פעם היה מלך, שלמלכה שלו היה שיער מזהב טהור, והיא הייתה כל כך יפה שאי אפשר היה למצוא כמוה בכל העולם. אבל המלכה היפה הזאת חלתה. וכשהרגישה שסופה מתקרב, היא קראה למלך ואמרה: "תבטיח לי שלעולם לא תתחתן שוב, אלא אם כן תפגוש אישה יפה כמוני, עם שיער זהב כמו שלי."
וכשהמלך, בצערו, הבטיח כל מה שביקשה, היא עצמה את עיניה ומתה.
אבל המלך לא התנחם, והרבה זמן לא חשב בכלל לקחת אישה אחרת. אבל בסוף אמרו החכמים שלו: "זה לא יכול להימשך. המלך חייב להתחתן שוב, כדי שתהיה לנו מלכה."
אז נשלחו שליחים לכל עבר, לחפש כלה יפה כמו המלכה המנוחה. אבל לא הייתה בעולם נסיכה כל כך יפה. וגם אילו הייתה, לא נמצאה אף אחת עם שיער זהב. אז השליחים חזרו הביתה, וכל הטרחה שלהם הייתה לשווא.
למלך הייתה בת, שהייתה יפה בדיוק כמו אמה, והיה לה אותו שיער זהב. וכשהיא גדלה, המלך, שיצא מדעתו מרוב צער ועקשנות, החליט שהיא תתחתן בדיוק כמו שהוא יקבע, ושהוא לא ישאל אותה בכלל. אנשי החצר נבהלו כששמעו את התוכנית שלו, ואמרו: "שמיים ישמרו! מדבר כזה לא ייצא שום דבר טוב."
גם בתו נבהלה, אבל קיוותה שהמלך יוותר מהר על המחשבות האלה. אז היא אמרה לו: "לפני שאתחתן עם מישהו, אני חייבת לקבל שלוש שמלות: אחת מזהב, כמו השמש. השנייה מכסף מבריק, כמו הירח. והשלישית מסנוורת כמו הכוכבים. וחוץ מזה, אני רוצה גלימה של אלף סוגי פרווה שונים מחוברים יחד, שכל חיה בממלכה צריכה לתת לה חלק מהפרווה שלה." וכך חשבה שהוא כבר לא יחשוב על העניין.
אבל המלך גרם לאומנים הכי מיומנים בממלכה שלו לארוג את שלוש השמלות: אחת מוזהבת כמו השמש, השנייה מוכספת כמו הירח, והשלישית נוצצת כמו הכוכבים. והציידים שלו קיבלו הוראה לאסוף מכל החיות בממלכה את הפרווה הכי יפה. וכך נעשתה גלימה של אלף פרוות.
כשהכל היה מוכן, המלך שלח אותם אליה. אבל היא קמה בלילה כשכולם ישנו, ולקחה שלושה מהתכשיטים שלה: טבעת זהב, שרשרת זהב וסיכת זהב. היא ארזה את שלוש השמלות, של השמש, הירח והכוכבים, בתוך קליפת אגוז, התעטפה בגלימה העשויה מכל מיני פרוות, ומרחה פיח על הפנים והידיים שלה.
אחר כך היא הפקידה את עצמה בידי השמיים שיעזרו לה בשעת הצורך, והלכה משם, והלכה כל הלילה, עד שבסוף הגיעה ליער גדול. מכיוון שהייתה עייפה מאוד, היא התיישבה בחלל של עץ ונרדמה מהר. ושם ישנה עד הצהריים.
והנה, המלך שהיער היה שייך לו צד בו, והכלבים שלו הגיעו לעץ, והתחילו לרחרח, לרוץ סביב סביב ולנבוח.
"תסתכלו טוב!" אמר המלך לציידים. "ותראו איזה סוג של ציד שוכב שם."
הציידים ניגשו לעץ, וכשחזרו אמרו: "בעץ החלול שוכבת חיה נפלאה ביותר, שכמוה עוד לא ראינו. נראה שהעור שלה עשוי מאלף סוגים של פרווה, אבל היא שוכבת שם וישנה עמוק."
"תראו," אמר המלך, "אם אתם יכולים לתפוס אותה חיה, וניקח אותה איתנו."
אז הציידים הרימו אותה, והעלמה התעוררה ונבהלה מאוד, ואמרה: "אני ילדה מסכנה שלא נשארו לה לא אבא ולא אמא. רחמו עליי וקחו אותי איתכם."
