פעם הייתה אלמנה ענייה שגרה בבקתה בודדת. לפני הבקתה היה גן, ובו עמדו שני שיחי ורדים. על אחד מהם גדלו ורדים לבנים, ועל השני ורדים אדומים.
היו לה שתי ילדות שהיו דומות לשני שיחי הוורדים. לאחת קראו לבנת-שלג, ולשנייה אדומת-ורד. הן היו טובות ומאושרות, עסוקות ועליזות, כמו שרק שתי ילדות בעולם יכולות להיות. רק שלבנת-שלג הייתה שקטה ועדינה יותר מאדומת-ורד.
אדומת-ורד אהבה יותר לרוץ באחו ובשדות, לחפש פרחים ולתפוס פרפרים. אבל לבנת-שלג ישבה בבית עם אמה, עזרה לה בעבודות הבית, או קראה לה כשלא היה מה לעשות.
שתי הילדות אהבו זו את זו כל כך, שתמיד החזיקו ידיים כשיצאו יחד. וכשלבנת-שלג אמרה: "לא נעזוב זו את זו," ענתה אדומת-ורד: "אף פעם, כל עוד אנחנו חיות." ואמא שלהן הוסיפה: "מה שיש לאחת, היא חייבת לחלוק עם השנייה."
לעתים קרובות הן רצו לבד ביער ואספו פירות יער אדומים, ואף חיה לא פגעה בהן, אלא התקרבו אליהן באמון. הארנב הקטן אכל עלה כרוב מהידיים שלהן, האיילה רעתה לצידן, האייל קפץ בעליזות לידן, והציפורים ישבו בשקט על הענפים, ושרו כל מה שידעו.
שום צרה לא קרתה להן. אם נשארו מאוחר מדי ביער, והלילה ירד, הן נשכבו זו ליד זו על הטחב, וישנו עד שהגיע הבוקר. ואמא שלהן ידעה את זה ולא דאגה להן.
פעם אחת, כשבילו את הלילה ביער, והשחר העיר אותן, הן ראו ילד יפהפה בשמלה לבנה ונוצצת יושב ליד המיטה שלהן. הוא קם והסתכל עליהן בטוב לב, אבל לא אמר כלום, והלך לתוך היער.
וכשהסתכלו מסביב, הן ראו שישנו ממש קרוב לתהום, ובטח היו נופלות לתוכה בחושך, אילו הלכו רק כמה צעדים הלאה. ואמא שלהן אמרה להן שזה בטח היה המלאך ששומר על ילדים טובים.
לבנת-שלג ואדומת-ורד שמרו על הבקתה הקטנה של אמן כל כך נקייה, שהיה תענוג להסתכל פנימה. בקיץ דאגה אדומת-ורד לבית, ובכל בוקר הניחה זר פרחים ליד המיטה של אמה לפני שהתעוררה, ובו ורד מכל שיח.
בחורף לבנת-שלג הדליקה את האש ותלתה את הקומקום מעליה. הקומקום היה מנחושת וזהר כמו זהב, כל כך מבריק הוא היה.
בערב, כשפתיתי השלג ירדו, אמרה האם: "לכי, לבנת-שלג, ונעלי את הדלת." ואז הן ישבו סביב האח, והאם לקחה את המשקפיים שלה וקראה בקול מתוך ספר גדול, ושתי הבנות הקשיבו כשישבו וטוו. וקרוב אליהן שכב טלה על הרצפה, ומאחוריהן על מוט ישבה יונה לבנה עם הראש מוסתר מתחת לכנפיים.
ערב אחד, כשישבו כך יחד בנוחות, מישהו דפק בדלת כאילו רוצה שיכניסו אותו. האם אמרה: "מהר, אדומת-ורד, פתחי את הדלת. זה בטח נוסע שמחפש מחסה."
אדומת-ורד הלכה והזיזה את הבריח, וחשבה שזה איש עני. אבל זה לא היה. זה היה דוב שתחב את ראשו הרחב והשחור דרך הדלת.
