בת הים הקטנה

הרחק באוקיינוס, במקום שבו המים כחולים כמו הדגנייה היפה ביותר וצלולים כמו בדולח, הים עמוק מאוד מאוד. הוא עמוק כל כך, שאף חבל לא יגיע לקרקעית שלו. הרבה צריחי כנסיות, זה על גבי זה, לא היו מגיעים מהקרקעית שלמטה עד פני המים שלמעלה. שם גרים מלך הים ונתיניו. אסור לנו לדמיין שבקרקעית הים אין דבר מלבד חול צהוב וחשוף. ממש לא! שם צומחים הפרחים והצמחים המופלאים ביותר, והעלים והגבעולים שלהם גמישים כל כך, שהתנועה הקלה ביותר של המים מניעה אותם כאילו היו חיים. דגים גדולים וקטנים גולשים בין הענפים, כמו שהציפורים עפות בין העצים כאן ביבשה. במקום העמוק מכולם עומד ארמון מלך הים. הקירות שלו בנויים מאלמוגים, והחלונות הגבוהים והמחודדים עשויים מענבר צלול. הגג עשוי צדפים, שנפתחים ונסגרים כשהמים זורמים מעליהם. הם יפים מאוד למראה, כי בכל אחד מהם מונחת פנינה נוצצת, שהייתה ראויה לעטר כתר של מלכה.

מלך הים היה אלמן כבר שנים רבות, ואמו הזקנה ניהלה בשבילו את הבית. היא הייתה אישה חכמה מאוד, וגאה מאוד במוצאה הרם. בגלל זה ענדה שתים עשרה צדפות על זנבה, בעוד שאחרים, גם הם רמי מעלה, הורשו לענוד רק שש. אבל מגיע לה שבח גדול מאוד, במיוחד על שדאגה לנסיכות הים הקטנות, נכדותיה. הן היו שש ילדות יפות, אבל הצעירה הייתה היפה מכולן. העור שלה היה צלול ועדין כמו עלה ורד, והעיניים שלה כחולות כמו הים העמוק ביותר. אבל כמו כל האחרות, לא היו לה רגליים, וגופה הסתיים בזנב של דג. כל היום שיחקו באולמות הגדולים של הארמון, או בין הפרחים החיים שצמחו מתוך הקירות. חלונות הענבר הגדולים היו פתוחים, והדגים שחו פנימה, ממש כמו שהסנוניות עפות לתוך הבתים שלנו כשאנחנו פותחים את החלונות. רק שהדגים שחו אל הנסיכות, אכלו מידיהן ונתנו להן ללטף אותם. מחוץ לארמון היה גן יפהפה, ובו צמחו פרחים אדומים בוהקים וכחולים כהים, ופריחה כמו לשונות אש. הפירות נצצו כמו זהב, והעלים והגבעולים התנודדו הנה והנה בלי הפסקה. האדמה עצמה הייתה החול הדק ביותר, אבל כחולה כמו להבה של גופרית בוערת. על הכול שרר זוהר כחול מיוחד, כאילו הכול מוקף באוויר שמלמעלה, שהשמיים הכחולים זורחים דרכו, ולא במעמקי הים האפלים. במזג אוויר שקט אפשר היה לראות את השמש, שנראתה כמו פרח סגול, והאור זורם מתוך גביע הפרח. לכל אחת מהנסיכות הצעירות הייתה חלקת אדמה קטנה בגן, שבה יכלה לחפור ולשתול כרצונה. אחת סידרה את ערוגת הפרחים שלה בצורת לווייתן. אחרת חשבה שעדיף לעשות את שלה בדמות בת ים קטנה. אבל הערוגה של הצעירה הייתה עגולה כמו השמש, והיו בה פרחים אדומים כמו קרני השמש בשקיעה. היא הייתה ילדה מוזרה, שקטה ומהורהרת. בזמן שאחיותיה התלהבו מהדברים הנפלאים שמצאו בספינות טרופות, לה לא היה איכפת משום דבר מלבד הפרחים האדומים והיפים שלה, שדמו לשמש, ומלבד פסל שיש יפהפה. הוא תיאר נער נאה, חצוב מאבן לבנה וטהורה, והוא נפל לקרקעית הים מספינה טרופה. ליד הפסל שתלה ערבה בוכייה בצבע ורוד. היא צמחה נהדר, ועד מהרה השתלשלו ענפיה הרעננים מעל הפסל, כמעט עד החול הכחול. לצל היה גוון סגול, והוא התנודד הנה והנה כמו הענפים. נדמה היה שצמרת העץ והשורש משחקים ומנסים לנשק זה את זה. שום דבר לא גרם לה הנאה כמו לשמוע על העולם שמעל הים. היא ביקשה מסבתה הזקנה לספר לה כל מה שידעה על הספינות ועל הערים, על בני האדם ועל בעלי החיים. נפלא ויפה במיוחד היה בעיניה לשמוע שלפרחים ביבשה יש ריח, ולפרחים מתחת לים אין, שהעצים ביער ירוקים, ושהדגים שבין העצים יודעים לשיר במתיקות כזאת שממש תענוג לשמוע אותם. הסבתא קראה לציפורים הקטנות דגים, אחרת הנכדה לא הייתה מבינה אותה, כי מעולם לא ראתה ציפורים.

"כשתגיעי לשנתך החמש עשרה," אמרה הסבתא, "תקבלי רשות לעלות מתוך הים, לשבת על הסלעים באור הירח בזמן שהספינות הגדולות מפליגות לידך, ואז תראי גם יערות וגם ערים."

בשנה שאחריה הייתה אחת האחיות אמורה להיות בת חמש עשרה. אבל כיוון שכל אחת הייתה צעירה בשנה מזו שלפניה, הצעירה הייתה צריכה לחכות חמש שנים עד שיגיע תורה לעלות מקרקעית האוקיינוס ולראות את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אבל כל אחת הבטיחה לספר לאחרות מה ראתה בביקורה הראשון, ומה חשבה ליפה ביותר. כי הסבתא לא יכלה לספר להן מספיק. היו כל כך הרבה דברים שרצו לדעת עליהם. אף אחת מהן לא השתוקקה כל כך שיגיע תורה כמו הצעירה, זאת שהייתה צריכה לחכות הכי הרבה זמן, שהייתה כל כך שקטה ומהורהרת. לילות רבים עמדה ליד החלון הפתוח, הביטה למעלה דרך המים הכחולים הכהים, והתבוננה בדגים שהתיזו מים בסנפירים ובזנבות שלהם. היא יכלה לראות את הירח והכוכבים מאירים חלושות, אבל דרך המים הם נראו גדולים יותר משהם נראים לעינינו. כשמשהו כמו ענן שחור עבר בינה לבינם, היא ידעה שזה לווייתן ששוחה מעל ראשה, או ספינה מלאה בני אדם, שמעולם לא דמיינו שבת ים קטנה ויפה עומדת מתחתם ומושיטה את ידיה הלבנות אל שדרית הספינה שלהם.

