור מסר את הסוס הצולע שלו לנער האורווה, עלה על השני, ורכב בראש החיילים. כשהתקרב לשדה הקרב, חלק גדול מאנשי המלך כבר נפל, ומעט היה חסר כדי שהשאר ייסוגו. אז הבחור דהר לשם עם חיילי הברזל שלו, פרץ כמו סופה על האויב, והפיל את כל מי שעמד מולו. הם התחילו לברוח, אבל הבחור רדף אחריהם ולא עצר, עד שלא נשאר אף אחד.

אבל במקום לחזור למלך, הוא הוביל את הגדוד שלו בדרכים צדדיות בחזרה ליער, וקרא להנס איש הברזל.

"מה אתה רוצה?" שאל איש הפרא.

"קח בחזרה את הסוס שלך ואת החיילים שלך, ותחזיר לי את הסוס הצולע שלי."

כל מה שביקש נעשה, ועד מהרה הוא רכב על הסוס הצולע שלו.

כשהמלך חזר לארמון שלו, בתו יצאה לקראתו ובירכה אותו על הניצחון שלו.

"לא אני ניצחתי," אמר, "אלא אביר זר שבא לעזרתי עם החיילים שלו."

הבת רצתה לשמוע מי האביר הזר, אבל המלך לא ידע, ואמר: "הוא רדף אחרי האויב, ולא ראיתי אותו שוב."

היא שאלה את הגנן איפה הנער שלו. אבל הוא חייך ואמר: "הוא בדיוק חזר הביתה על הסוס הצולע שלו, והאחרים לעגו לו וצעקו: 'הנה חוזר הקליפ-קלופ שלנו!' הם גם שאלו: 'מתחת לאיזו גדר שכבת וישנת כל הזמן?' אז הוא אמר: 'אני עשיתי הכי טוב מכולם, ובלעדיי זה היה הולך רע.' ואז לעגו לו עוד יותר."

המלך אמר לבתו: "אכריז על חגיגה גדולה שתימשך שלושה ימים, ואת תזרקי תפוח זהב. אולי האיש האלמוני יראה את עצמו."

כשהחגיגה הוכרזה, הבחור יצא ליער וקרא להנס איש הברזל.

"מה אתה רוצה?" שאל.

"שאתפוס את תפוח הזהב של בת המלך."

"זה בטוח כאילו הוא כבר בידך," אמר הנס איש הברזל. "תקבל גם שריון אדום לכבוד המאורע, ותרכב על סוס ערמוני נמרץ."

כשהגיע היום, הבחור דהר למקום, תפס את מקומו בין האבירים, ואף אחד לא זיהה אותו. בת המלך התקדמה וזרקה תפוח זהב לאבירים, אבל אף אחד מהם לא תפס אותו חוץ ממנו. אבל ברגע שהיה בידו, הוא דהר משם.

ביום השני הנס איש הברזל צייד אותו כאביר לבן, ונתן לו סוס לבן. שוב הוא היה היחיד שתפס את התפוח, ולא התעכב אפילו רגע, אלא דהר משם איתו.

המלך כעס ואמר: "זה אסור. הוא חייב להופיע לפניי ולהגיד את שמו." והוא נתן פקודה שאם האביר שתופס את התפוח ילך שוב, ירדפו אחריו. ואם לא יחזור מרצונו, יעצרו אותו בכוח.

ביום השלישי הוא קיבל מהנס איש הברזל שריון שחור וסוס שחור, ושוב תפס את התפוח. אבל כשרכב משם איתו, אנשי המלך רדפו אחריו, ואחד מהם התקרב אליו כל כך שפצע את הבחור ברגל בקצה החרב שלו. ובכל זאת הבחור ברח מהם. אבל הסוס שלו קפץ כל כך בפראות, שהקסדה נפלה מראשו של הבחור, והם יכלו לראות שיש לו שיער מוזהב. הם רכבו בחזרה ודיווחו על זה למלך.

למחרת שאלה בת המלך את הגנן על הנער שלו.

"הוא עובד בגן. היצור המוזר היה גם בחגיגה, ורק חזר הביתה אתמול בערב. הוא גם הראה לילדים שלי שלושה תפוחי זהב שהוא זכה בהם."

המלך קרא לו לבוא לפניו, והוא בא, ושוב היה הכובע הקטן על ראשו. אבל בת המלך ניגשה אליו והורידה אותו, ואז השיער המוזהב שלו נפל על כתפיו, והוא היה כל כך נאה שכולם נדהמו.

"אתה האביר שבא כל יום לחגיגה, תמיד בצבעים אחרים, ותפס את שלושת תפוחי הזהב?" שאל המלך.

"כן," ענה, "והנה התפוחים." והוא הוציא אותם מהכיס והחזיר אותם למלך. "אם אתה רוצה עוד הוכחה, אתה יכול לראות את הפצע שאנשיך נתנו לי כשרדפו אחריי. אבל אני גם האביר שעזר לך לנצח את אויביך."

"אם אתה יכול לעשות מעשים כאלה, אתה לא נער גנן. תגיד לי, מי אביך?"

"אבי הוא מלך אדיר, וזהב יש לי בשפע, כמה שאני צריך."

"אני רואה היטב," אמר המלך, "שאני חייב לך תודה. אני יכול לעשות משהו כדי לשמח אותך?"

"כן," ענה, "את זה באמת אתה יכול. תן לי את בתך לאישה."

העלמה צחקה ואמרה: "הוא לא מתייחס הרבה לטקסים. אבל כבר ראיתי לפי השיער המוזהב שלו שהוא לא נער גנן." ואז היא ניגשה ונישקה אותו.

אביו ואמו באו לחתונה, ושמחו מאוד, כי הם כבר איבדו כל תקווה לראות שוב את בנם היקר.

וכשישבו במשתה החתונה, המוזיקה פתאום נעצרה, הדלתות נפתחו, ומלך מרשים נכנס עם פמליה גדולה. הוא ניגש לבחור, חיבק אותו ואמר: "אני הנס איש הברזל. הייתי בכישוף איש פרא, אבל אתה שחררת אותי. כל האוצרות שיש לי יהיו שלך."