אדומת-ורד צרחה וקפצה אחורה, הטלה פעה, היונה פרפרה, ולבנת-שלג התחבאה מאחורי המיטה של אמה. אבל הדוב התחיל לדבר ואמר: "אל תפחדו, לא אעשה לכן שום רע! אני חצי קפוא, ורק רוצה להתחמם קצת לידכן."
"דוב מסכן," אמרה האם, "שכב ליד האש, רק תיזהר לא לשרוף את הפרווה שלך." ואז קראה: "לבנת-שלג, אדומת-ורד, צאו. הדוב לא יעשה לכן שום רע, הוא מתכוון לטוב."
אז שתיהן יצאו, ולאט לאט גם הטלה והיונה התקרבו, ולא פחדו ממנו.
הדוב אמר: "הנה, ילדות, תנערו קצת את השלג מהפרווה שלי." אז הן הביאו את המטאטא וטאטאו את פרוות הדוב עד שהייתה נקייה. והוא נמתח ליד האש ונהם בשביעות רצון ובנוחות.
לא עבר הרבה זמן עד שהן הרגישו בבית לגמרי, ועשו תעלולים עם האורח המגושם שלהן. הן משכו לו את השערות בידיים, שמו את הרגליים על הגב שלו וגלגלו אותו, או לקחו ענף דק והכו אותו בצחוק. וכשהוא נהם, הן צחקו. אבל הדוב קיבל הכל ברוח טובה. רק כשהן היו גסות מדי, הוא קרא:
"עזבו אותי, ילדות,
לבנת-שלג, אדומת-ורד,
אתן תכו את המחזר שלכן עד מוות?"
כשהגיע זמן השינה, והאחרות הלכו למיטה, אמרה האם לדוב: "אתה יכול לשכב שם ליד האח, ואז תהיה מוגן מהקור ומהמזג אוויר הרע."
ברגע שהשחר עלה, שתי הילדות הוציאו אותו, והוא פסע על השלג לתוך היער.
מאז בא הדוב כל ערב באותה שעה, נשכב ליד האח, ונתן לילדות לשחק איתו כמה שרצו. והן התרגלו אליו כל כך, שהדלתות אף פעם לא ננעלו עד שהחבר השחור שלהן הגיע.
כשהגיע האביב והכל בחוץ הוריק, אמר הדוב בוקר אחד ללבנת-שלג: "עכשיו אני חייב ללכת, ולא אוכל לחזור כל הקיץ."
"לאן אתה הולך, דוב יקר?" שאלה לבנת-שלג.
"אני חייב ללכת ליער ולשמור על האוצרות שלי מהגמדים הרעים. בחורף, כשהאדמה קפואה וקשה, הם נאלצים להישאר למטה ולא יכולים לפלס את דרכם. אבל עכשיו, כשהשמש הפשירה וחיממה את האדמה, הם פורצים דרכה, ויוצאים לחטט ולגנוב. ומה שנופל פעם לידיים שלהם, ולמערות שלהם, לא רואה בקלות שוב את אור היום."
לבנת-שלג הצטערה מאוד על לכתו. וכשפתחה לו את הבריח של הדלת, והדוב מיהר החוצה, הוא נתקע בבריח, וחתיכה מהפרווה השעירה שלו נקרעה. ולבנת-שלג חשבה שהיא ראתה זהב נוצץ דרכה, אבל היא לא הייתה בטוחה. הדוב ברח מהר, ועד מהרה נעלם מעיניה מאחורי העצים.
זמן קצר אחר כך שלחה האם את הילדות ליער להביא עצים להסקה. שם הן מצאו עץ גדול שהיה כרות ושכב על האדמה. וליד הגזע משהו קפץ הלוך ושוב בעשב, אבל הן לא הצליחו להבין מה זה.
כשהתקרבו, הן ראו גמד עם פנים זקנות ומקומטות, וזקן לבן כשלג באורך מטר. קצה הזקן נתפס בסדק של העץ, והבחור הקטן קפץ מסביב כמו כלב קשור בחבל, ולא ידע מה לעשות.