ברגע שהבכורה הגיעה לגיל חמש עשרה, הורשתה לעלות אל פני האוקיינוס. כשחזרה, היו לה מאות דברים לספר. אבל היפה מכולם, אמרה, היה לשכב באור הירח על שרטון חול בים השקט, קרוב לחוף, ולהביט בעיר גדולה סמוכה, שבה האורות נצנצו כמו מאות כוכבים. להקשיב לקולות המוזיקה, לרעש הכרכרות ולקולות בני האדם, ואז לשמוע את הפעמונים העליזים מצלצלים מצריחי הכנסיות. וכיוון שלא יכלה להתקרב לכל הדברים הנפלאים האלה, השתוקקה אליהם יותר מתמיד. הו, איך הקשיבה האחות הצעירה בשקיקה לכל התיאורים האלה! ואחר כך, כשעמדה ליד החלון הפתוח והביטה למעלה דרך המים הכחולים הכהים, חשבה על העיר הגדולה עם כל ההמולה והרעש שלה, ואפילו דמיינה שהיא שומעת את צלצול פעמוני הכנסייה, למטה במעמקי הים.

כעבור שנה נוספת קיבלה האחות השנייה רשות לעלות אל פני המים ולשחות לאן שרצתה. היא עלתה בדיוק כשהשמש שקעה, וזה, אמרה, היה המראה היפה מכולם. כל השמיים נראו כמו זהב, ועננים סגולים וורודים, שלא ידעה לתאר, ריחפו מעליה. ומהר עוד יותר מהעננים עפה להקה גדולה של ברבורי בר לעבר השמש השוקעת, ונראתה כמו צעיף לבן וארוך על פני הים. גם היא שחתה לעבר השמש, אבל השמש שקעה בגלים, והגוונים הוורודים דהו מהעננים ומהים.

אחר כך הגיע תורה של האחות השלישית. היא הייתה הנועזת מכולן, והיא שחתה במעלה נהר רחב שנשפך לים. על גדותיו ראתה גבעות ירוקות מכוסות גפנים יפות. ארמונות וטירות הציצו מבין עצי היער הגאים. היא שמעה את הציפורים שרות, וקרני השמש היו חזקות כל כך, שלעתים קרובות נאלצה לצלול מתחת למים כדי לקרר את פניה הבוערות. במפרץ צר מצאה חבורה שלמה של ילדים קטנים, ערומים לגמרי, משתעשעים במים. היא רצתה לשחק איתם, אבל הם ברחו באימה גדולה. ואז בא אל המים בעל חיים שחור קטן. זה היה כלב, אבל היא לא ידעה את זה, כי מעולם לא ראתה כלב. החיה נבחה עליה בצורה נוראה כל כך, שהיא נבהלה ומיהרה לחזור אל הים הפתוח. אבל היא אמרה שלעולם לא תשכח את היער היפה, את הגבעות הירוקות ואת הילדים הקטנים והחמודים שידעו לשחות במים אף שלא היו להם זנבות של דגים.

האחות הרביעית הייתה ביישנית יותר. היא נשארה באמצע הים, אבל אמרה שגם שם יפה בדיוק כמו קרוב יותר ליבשה. היא יכלה לראות למרחק קילומטרים רבים סביבה, והשמיים מעליה נראו כמו פעמון של זכוכית. היא ראתה את הספינות, אבל ממרחק כה גדול שהן נראו כמו שחפים. הדולפינים השתעשעו בגלים, והלווייתנים הגדולים התיזו מים מנחיריהם, עד שנדמה היה שמאה מזרקות פועלות לכל עבר.

יום ההולדת של האחות החמישית חל בחורף. לכן, כשהגיע תורה, ראתה מה שהאחרות לא ראו בפעם הראשונה שעלו. הים נראה ירוק לגמרי, וקרחונים גדולים צפו בו, כל אחד כמו פנינה, אמרה, אבל גדול וגבוה יותר מהכנסיות שבני האדם בונים. היו להם הצורות המוזרות ביותר, והם נצצו כמו יהלומים. היא התיישבה על אחד הגדולים שבהם, ונתנה לרוח לשחק בשערה הארוך, והבחינה שכל הספינות עברו במהירות והתרחקו מהקרחון ככל שיכלו, כאילו פחדו ממנו. לקראת ערב, כשהשמש שקעה, כיסו עננים כהים את השמיים, הרעם התגלגל והברק הבריק, והאור האדום זהר על הקרחונים כשהתנדנדו והיטלטלו על פני הים הגועש. בכל הספינות קיפלו את המפרשים בפחד וברעדה, והיא ישבה בשלווה על הקרחון הצף והביטה בברק הכחול, שהטיל את הבזקיו המפוצלים אל תוך הים.

כשהאחיות קיבלו לראשונה רשות לעלות אל פני המים, כל אחת מהן שמחה מאוד במראות החדשים והיפים שראתה. אבל עכשיו, כנערות בוגרות, יכלו לעלות מתי שרצו, והעניין נעשה להן אדיש. הן השתוקקו לחזור למים, ואחרי שעבר חודש אמרו שלמטה יפה הרבה יותר, ונעים יותר להיות בבית. ובכל זאת, לעתים קרובות בשעות הערב, היו חמש האחיות כורכות את זרועותיהן זו סביב זו ועולות אל פני המים בשורה. היו להן קולות יפים יותר מכל קול של בן אדם. ולפני שהתקרבה סערה, כשציפו שספינה תטבע, שחו לפני הספינה ושרו במתיקות על התענוגות שאפשר למצוא במעמקי הים, וביקשו מהמלחים שלא יפחדו אם ישקעו לקרקעית. אבל המלחים לא הבינו את השיר, וחשבו שזאת יללת הסערה. והדברים האלה לא נועדו להיות יפים בשבילם, כי אם הספינה שקעה, האנשים טבעו, ורק גופותיהם המתות הגיעו לארמון מלך הים.

כשהאחיות עלו כך במים, זרוע בזרוע, עמדה אחותן הצעירה לבדה לגמרי והביטה אחריהן, מוכנה לבכות. רק שלבנות הים אין דמעות, ולכן הן סובלות יותר. "הו, לו רק הייתי בת חמש עשרה," אמרה. "אני יודעת שאוהב את העולם שם למעלה ואת כל האנשים שחיים בו."

לבסוף הגיעה לשנתה החמש עשרה. "ובכן, עכשיו את בוגרת," אמרה האלמנה הזקנה, סבתה, "ולכן את צריכה לתת לי לקשט אותך כמו את אחיותייך." והיא הניחה בשערה זר של חבצלות לבנות, וכל עלה כותרת היה חצי פנינה. ואז ציוותה הגברת הזקנה על שמונה צדפות גדולות להיצמד לזנבה של הנסיכה, כדי להראות את מעמדה הרם.

"אבל הן מכאיבות לי כל כך," אמרה בת הים הקטנה.