אז אמרו: "כן, עלמה פרוותית, את תתאימי למטבח. תוכלי לטאטא את האפר, ולעשות דברים כאלה."
אז הם שמו אותה בכרכרה, ולקחו אותה הביתה לארמון המלך. שם הראו לה פינה קטנה מתחת למדרגות, שאף אור יום לא הציץ אליה אף פעם, ואמרו: "פרוותית, את יכולה לשכב ולישון שם."
והיא נשלחה למטבח, ונאלצה להביא עצים ומים, ללבות את האש, למרוט את העופות, לקטוף את העשבים, לנפות את האפר, ולעשות את כל העבודה המלוכלכת.
כך חיה פרוותית הרבה זמן בעצב רב. "אה, נסיכה יפה!" חשבה. "מה יהיה איתך עכשיו?"
אבל קרה יום אחד שבטירת המלך עמדה להיערך חגיגה. אז היא אמרה לטבח: "אפשר לעלות לרגע ולראות מה קורה? אזהר לעמוד מאחורי הדלת."
והטבח אמר: "כן, את יכולה ללכת, אבל תחזרי בעוד חצי שעה לגרוף את האפר."
אז היא לקחה את המנורה הקטנה שלה, נכנסה לפינה שלה, הורידה את עור הפרווה, ושטפה את הפיח מהפנים והידיים, כך שהיופי שלה זרח כמו השמש מאחורי העננים. אחר כך פתחה את קליפת האגוז שלה, והוציאה ממנה את השמלה שזרחה כמו השמש, וכך הלכה לחגיגה.
כולם פינו לה מקום, כי אף אחד לא הכיר אותה, והם חשבו שהיא לא יכולה להיות פחות מבת מלך. אבל המלך ניגש אליה, הושיט לה את ידו ורקד איתה. והוא חשב בליבו: "אף פעם לא ראיתי מישהי יפה אפילו בחצי ממנה."
כשהריקוד נגמר, היא קדה. וכשהמלך הסתכל מסביב לחפש אותה, היא נעלמה, אף אחד לא ידע לאן. קראו לשומרים שעמדו בשער הטירה, אבל הם לא ראו אף אחד.
האמת הייתה שהיא רצה לפינה הקטנה שלה, הורידה את השמלה, השחירה את הפנים והידיים, לבשה את גלימת הפרווה, והייתה שוב פרוותית.
כשנכנסה למטבח לעבודה שלה, והתחילה לגרוף את האפר, אמר הטבח: "תעזבי את זה עד הבוקר, ותחממי את המרק של המלך. הייתי רוצה לרוץ עכשיו למעלה ולהציץ. אבל תיזהרי לא לתת לשערה ליפול לתוכו, אחרת תסתכני שלא תאכלי יותר לעולם."
ברגע שהטבח הלך, פרוותית חיממה את המרק של המלך, וקלתה קודם פרוסת לחם, הכי יפה שיכלה. וכשהוא היה מוכן, היא הלכה וחיפשה בפינה שלה את טבעת הזהב הקטנה שלה, ושמה אותה בצלחת שבה היה המרק.
כשהריקוד נגמר, המלך ציווה להביא לו את המרק שלו. והוא מצא חן בעיניו כל כך, שחשב שאף פעם לא טעם מרק טוב כזה. בתחתית הוא ראה טבעת זהב מונחת. ומכיוון שלא הבין איך היא הגיעה לשם, הוא ציווה לקרוא לטבח.
הטבח נבהל כששמע את הפקודה, ואמר לפרוותית: "בטח נתת לשערה ליפול למרק. אם כן, תקבלי עונש."
אחר כך הלך לפני המלך, והמלך שאל אותו מי בישל את המרק.
"אני," ענה הטבח.
אבל המלך אמר: "זה לא נכון. הוא היה טוב יותר ממה שאתה יכול לעשות."
אז הוא ענה: "אם לומר את האמת, לא אני בישלתי אותו, אלא פרוותית."
"אז תנו לפרוותית לעלות," אמר המלך. וכשהיא באה, הוא אמר לה: "מי את?"
"אני ילדה מסכנה," אמרה, "שאיבדה גם אבא וגם אמא."
"איך הגעת לארמון שלי?" שאל.