הוא נעץ בבנות את עיניו האדומות והבוערות, וצעק: "למה אתן עומדות שם? אתן לא יכולות לבוא לכאן ולעזור לי?"
"מה אתה עושה, איש קטן?" שאלה אדומת-ורד.
"אווזה טיפשה וחטטנית!" ענה הגמד. "רציתי לבקע את העץ כדי להשיג קצת עצים לבישול. אני כבר תקעתי את היתד בבטחה, והכל הלך כמו שרציתי. אבל היתד הארור היה חלק מדי, ופתאום קפץ החוצה, והעץ נסגר כל כך מהר שלא הספקתי להוציא את הזקן הלבן והיפה שלי. אז עכשיו הוא תקוע, ואני לא יכול ללכת, ואתן, הדברים הטיפשיים והחלקלקים האלה, צוחקות! אוף! כמה אתן מגעילות!"
הילדות ניסו מאוד, אבל לא הצליחו להוציא את הזקן. הוא היה תקוע חזק מדי.
"אני ארוץ להביא מישהו," אמרה אדומת-ורד.
"אווזה חסרת שכל!" נהם הגמד. "למה להביא מישהו? אתן כבר שתיים יותר מדי בשבילי. אתן לא יכולות לחשוב על משהו יותר טוב?"
"אל תהיה חסר סבלנות," אמרה לבנת-שלג. "אני אעזור לך." והיא הוציאה את המספריים שלה מהכיס, וגזרה את קצה הזקן.
ברגע שהגמד הרגיש שהוא חופשי, הוא תפס שק שהיה מונח בין שורשי העץ, והיה מלא זהב, והרים אותו, ורטן לעצמו: "אנשים גסים, לגזור חתיכה מהזקן היפה שלי! שיהיה לכן מזל רע!" ואז הניף את השק על הגב, והלך משם בלי להסתכל אפילו פעם אחת על הילדות.
זמן מה אחר כך, לבנת-שלג ואדומת-ורד הלכו לדוג צלחת דגים. כשהתקרבו לנחל, הן ראו משהו כמו חגב גדול קופץ לכיוון המים, כאילו הוא עומד לקפוץ פנימה. הן רצו אליו ומצאו שזה הגמד.
"לאן אתה הולך?" אמרה אדומת-ורד. "אתה בטח לא רוצה להיכנס למים?"
"אני לא טיפש כזה!" צעק הגמד. "אתן לא רואות שהדג הארור רוצה למשוך אותי פנימה?"
האיש הקטן ישב שם ודג, ולרוע המזל הרוח סיבכה את הזקן שלו עם חוט הדיג. רגע אחר כך דג גדול נשך, והיצור החלש לא היה לו כוח למשוך אותו החוצה. הדג גבר עליו ומשך את הגמד אליו. הוא נאחז בכל הקנים והסוף, אבל זה לא עזר הרבה, כי הוא נאלץ ללכת אחרי התנועות של הדג, והיה בסכנה דחופה להיגרר לתוך המים.
הבנות הגיעו בדיוק בזמן. הן החזיקו אותו חזק וניסו לשחרר את הזקן שלו מהחוט, אבל לשווא. הזקן והחוט היו מסובכים זה בזה. לא היה מה לעשות חוץ מלהוציא את המספריים ולגזור את הזקן, ובזה אבד חלק קטן ממנו.
כשהגמד ראה את זה, הוא צרח: "זה מנומס, פטרייה, להשחית פנים של אדם? לא מספיק שגזרתן את קצה הזקן שלי? עכשיו גזרתן את החלק הכי טוב שלו. אני לא יכול להראות את עצמי לאנשים שלי. הלוואי שתצטרכו לרוץ עד שהסוליות של הנעליים שלכן יישחקו!"
ואז הוציא שק פנינים שהיה מונח בין הקנים, ובלי מילה נוספת גרר אותו משם ונעלם מאחורי אבן.