"מי שרוצה להיות מכובד צריך לסבול," ענתה הגברת הזקנה. הו, כמה בשמחה הייתה מנערת מעליה את כל ההדר הזה ומסירה את הזר הכבד! הפרחים האדומים בגן שלה היו מתאימים לה הרבה יותר, אבל לא הייתה לה ברירה. אז אמרה "שלום", ועלתה קלה כמו בועה אל פני המים. השמש בדיוק שקעה כשהרימה את ראשה מעל הגלים, אבל העננים נצבעו בארגמן ובזהב, ומבעד לדמדומים המנצנצים זרח כוכב הערב בכל יופיו. הים היה שקט, והאוויר מתון ורענן. ספינה גדולה עם שלושה תרנים עמדה דוממת על המים, ורק מפרש אחד פרוש, כי לא נשבה אפילו רוח קלה, והמלחים ישבו בטלים על הסיפון או בין החבלים. על הסיפון הייתה מוזיקה ושירה, וכשירד החושך הדליקו מאה פנסים צבעוניים, כאילו הדגלים של כל העמים מתנופפים באוויר. בת הים הקטנה שחתה קרוב לחלונות התא, ומדי פעם, כשהגלים הרימו אותה, יכלה להביט פנימה דרך שמשות הזכוכית הצלולות ולראות הרבה אנשים לבושים בהידור. ביניהם היה נסיך צעיר, היפה מכולם, עם עיניים שחורות גדולות. הוא היה בן שש עשרה, וחגגו את יום הולדתו בשמחה רבה. המלחים רקדו על הסיפון, וכשהנסיך יצא מהתא, התרוממו לאוויר יותר ממאה זיקוקים, והאירו את הכול כמו ביום. בת הים הקטנה נבהלה כל כך, שצללה מתחת למים. וכשהוציאה שוב את ראשה, נדמה היה שכל כוכבי השמיים נופלים סביבה. מעולם לא ראתה זיקוקים כאלה. שמשות גדולות התיזו אש, גחליליות נהדרות עפו אל האוויר הכחול, והכול השתקף בים הצלול והשקט שמתחת. הספינה עצמה הייתה מוארת כל כך, שכל האנשים, ואפילו החבל הקטן ביותר, נראו בבירור. וכמה נאה נראה הנסיך הצעיר, כשלחץ את ידי כל הנוכחים וחייך אליהם, והמוזיקה הדהדה באוויר הלילה הצלול.

היה מאוחר מאוד, ובכל זאת לא יכלה בת הים הקטנה להסיר את עיניה מהספינה, או מהנסיך היפה. הפנסים הצבעוניים כבו, זיקוקים כבר לא עלו לאוויר, והתותחים חדלו לירות. אבל הים נעשה סוער, וקול נאנח ורוטן נשמע מתחת לגלים. ועדיין נשארה בת הים הקטנה ליד חלון התא, מתנדנדת מעלה ומטה על המים, וכך יכלה להביט פנימה. כעבור זמן מה נפרשו המפרשים במהירות, והספינה המפוארת המשיכה בדרכה. אבל עד מהרה עלו הגלים גבוה יותר, עננים כבדים החשיכו את השמיים, וברקים נראו למרחוק. סערה נוראה התקרבה. שוב קיפלו את המפרשים, והספינה הגדולה המשיכה במרוצתה על פני הים הגועש. הגלים התנשאו כמו הרים, כאילו רצו לעלות מעל התורן. אבל הספינה צללה כמו ברבור ביניהם, ואז עלתה שוב על פסגותיהם הגבוהות והמקציפות. לבת הים הקטנה זה נראה משחק נעים, אבל לא למלחים. לבסוף נאנקה הספינה וחרקה. הקורות העבות נכנעו למהלומות הים שהתנפץ על הסיפון. התורן הראשי נשבר כמו קנה. הספינה נטתה על צדה, והמים פרצו פנימה. עכשיו הבינה בת הים הקטנה שהצוות בסכנה. אפילו היא עצמה נאלצה להיזהר מהקורות ומהקרשים של הספינה הטרופה שהתפזרו על המים. לרגע היה חושך מוחלט, כך שלא ראתה אף דבר, אבל הבזק ברק חשף את כל המחזה. היא ראתה את כל מי שהיה על הספינה, חוץ מהנסיך. כשהספינה התפרקה, ראתה אותו שוקע בגלים העמוקים, והיא שמחה, כי חשבה שעכשיו הוא יהיה איתה. ואז נזכרה שבני אדם לא יכולים לחיות במים, ולכן כשיגיע לארמון של אביה, הוא יהיה מת לגמרי. אבל אסור שימות. אז שחתה בין הקורות והקרשים שפוזרו על פני הים, ושכחה שהם יכולים לרסק אותה. ואז צללה עמוק מתחת למים האפלים, עלתה וירדה עם הגלים, עד שלבסוף הצליחה להגיע אל הנסיך הצעיר, שכוחו לשחות בים הסוער אזל במהירות. איבריו כשלו, עיניו היפות היו עצומות, והוא היה מת אילולא באה בת הים הקטנה לעזרתו. היא החזיקה את ראשו מעל המים, ונתנה לגלים לסחוף אותם לאן שרצו.

בבוקר פסקה הסערה, אבל מהספינה לא נראה אפילו שבר אחד. השמש עלתה אדומה וזוהרת מהמים, וקרניה החזירו את צבע הבריאות ללחייו של הנסיך, אבל עיניו נשארו עצומות. בת הים נישקה את מצחו הגבוה והחלק, והחליקה לאחור את שערו הרטוב. הוא נראה לה כמו פסל השיש בגן הקטן שלה, והיא נישקה אותו שוב, וייחלה שיחיה. עד מהרה נראתה יבשה. היא ראתה הרים כחולים ונישאים, ועליהם השלג הלבן נח כאילו להקת ברבורים שוכבת עליהם. קרוב לחוף היו יערות ירוקים ויפים, ולידם עמד בניין גדול, כנסייה או מנזר, היא לא ידעה לומר. בגן צמחו עצי תפוז ואתרוג, ולפני הדלת עמדו דקלים גבוהים. הים יצר כאן מפרץ קטן, שבו המים היו שקטים לגמרי אבל עמוקים מאוד. אז שחתה עם הנסיך הנאה אל החוף, שהיה מכוסה בחול לבן ודק, ושם השכיבה אותו בשמש החמה, ודאגה להגביה את ראשו מעל גופו. אז צלצלו פעמונים בבניין הלבן הגדול, וכמה נערות צעירות יצאו לגן. בת הים הקטנה שחתה הרחק יותר מהחוף והתמקמה בין כמה סלעים גבוהים שבלטו מהמים. אחר כך כיסתה את ראשה ואת צווארה בקצף הים, כדי שלא יראו את פניה הקטנות, והביטה לראות מה יעלה בגורלו של הנסיך המסכן. היא לא חיכתה זמן רב לפני שראתה נערה צעירה מתקרבת למקום שבו שכב. נראה היה שהנערה נבהלה בהתחלה, אבל רק לרגע. ואז הביאה כמה אנשים, ובת הים ראתה שהנסיך חזר לחיים, וחייך אל העומדים סביבו. אבל אליה הוא לא שלח חיוך. הוא לא ידע שהיא הצילה אותו. זה גרם לה צער רב, וכשהובילו אותו לתוך הבניין הגדול, צללה בעצב למים וחזרה לארמון של אביה. היא תמיד הייתה שקטה ומהורהרת, ועכשיו עוד יותר מתמיד. אחיותיה שאלו אותה מה ראתה בביקורה הראשון מעל פני המים, אבל היא לא רצתה לספר להן דבר. ערבים ובקרים רבים עלתה אל המקום שבו השאירה את הנסיך. היא ראתה את הפירות בגן מבשילים עד שנקטפו, ואת השלג על פסגות ההרים נמס. אבל את הנסיך לא ראתה מעולם, ולכן חזרה הביתה, תמיד עצובה יותר מקודם. הנחמה היחידה שלה הייתה לשבת בגן הקטן שלה ולכרוך את זרועה סביב פסל השיש היפה שדמה לנסיך. אבל היא הפסיקה לטפל בפרחים שלה, והם צמחו פרא, בערבוביה, על השבילים, וכרכו את עליהם וגבעוליהם הארוכים סביב ענפי העצים, עד שכל המקום נעשה חשוך וקודר. לבסוף לא יכלה לשאת את זה יותר, וסיפרה הכול לאחת מאחיותיה. אז שמעו את הסוד גם האחרות, ועד מהרה נודע הסוד לשתי בנות ים, שחברה קרובה שלהן ידעה במקרה מי הנסיך. גם היא ראתה את החגיגה על הספינה, והיא סיפרה להן מאין בא הנסיך ואיפה עומד הארמון שלו.