"אני לא טובה לשום דבר," אמרה, "חוץ מלהיות שוטפת כלים, ושיזרקו לי מגפיים ונעליים על הראש."
"אבל איך השגת את הטבעת שהייתה במרק?" שאל המלך.
אבל היא לא רצתה להודות שהיא יודעת משהו על הטבעת, אז המלך שלח אותה שוב לעבודתה.
אחרי זמן מה הייתה עוד חגיגה, ופרוותית ביקשה מהטבח שייתן לה לעלות ולראות אותה כמו קודם.
"כן," אמר, "אבל תחזרי בעוד חצי שעה, ותבשלי למלך את המרק שהוא כל כך אוהב."
אז היא רצה לפינה הקטנה שלה, התרחצה מהר, והוציאה את השמלה שהייתה מוכספת כמו הירח, ולבשה אותה. וכשנכנסה, נראית כמו בת מלך, המלך ניגש אליה ושמח לראות אותה שוב, וכשהריקוד התחיל, הוא רקד איתה.
אחרי שהריקוד נגמר, היא הצליחה לחמוק החוצה, בערמומיות כזאת שהמלך לא ראה לאן הלכה. אבל היא קפצה לפינה הקטנה שלה, הפכה את עצמה שוב לפרוותית, ונכנסה למטבח לבשל את המרק. בזמן שהטבח היה למעלה, היא הוציאה את שרשרת הזהב והפילה אותה למרק. אחר כך הביאו אותו למלך, שאכל אותו, והוא מצא חן בעיניו כמו קודם. אז הוא שלח לקרוא לטבח, שנאלץ שוב לספר לו שפרוותית בישלה אותו.
פרוותית הובאה שוב לפני המלך, אבל היא עדיין אמרה לו שהיא מתאימה רק שיזרקו לה מגפיים ונעליים על הראש.
אבל כשהמלך ציווה להכין חגיגה בפעם השלישית, קרה בדיוק אותו דבר כמו קודם.
"את בטח מכשפה, פרוותית," אמר הטבח, "כי את תמיד שמה משהו במרק שלך, כך שהוא מוצא חן בעיני המלך יותר משלי." ובכל זאת הוא נתן לה לעלות כמו קודם.
אז היא לבשה את השמלה שנצצה כמו הכוכבים, ונכנסה בה לאולם הנשפים. והמלך רקד איתה שוב, וחשב שהיא אף פעם לא נראתה כל כך יפה כמו עכשיו. אז בזמן שרקד איתה, הוא שם טבעת זהב על האצבע שלה בלי שהיא ראתה, וציווה שהריקוד יימשך הרבה זמן.
כשהריקוד נגמר, הוא רצה להחזיק אותה חזק ביד, אבל היא חמקה, וקפצה כל כך מהר דרך ההמון שהוא איבד אותה מעיניו. והיא רצה הכי מהר שיכלה לפינה הקטנה שלה מתחת למדרגות.
אבל הפעם היא נעדרה יותר מדי זמן, ונשארה יותר מחצי שעה. אז לא היה לה זמן להוריד את השמלה היפה שלה, והיא זרקה את גלימת הפרווה מעליה. ובחיפזון שלה, היא לא השחירה את עצמה כולה בפיח, אלא השאירה אצבע אחת לבנה.
אחר כך רצה למטבח ובישלה את המרק של המלך. וברגע שהטבח הלך, היא שמה את סיכת הזהב בצלחת.
כשהמלך הגיע לתחתית, הוא ציווה לקרוא לפרוותית עוד פעם. ומהר מאוד ראה את האצבע הלבנה, ואת הטבעת ששם עליה בזמן שרקדו. אז הוא תפס את ידה, והחזיק אותה חזק. וכשהיא רצתה להשתחרר ולברוח, גלימת הפרווה נפלה קצת הצידה, והשמלה המכוכבת נצצה מתחתיה.
אז הוא תפס את הפרווה וקרע אותה ממנה, והשיער המוזהב שלה והדמות היפה שלה נראו, והיא כבר לא יכלה להסתתר. אז היא שטפה את הפיח והאפר מפניה, והראתה שהיא הנסיכה הכי יפה בכל העולם.
והמלך אמר: "את הכלה האהובה שלי, ולעולם לא ניפרד זה מזה."
ומשתה החתונה נערך, וזה היה יום שמח כמו שלא נשמע ולא נראה אף פעם בארץ ההיא, ובאמת גם בשום ארץ אחרת.