קרה שזמן קצר אחר כך שלחה האם את שתי הילדות לעיר לקנות מחטים וחוטים, ושרוכים וסרטים. הדרך הובילה אותן דרך שדה פתוח, שעליו היו פזורים סלעים ענקיים. שם הן ראו ציפור גדולה מרחפת באוויר, עפה לאט סביב וסביב מעליהן. היא ירדה נמוך יותר ויותר, ובסוף נחתה ליד סלע לא רחוק משם.
מיד הן שמעו צעקה חזקה ומסכנה. הן רצו לשם, וראו באימה שהנשר תפס את המכר הוותיק שלהן, הגמד, ועומד לשאת אותו משם.
הילדות, מלאות רחמים, תפסו מיד חזק את האיש הקטן, ומשכו נגד הנשר כל כך הרבה זמן, שבסוף הוא עזב את השלל שלו.
ברגע שהגמד התאושש מהבהלה הראשונה שלו, הוא צעק בקולו הצווחני: "לא יכולתן לעשות את זה בזהירות רבה יותר? משכתן את המעיל החום שלי כך שהוא כולו קרוע ומלא חורים, יצורות מגושמות!" ואז הרים שק מלא אבנים יקרות, והחליק שוב מתחת לסלע לתוך החור שלו.
הבנות, שבינתיים כבר התרגלו לכפיות הטובה שלו, המשיכו בדרכן ועשו את העניינים שלהן בעיר.
כשחצו שוב את השדה בדרך הביתה, הן הפתיעו את הגמד, שרוקן את שק האבנים היקרות שלו במקום נקי, ולא חשב שמישהו יבוא לשם כל כך מאוחר. שמש הערב זרחה על האבנים המבהיקות. הן נצצו והבהיקו בכל הצבעים כל כך יפה, שהילדות עמדו והסתכלו עליהן.
"למה אתן עומדות שם ופוערות פה?" צעק הגמד, והפנים האפורות שלו נעשו אדומות כנחושת מזעם.
הוא עוד קילל, כשנשמעה נהימה רמה, ודוב שחור בא פוסע אליהם מתוך היער. הגמד קפץ בבהלה, אבל לא הצליח להגיע למערה שלו, כי הדוב כבר היה קרוב.
אז, בפחד ליבו, הוא צעק: "אדון דוב יקר, חוס עליי! אתן לך את כל האוצרות שלי. תראה, התכשיטים היפים שמונחים שם! תן לי לחיות. מה אתה צריך בחור קטן ורזה כמוני? אפילו לא תרגיש אותי בין השיניים. בוא, קח את שתי הבנות הרעות האלה, הן ביסים רכים בשבילך, שמנות כמו שליו צעיר. ברחמי שמיים, תאכל אותן!"
הדוב לא שם לב למילים שלו, אלא נתן ליצור הרע מכה אחת בכפה, והוא לא זז יותר.
הבנות ברחו, אבל הדוב קרא אליהן: "לבנת-שלג ואדומת-ורד, אל תפחדו. חכו, אני אבוא איתכן."
אז הן זיהו את קולו וחיכו. וכשהוא הגיע אליהן, פתאום עור הדוב שלו נפל, והוא עמד שם, איש נאה, לבוש כולו בזהב.
"אני בן מלך," אמר, "והגמד הרע הזה, שגנב את האוצרות שלי, כישף אותי. נאלצתי להסתובב ביער כדוב פרא, עד שהשתחררתי כשהוא נעלם. עכשיו הוא קיבל את העונש שהגיע לו."
לבנת-שלג התחתנה איתו, ואדומת-ורד עם אחיו, והם חילקו ביניהם את האוצר הגדול שהגמד אסף במערה שלו. האם הזקנה חיה בשלום ובאושר עם ילדותיה הרבה שנים. היא לקחה איתה את שני שיחי הוורדים, והם עמדו לפני החלון שלה, ובכל שנה פרחו בהם הוורדים הכי יפים, לבנים ואדומים.