"בואי, אחות קטנה," אמרו הנסיכות האחרות. אז שילבו זרועות ועלו בשורה ארוכה אל פני המים, קרוב למקום שבו ידעו שעומד ארמון הנסיך. הוא היה בנוי מאבן צהובה בוהקת ומבריקה, עם גרמי מדרגות ארוכים של שיש, ואחד מהם ירד עד הים. כיפות מוזהבות ומפוארות התנשאו מעל הגג, ובין העמודים שהקיפו את כל הבניין עמדו פסלי שיש שנראו כמו חיים. דרך הבדולח הצלול של החלונות הגבוהים אפשר היה לראות חדרים מפוארים, עם וילונות משי יקרים ושטיחי קיר, והקירות היו מכוסים בציורים יפים שהיה תענוג להביט בהם. באמצע האולם הגדול ביותר התיזה מזרקה סילונים נוצצים גבוה אל כיפת הזכוכית שבתקרה, ודרכה זרחה השמש על המים ועל הצמחים היפים שצמחו סביב אגן המזרקה. עכשיו, כשידעה איפה הוא גר, בילתה ערבים רבים ולילות רבים על המים ליד הארמון. היא שחתה הרבה יותר קרוב לחוף מכל אחת מהאחרות שהעזה. פעם אחת אפילו נכנסה עד התעלה הצרה שמתחת למרפסת השיש, שהטילה צל רחב על המים. שם הייתה יושבת ומביטה בנסיך הצעיר, שחשב שהוא לבדו לגמרי באור הירח הבהיר. היא ראתה אותו פעמים רבות בערב מפליג בסירה נאה, עם מוזיקה מתנגנת ודגלים מתנופפים. היא הציצה מבין קני הסוף הירוקים, ואם הרוח תפסה את הצעיף הארוך והלבן־כסוף שלה, מי שראה אותו חשב שזה ברבור שפורש את כנפיו. גם בלילות רבים, כשהדייגים יצאו לים עם הלפידים שלהם, שמעה אותם מספרים כל כך הרבה דברים טובים על מעשיו של הנסיך הצעיר, שהיא שמחה שהצילה את חייו כשהיטלטל חצי מת על הגלים. והיא נזכרה איך ראשו נח על חזה, וכמה בחום נישקה אותו. אבל הוא לא ידע על כל זה דבר, ולא יכול אפילו לחלום עליה. היא אהבה את בני האדם יותר ויותר, וייחלה יותר ויותר שתוכל לשוטט עם אלה שעולמם נראה גדול כל כך משלה. הם יכלו לעוף על פני הים בספינות, ולטפס על הגבעות הגבוהות שהתנשאו הרבה מעל העננים. והארצות שהיו להם, היערות והשדות שלהם, נמשכו הרחק מעבר לטווח הראייה שלה. היה כל כך הרבה שרצתה לדעת, ואחיותיה לא יכלו לענות על כל שאלותיה. אז פנתה אל סבתה הזקנה, שידעה הכול על העולם העליון, שאותו קראה, בצדק רב, "הארצות שמעל הים".

"אם בני האדם לא טובעים," שאלה בת הים הקטנה, "הם יכולים לחיות לנצח? הם אף פעם לא מתים כמו שאנחנו מתים כאן בים?"

"כן," ענתה הגברת הזקנה, "גם הם צריכים למות, ותקופת חייהם אפילו קצרה משלנו. אנחנו חיים לפעמים עד שלוש מאות שנה, אבל כשאנחנו חדלים להתקיים כאן, אנחנו רק נעשים לקצף על פני המים, ואין לנו כאן למטה אפילו קבר של אהובינו. אין לנו נשמה נצחית. לעולם לא נחיה שוב. אנחנו כמו אצת הים הירוקה, שכאשר חותכים אותה פעם אחת, היא לא יכולה לפרוח עוד לעולם. לבני האדם, לעומת זאת, יש נשמה שחיה לנצח, חיה גם אחרי שהגוף הפך לעפר. היא עולה דרך האוויר הצלול והטהור, אל מעבר לכוכבים הנוצצים. כמו שאנחנו עולים מתוך המים ורואים את כל ארצות התבל, כך הם עולים אל מקומות נעלמים ונהדרים שאנחנו לא נראה לעולם."

"למה אין לנו נשמה נצחית?" שאלה בת הים הקטנה בעצב. "הייתי נותנת בשמחה את כל מאות השנים שנותרו לי לחיות, כדי להיות בת אדם רק ליום אחד, ולקוות שאדע את האושר של העולם הנהדר ההוא שמעל הכוכבים."

"אסור לך לחשוב על זה," אמרה הזקנה. "אנחנו מרגישים מאושרים הרבה יותר וטוב לנו הרבה יותר מאשר לבני האדם."

"אז אני אמות," אמרה בת הים הקטנה, "וכקצף הים איסחף הנה והנה, ולא אשמע עוד לעולם את המוזיקה של הגלים, ולא אראה את הפרחים היפים ואת השמש האדומה. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לזכות בנשמה נצחית?"

"לא," אמרה הזקנה, "אלא אם כן גבר יאהב אותך כל כך, שתהיי חשובה לו יותר מאביו ומאמו. ואם כל מחשבותיו וכל אהבתו יהיו נתונות לך, והכומר יניח את יד ימינו בידך, והוא יבטיח להיות נאמן לך כאן ובעולם הבא, אז נשמתו תחליק לתוך גופך, ואת תזכי בחלק באושר העתידי של בני האדם. הוא ייתן לך נשמה וישמור גם את שלו. אבל זה לא יקרה לעולם. זנב הדג שלך, שאצלנו נחשב יפה כל כך, נחשב על פני האדמה מכוער לגמרי. הם לא יודעים יותר טוב, והם חושבים שצריך שני עמודים חזקים, שהם קוראים להם רגליים, כדי להיות נאה."

אז נאנחה בת הים הקטנה והביטה בעצב בזנב הדג שלה. "בואי נשמח," אמרה הגברת הזקנה, "ונזנק ונקפץ במשך שלוש מאות השנים שיש לנו לחיות, שזה באמת די והותר. אחר כך נוכל לנוח טוב יותר. הערב יהיה לנו נשף בחצר."

זה אחד מאותם מראות נהדרים שלעולם לא נוכל לראות על פני האדמה. הקירות והתקרה של אולם הנשפים הגדול היו עשויים בדולח עבה אבל שקוף. מאות צדפים ענקיים, חלקם אדומים כהים וחלקם ירוקים כמו עשב, עמדו בשורות משני הצדדים, ובתוכם בערה אש כחולה שהאירה את כל האולם וזרחה דרך הקירות, כך שגם הים סביבם היה מואר. אינספור דגים, גדולים וקטנים, שחו על פני קירות הבדולח. על חלקם זהרו הקשקשים בזוהר סגול, ועל אחרים נצצו כמו כסף וזהב. דרך האולמות זרם נחל רחב, ובו רקדו בני הים ובנות הים לצלילי השירה המתוקה שלהם עצמם. לאף אחד על פני האדמה אין קול יפה כמו שלהם. בת הים הקטנה שרה במתיקות רבה מכולם. כל החצר מחאה לה כפיים בידיים ובזנבות, ולרגע הרגישה שמחה בלבה, כי ידעה שיש לה הקול היפה ביותר מכל מי שעל האדמה ובים. אבל עד מהרה חשבה שוב על העולם שמעליה, כי לא יכלה לשכוח את הנסיך המקסים, ולא את צערה על שאין לה נשמה נצחית כמו שלו. לכן התגנבה בשקט מארמון אביה, ובזמן שבפנים הכול היה שמחה ושירה, ישבה בגן הקטן שלה, עצובה ובודדה. אז שמעה את קול החצוצרה עובר במים, וחשבה: "בוודאי הוא מפליג שם למעלה, הוא שבו תלויות כל משאלותיי, ושבידיו הייתי רוצה להפקיד את אושר חיי. אסכן הכול בשבילו, וכדי לזכות בנשמה נצחית. בזמן שאחיותיי רוקדות בארמון של אבי, אלך אל מכשפת הים, שתמיד פחדתי ממנה כל כך. אבל היא יכולה לתת לי עצה ועזרה."

ואז יצאה בת הים הקטנה מהגן שלה, ופנתה בדרך אל המערבולות המקציפות, שמאחוריהן גרה המכשפה. היא מעולם לא הלכה בדרך הזאת. לא פרחים ולא עשב צמחו שם. רק אדמה חולית, חשופה ואפורה, נמשכה עד המערבולת, שבה המים, כמו גלגלי טחנה מקציפים, סחררו כל מה שתפסו והשליכו אותו אל התהום שאין לה קרקעית. בת הים הקטנה נאלצה לעבור באמצע המערבולות המרסקות האלה כדי להגיע לממלכת מכשפת הים. וגם לאורך מרחק רב הדרך היחידה עברה דרך בוץ חם ומבעבע, שהמכשפה קראה לו "ביצת הכבול שלה". מעבר לו עמד ביתה, באמצע יער מוזר, שבו כל העצים והפרחים היו פוליפים, חציים בעלי חיים וחציים צמחים. הם נראו כמו נחשים בעלי מאה ראשים שצומחים מהאדמה. הענפים היו זרועות ארוכות וחלקלקות, עם אצבעות כמו תולעים גמישות, ונעו פרק אחר פרק מהשורש ועד הצמרת. כל מה שיכלו להשיג בים, תפסו והחזיקו בחוזקה, כך שלעולם לא נמלט מאחיזתם. בת הים הקטנה נבהלה כל כך ממה שראתה, שעמדה בלי לזוז, ולבה הלם מפחד, והיא כמעט חזרה על עקבותיה. אבל היא חשבה על הנסיך ועל הנשמה האנושית שאליה השתוקקה, ואומץ לבה חזר אליה. היא קשרה את שערה הארוך והגולש סביב ראשה, כדי שהפוליפים לא יוכלו לתפוס בו. היא שילבה את ידיה על חזה, ואז זינקה קדימה כמו שדג חץ במים, בין הזרועות והאצבעות הגמישות של הפוליפים המכוערים, שהיו שלוחות אליה משני צדיה. היא ראתה שכל אחד מהם מחזיק משהו שתפס בזרועותיו הקטנות והרבות, כאילו היו טבעות של ברזל. שלדים לבנים של בני אדם שנספו בים ושקעו למים העמוקים, שלדים של בעלי חיים יבשתיים, משוטים, הגאים ותיבות של ספינות היו לפותים בחוזקה בזרועותיהם הנצמדות. ואפילו בת ים קטנה, שתפסו וחנקו. וזה נראה לנסיכה הקטנה המזעזע מכול.

עכשיו הגיעה למקום ביצתי ביער, שבו התגלגלו בבוץ נחשי מים גדולים ושמנים, והראו את גופם המכוער בצבע אפור־חום. באמצע המקום הזה עמד בית שנבנה מעצמותיהם של בני אדם שספינותיהם נטרפו. שם ישבה מכשפת הים, ונתנה לקרפדה לאכול מפיה, כמו שאנשים מאכילים לפעמים כנרית בפיסת סוכר. היא קראה לנחשי המים המכוערים "האפרוחים הקטנים שלי", ונתנה להם לזחול על כל חזה.

"אני יודעת מה את רוצה," אמרה מכשפת הים. "זה טיפשי מאוד מצדך, אבל את תקבלי את רצונך, וזה יביא עלייך צער, הנסיכה היפה שלי. את רוצה להיפטר מזנב הדג שלך ולקבל במקומו שתי משענות, כמו לבני האדם על פני האדמה, כדי שהנסיך הצעיר יתאהב בך, וכדי שתהיה לך נשמה נצחית." ואז צחקה המכשפה צחוק רם ומגעיל כל כך, שהקרפדה והנחשים נפלו ארצה ושכבו שם מתפתלים. "באת בדיוק בזמן," אמרה המכשפה, "כי אחרי הזריחה מחר לא הייתי יכולה לעזור לך עד סוף שנה נוספת. אכין לך שיקוי, ואיתו תשחי ליבשה מחר לפני הזריחה, ותשבי על החוף ותשתי אותו. אז ייעלם הזנב שלך, ויתכווץ למה שבני האדם קוראים לו רגליים, ואת תרגישי כאב גדול, כאילו חרב עוברת דרכך. אבל כל מי שיראה אותך יאמר שאת בת האדם הקטנה והיפה ביותר שראה אי פעם. עדיין תהיה לך אותה חינניות מרחפת בתנועה, ואף רקדנית לא תצעד בקלילות כזאת לעולם. אבל בכל צעד שתצעדי תרגישי כאילו את דורכת על סכינים חדות, וכאילו הדם עומד לזרום. אם תסבלי את כל זה, אעזור לך."

"כן, אסבול," אמרה הנסיכה הקטנה בקול רועד, כשחשבה על הנסיך ועל הנשמה הנצחית.

"אבל חשבי שוב," אמרה המכשפה, "כי ברגע שצורתך תהיה כמו של בת אדם, לא תוכלי להיות עוד בת ים. לעולם לא תחזרי דרך המים אל אחיותייך, או אל הארמון של אביך. ואם לא תזכי באהבת הנסיך, כך שיהיה מוכן לשכוח את אביו ואת אמו למענך, ולאהוב אותך בכל נשמתו, ולתת לכומר לחבר את ידיכם כדי שתהיו איש ואישה, אז לעולם לא תהיה לך נשמה נצחית. בבוקר הראשון אחרי שיתחתן עם אחרת, לבך יישבר, ואת תהפכי לקצף על פסגת הגלים."

"אעשה את זה," אמרה בת הים הקטנה, והחווירה כמו מוות.

"אבל גם לי צריך לשלם," אמרה המכשפה, "ומה שאני מבקשת אינו דבר של מה בכך. יש לך הקול המתוק ביותר מכל מי שגר כאן במעמקי הים, ואת מאמינה שתוכלי לכשף בו גם את הנסיך. אבל את הקול הזה את צריכה לתת לי. את הדבר הטוב ביותר שיש לך אקבל תמורת השיקוי שלי. הדם שלי צריך להתערבב בו, כדי שיהיה חד כמו חרב פיפיות."

"אבל אם תיקחי את הקול שלי," אמרה בת הים הקטנה, "מה יישאר לי?"

"הגוף היפה שלך, ההליכה החיננית שלך והעיניים המדברות שלך. בוודאי בעזרתם תוכלי לשבות לב של גבר. נו, איבדת את האומץ? הוציאי את הלשון הקטנה שלך, כדי שאחתוך אותה כתשלום, ואז תקבלי את השיקוי החזק."

"יהי כן," אמרה בת הים הקטנה.

אז העמידה המכשפה את הקלחת שלה על האש, כדי להכין את שיקוי הקסמים.

"ניקיון הוא דבר טוב," אמרה, ושפשפה את הכלי בנחשים שקשרה יחד בקשר גדול. ואז דקרה את עצמה בחזה, ונתנה לדם השחור לטפטף לתוכו. האדים שעלו לבשו צורות נוראות כל כך, שאיש לא יכול היה להביט בהן בלי פחד. בכל רגע זרקה המכשפה לכלי משהו אחר, וכשהתחיל לרתוח, הקול היה כמו בכי של תנין. כשהשיקוי היה מוכן לבסוף, הוא נראה כמו המים הצלולים ביותר. "הנה הוא, בשבילך," אמרה המכשפה. ואז חתכה את הלשון של בת הים, כך שנעשתה אילמת, ולא תוכל עוד לעולם לדבר או לשיר. "אם הפוליפים יתפסו אותך כשתחזרי דרך היער," אמרה המכשפה, "זרקי עליהם כמה טיפות מהשיקוי, והאצבעות שלהם ייקרעו לאלף חתיכות." אבל בת הים הקטנה לא נזקקה לכך, כי הפוליפים נרתעו לאחור באימה כשראו את השיקוי הנוצץ, שזרח בידה כמו כוכב מנצנץ.

וכך עברה במהירות דרך היער והביצה, ובין המערבולות השוצפות. היא ראתה שבארמון אביה כבו הלפידים באולם הנשפים, וכולם בפנים ישנים. אבל היא לא העזה להיכנס אליהם, כי עכשיו הייתה אילמת ועמדה לעזוב אותם לתמיד, והרגישה כאילו לבה עומד להישבר. היא התגנבה אל הגן, לקחה פרח אחד מהערוגה של כל אחת מאחיותיה, שלחה אלף נשיקות באצבעותיה לעבר הארמון, ואז עלתה דרך המים הכחולים הכהים. השמש עוד לא זרחה כשראתה את ארמון הנסיך והתקרבה אל מדרגות השיש היפות, אבל הירח האיר צלול ובהיר. אז שתתה בת הים הקטנה את שיקוי הקסמים, ונדמה היה שחרב פיפיות עוברת דרך גופה העדין. היא התעלפה ושכבה כמו מתה. כשהשמש עלתה וזרחה על הים, התעוררה והרגישה כאב חד. אבל ממש לפניה עמד הנסיך הצעיר והנאה. הוא נעץ בה את עיניו השחורות כפחם ברצינות רבה כל כך, שהיא השפילה את עיניה, ואז הבחינה שזנב הדג שלה נעלם, ושיש לה זוג רגליים לבנות וכפות רגליים זעירות, יפות כמו של כל ילדה קטנה. אבל לא היו לה בגדים, ולכן עטפה את עצמה בשערה הארוך והעבה. הנסיך שאל אותה מי היא ומאין באה, והיא הביטה בו ברוך ובעצב בעיניה הכחולות העמוקות, אבל לא יכלה לדבר. כל צעד שצעדה היה כמו שאמרה המכשפה. היא הרגישה כאילו היא דורכת על חודי מחטים או על סכינים חדות. אבל היא סבלה את זה ברצון, וצעדה לצד הנסיך קלה כמו בועת סבון, כך שהוא וכל מי שראה אותה התפעלו מתנועותיה החינניות והמתנדנדות. עד מהרה הלבישו אותה בגלימות יקרות של משי ומלמלה, והיא הייתה היצור היפה ביותר בארמון. אבל היא הייתה אילמת, ולא יכלה לא לדבר ולא לשיר.

שפחות יפות, לבושות משי וזהב, יצאו קדימה ושרו לפני הנסיך ולפני הוריו המלכותיים. אחת שרה טוב יותר מכל האחרות, והנסיך מחא כפיים וחייך אליה. זה גרם לבת הים הקטנה צער רב. היא ידעה כמה מתוק יותר היא עצמה יכלה לשיר פעם, והיא חשבה: "הו, אילו רק ידע את זה! נתתי את הקול שלי לתמיד, כדי להיות איתו."

אחר כך רקדו השפחות כמה ריקודים יפים, כמו של פיות, לצלילי מוזיקה נהדרת. אז הרימה בת הים הקטנה את זרועותיה הלבנות והיפות, עמדה על קצות אצבעותיה, גלשה על הרצפה ורקדה כמו שאיש עוד לא ידע לרקוד. בכל רגע התגלה יופייה יותר, ועיניה המדברות פנו אל הלב ישירות יותר משיריהן של השפחות. כולם היו מוקסמים, ובמיוחד הנסיך, שקרא לה "האסופית הקטנה שלי". והיא רקדה שוב ברצון רב, כדי לשמח אותו, אף שבכל פעם שרגלה נגעה ברצפה נדמה היה לה שהיא דורכת על סכינים חדות.

הנסיך אמר שהיא תישאר איתו תמיד, והיא קיבלה רשות לישון ליד הדלת שלו, על כרית קטיפה. הוא ציווה לתפור לה בגדי משרת צעיר, כדי שתוכל ללוות אותו ברכיבה על סוס. הם רכבו יחד ביערות הריחניים, שבהם נגעו הענפים הירוקים בכתפיהם, והציפורים הקטנות שרו בין העלים הרעננים. היא טיפסה עם הנסיך לפסגות של הרים גבוהים, ואף שרגליה העדינות דיממו עד שאפילו צעדיה הותירו סימנים, היא רק צחקה והלכה אחריו, עד שראו את העננים מתחתם, נראים כמו להקת ציפורים שנודדת לארצות רחוקות. בארמון הנסיך, כשכל בני הבית ישנו, הייתה הולכת ויושבת על מדרגות השיש הרחבות, כי להטביל את רגליה הבוערות במי הים הקרים הקל עליהן. ואז חשבה על כל אלה שלמטה במעמקים.

פעם אחת בלילה עלו אחיותיה זרוע בזרוע, ושרו בעצב כשצפו על המים. היא נופפה אליהן, ואז הן זיהו אותה, וסיפרו לה כמה צער גרמה להן. מאז באו לאותו מקום בכל לילה. ופעם ראתה למרחוק את סבתה הזקנה, שלא עלתה אל פני הים שנים רבות, ואת מלך הים הזקן, אביה, עם הכתר על ראשו. הם הושיטו אליה את ידיהם, אבל לא העזו להתקרב ליבשה כמו אחיותיה.

ככל שחלפו הימים, אהבה את הנסיך יותר ויותר, והוא אהב אותה כמו שאוהבים ילדה קטנה. אבל מעולם לא עלה בדעתו לשאת אותה לאישה. ובכל זאת, אם לא יישא אותה, לא תוכל לקבל נשמה נצחית, ובבוקר שאחרי חתונתו עם אחרת, תתמוסס לקצף הים.

"אתה לא אוהב אותי יותר מכולן?" נדמה היה שאומרות עיניה של בת הים הקטנה, כשלקח אותה בזרועותיו ונישק את מצחה הבהיר.

"כן, את יקרה לי," אמר הנסיך, "כי יש לך הלב הטוב ביותר, ואת המסורה לי ביותר. את דומה לנערה צעירה שראיתי פעם, אבל שלעולם לא אפגוש שוב. הייתי בספינה שנטרפה, והגלים השליכו אותי לחוף ליד מקדש קדוש, שבו שירתו כמה נערות צעירות. הצעירה שבהן מצאה אותי על החוף והצילה את חיי. ראיתי אותה רק פעמיים, והיא היחידה בעולם שאוכל לאהוב. אבל את דומה לה, וכמעט גירשת את דמותה מלבי. היא שייכת למקדש הקדוש, והמזל הטוב שלי שלח אותך אליי במקומה. ולעולם לא ניפרד."

"אה, הוא לא יודע שאני הצלתי את חייו," חשבה בת הים הקטנה. "אני נשאתי אותו על פני הים אל היער שבו עומד המקדש. ישבתי מתחת לקצף והבטתי עד שבאו בני האדם לעזור לו. ראיתי את הנערה היפה שהוא אוהב יותר ממה שהוא אוהב אותי." ובת הים נאנחה עמוקות, אבל לא יכלה להזיל דמעות. "הוא אומר שהנערה שייכת למקדש הקדוש, ולכן היא לעולם לא תחזור אל העולם. הם לא ייפגשו עוד, ואילו אני לצדו ורואה אותו בכל יום. אני אדאג לו ואוהב אותו, ואתן את חיי למענו."

עד מהרה אמרו שהנסיך חייב להתחתן, ושבתו היפה של מלך שכן תהיה אשתו, כי ציידו ספינה נאה. אף שהנסיך הודיע שהוא רק מתכוון לבקר את המלך, כולם הניחו שבעצם הוא נוסע לראות את בתו. פמליה גדולה הייתה אמורה לנסוע איתו. בת הים הקטנה חייכה והנידה בראשה. היא הכירה את מחשבות הנסיך טוב יותר מכל האחרים.

"אני חייב לנסוע," אמר לה. "אני חייב לראות את הנסיכה היפה הזאת. ההורים שלי רוצים בזה, אבל הם לא יכריחו אותי להביא אותה הביתה ככלתי. אני לא יכול לאהוב אותה. היא לא דומה לנערה היפה מהמקדש, שאת דומה לה. אילו הכריחו אותי לבחור כלה, הייתי מעדיף לבחור בך, האסופית האילמת שלי, עם העיניים המדברות האלה." ואז נישק את פיה הוורוד, שיחק בשערה הארוך והגולש, והניח את ראשו על לבה, בזמן שהיא חלמה על אושר אנושי ועל נשמה נצחית. "את לא פוחדת מהים, ילדתי האילמת," אמר, כשעמדו על סיפון הספינה המפוארת שעמדה לשאת אותם לארצו של המלך השכן. ואז סיפר לה על סערה ועל שקט, על דגים מוזרים במעמקים שמתחתם, ועל מה שראו שם הצוללנים. והיא חייכה לתיאורים שלו, כי ידעה טוב מכולם אילו פלאים יש בקרקעית הים.

באור הירח, כשכל מי שעל הספינה ישנו, מלבד האיש שעמד ליד ההגה ונהג בספינה, ישבה על הסיפון והביטה למטה דרך המים הצלולים. נדמה היה לה שהיא מבחינה בארמון של אביה, ועליו סבתה הזקנה, עם כתר הכסף על ראשה, מביטה דרך הזרם השוצף בשדרית הספינה. ואז עלו אחיותיה על הגלים והביטו בה בעצב, סוחטות את ידיהן הלבנות. היא נופפה אליהן וחייכה, ורצתה לספר להן כמה היא מאושרת וכמה טוב לה. אבל נער הסיפון התקרב, וכשאחיותיה צללו, הוא חשב שזה רק קצף הים שראה.

למחרת בבוקר נכנסה הספינה לנמל של עיר יפה, שהייתה שייכת למלך שהנסיך נסע לבקר. פעמוני הכנסייה צלצלו, ומהמגדלים הגבוהים נשמעה תרועת חצוצרות, וחיילים עם דגלים מתנופפים וכידונים נוצצים עמדו בשורות על הסלעים שביניהם עברו. כל יום היה חג. נשפים ובידורים באו זה אחר זה.

אבל הנסיכה עוד לא הופיעה. אמרו שהיא גדלה ומתחנכת בבית תפילה, ושם היא לומדת כל מעלה מלכותית. לבסוף באה. אז נאלצה בת הים הקטנה, שרצתה מאוד לראות אם היא באמת יפה, להודות שמעולם לא ראתה מראה יופי מושלם יותר. עורה היה בהיר ועדין, ומתחת לריסיה הכהים והארוכים זרחו עיניה הכחולות והצוחקות באמת ובטוהר.

"זאת היית את," אמר הנסיך, "שהצלת את חיי כששכבתי כמו מת על החוף." והוא חיבק את כלתו המסמיקה. "הו, אני מאושר מדי," אמר לבת הים הקטנה. "כל התקוות היקרות ביותר שלי התגשמו. את תשמחי באושר שלי, כי המסירות שלך אליי גדולה וכנה."

בת הים הקטנה נישקה את ידו, והרגישה כאילו לבה כבר נשבר. בוקר חתונתו יביא עליה את מותה, והיא תהפוך לקצף הים. כל פעמוני הכנסייה צלצלו, והכרוזים רכבו בעיר והכריזו על האירוסין. שמן מבושם בער במנורות כסף יקרות על כל מזבח. הכמרים הניפו את המחתות, והכלה והחתן שילבו ידיים וקיבלו את ברכת הבישוף. בת הים הקטנה, לבושה משי וזהב, החזיקה את שובל שמלת הכלה. אבל אוזניה לא שמעו דבר מהמוזיקה החגיגית, ועיניה לא ראו את הטקס הקדוש. היא חשבה על ליל המוות שמתקרב אליה, ועל כל מה שאיבדה בעולם. באותו ערב עלו הכלה והחתן לספינה. התותחים רעמו, הדגלים התנופפו, ובאמצע הספינה הוקם אוהל יקר של ארגמן וזהב. היו בו ספות נאות, כדי שבני הזוג יוכלו לנוח בהן בלילה. הספינה, במפרשים מנופחים וברוח נוחה, גלשה בקלילות ובחלקות על פני הים השקט. כשהחשיך, הודלקו הרבה מנורות צבעוניות, והמלחים רקדו בעליזות על הסיפון. בת הים הקטנה לא יכלה שלא לחשוב על הפעם הראשונה שעלתה מהים, כשראתה חגיגות ושמחות דומות. והיא הצטרפה לריקוד, ריחפה באוויר כמו סנונית שרודפת אחרי טרפה, וכל הנוכחים הריעו לה בהתפעלות. מעולם לא רקדה בחן כזה. רגליה העדינות הרגישו כאילו נחתכות בסכינים חדות, אבל לא היה איכפת לה. כאב חד יותר פילח את לבה. היא ידעה שזה הערב האחרון שבו תראה את הנסיך, שלמענו נטשה את משפחתה ואת ביתה. היא ויתרה על קולה היפה, וסבלה בכל יום כאב שלא נשמע כמותו בשבילו, והוא לא ידע על כך דבר. זה היה הערב האחרון שבו תנשום איתו את אותו אוויר, או תביט בשמיים זרועי הכוכבים ובים העמוק. לילה נצחי, בלי מחשבה ובלי חלום, חיכה לה. לא הייתה לה נשמה, ועכשיו לעולם לא תוכל לזכות בה. הכול היה שמחה ועליצות על הספינה עד הרבה אחרי חצות. היא צחקה ורקדה עם כולם, בזמן שמחשבות המוות היו בלבה. הנסיך נישק את כלתו היפה, והיא שיחקה בשערו השחור כעורב, עד שהלכו זרוע בזרוע לנוח באוהל המפואר. אז השתרר שקט על הספינה. רק הגאי, הער היחיד, עמד ליד ההגה. בת הים הקטנה השעינה את זרועותיה הלבנות על דופן הספינה והביטה מזרחה, אל האודם הראשון של הבוקר, אל קרן השחר הראשונה שתביא את מותה. היא ראתה את אחיותיה עולות מתוך המים. הן היו חיוורות כמוה, אבל שערן הארוך והיפה כבר לא התנופף ברוח. הוא נגזז.

"נתנו את השיער שלנו למכשפה," אמרו, "כדי להשיג לך עזרה, שלא תמותי הלילה. היא נתנה לנו סכין. הנה היא, תראי, היא חדה מאוד. לפני שהשמש זורחת את צריכה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך. כשהדם החם ייפול על רגלייך, הן יתאחו שוב ויהפכו לזנב של דג, ואת תהיי שוב בת ים, ותחזרי אלינו לחיות את שלוש מאות שנותייך לפני שתמותי ותהפכי לקצף ים מלוח. מהרי, אם כן! הוא או את חייבים למות לפני הזריחה. סבתנו הזקנה נאנחת כל כך בגללך, ששערה הלבן נושר מצער, כמו ששערנו נפל תחת המספריים של המכשפה. הרגי את הנסיך וחזרי. מהרי! את לא רואה את הפסים האדומים הראשונים בשמיים? בעוד כמה דקות תזרח השמש, ואת תמותי." ואז נאנחו עמוקות ובעצב, ושקעו מתחת לגלים.

בת הים הקטנה הסיטה את וילון הארגמן של האוהל, וראתה את הכלה היפה, וראשה נח על חזה של הנסיך. היא התכופפה ונישקה את מצחו הבהיר, ואז הביטה בשמיים, שבהם השחר הוורוד הלך והאיר. אחר כך העיפה מבט בסכין החדה, ושוב נעצה את עיניה בנסיך, שלחש בחלומו את שם כלתו. היא הייתה במחשבותיו, והסכין רעדה בידה של בת הים הקטנה. ואז השליכה אותה הרחק ממנה אל הגלים. המים האדימו במקום שבו נפלה, והטיפות שניתזו למעלה נראו כמו דם. היא העיפה עוד מבט אחד ארוך, כמעט מתעלף, בנסיך, ואז השליכה את עצמה מהספינה אל הים, וחשבה שגופה מתמוסס לקצף. השמש עלתה מעל הגלים, וקרניה החמות נפלו על הקצף הקר של בת הים הקטנה, שלא הרגישה כאילו היא מתה. היא ראתה את השמש הבהירה, וסביבה ריחפו מאות יצורים יפים ושקופים. היא יכלה לראות דרכם את מפרשי הספינה הלבנים ואת העננים האדומים בשמיים. הדיבור שלהם היה מלא מנגינה, אבל אוורירי מכדי שאוזני בני תמותה ישמעו אותו, כמו שגם עיני בני תמותה לא ראו אותם. בת הים הקטנה הבחינה שיש לה גוף כמו שלהם, ושהיא ממשיכה לעלות גבוה וגבוה יותר מתוך הקצף. "איפה אני?" שאלה, וקולה נשמע אוורירי, כמו קולם של אלה שהיו איתה. שום מוזיקה ארצית לא יכלה לחקות אותו.

"בין בנות האוויר," ענתה אחת מהן. "לבת ים אין נשמה נצחית, והיא גם לא יכולה להשיג אחת, אלא אם תזכה באהבתו של בן אדם. גורלה הנצחי תלוי בכוחו של אחר. אבל בנות האוויר, אף שאין להן נשמה נצחית, יכולות להשיג לעצמן אחת במעשיהן הטובים. אנחנו עפות לארצות החמות ומצננות את האוויר הלוהט שמשמיד את בני האדם במגפה. אנחנו נושאות את ניחוח הפרחים כדי להפיץ בריאות ומרפא. אחרי שאנחנו משתדלות שלוש מאות שנה לעשות כל טוב שביכולתנו, אנחנו מקבלות נשמה נצחית ולוקחות חלק באושר של בני האדם. את, בת ים קטנה ומסכנה, ניסית בכל לבך לעשות מה שאנחנו עושות. סבלת ונשאת ורוממת את עצמך אל עולם הרוחות במעשייך הטובים. ועכשיו, אם תשתדלי שלוש מאות שנה באותה דרך, תוכלי להשיג נשמה נצחית."

בת הים הקטנה הרימה את עיניה המוארות אל השמש, והרגישה, בפעם הראשונה, שהן מתמלאות דמעות. על הספינה, שבה השאירה את הנסיך, היו חיים ורעש. היא ראתה אותו ואת כלתו היפה מחפשים אותה. בעצב הביטו בקצף הפנינים, כאילו ידעו שהשליכה את עצמה אל הגלים. בלי שיראו אותה נישקה את מצח הכלה, ניפנפה רוח קלה על הנסיך, ואז עלתה עם שאר ילדי האוויר אל ענן ורוד שריחף ברקיע.

"אחרי שלוש מאות שנה כך נרחף אל מלכות השמיים," אמרה. "ואולי אפילו נגיע לשם מוקדם יותר," לחשה אחת מחברותיה. "בלי שיראו אותנו, אנחנו יכולות להיכנס לבתים של בני אדם שיש בהם ילדים. ובכל יום שבו אנחנו מוצאות ילד טוב, שהוא השמחה של הוריו וראוי לאהבתם, תקופת הניסיון שלנו מתקצרת. הילד לא יודע, כשאנחנו עפות בחדר, שאנחנו מחייכות בשמחה על התנהגותו הטובה, כי אנחנו יכולות למנות שנה אחת פחות משלוש מאות השנים שלנו. אבל כשאנחנו רואות ילד שובב או רע, אנחנו מזילות דמעות של צער, ועל כל דמעה מתווסף יום לתקופת הניסיון שלנו!"