לפני שנים רבות חי מלך שאהב בגדים חדשים כל כך, עד שהוציא את כל כספו על לבוש. הוא לא דאג כלל לחייליו, ולא חפץ ללכת לתיאטרון או לצאת לציד, אלא רק כשהייתה לו שם הזדמנות להציג את בגדיו החדשים. לכל שעה ביום הייתה לו חליפה אחרת. ועל כל מלך אחר נוהגים לומר "הוא יושב במועצה", ואילו עליו אמרו תמיד: "המלך יושב בחדר הבגדים."
הזמן עבר בעליזות בעיר הגדולה שבה ישב המלך, ובכל יום הגיעו אורחים זרים לחצר. יום אחד הופיעו שני נוכלים שהציגו את עצמם כאורגים. הם סיפרו שהם יודעים לארוג אריגים בצבעים היפים ביותר ובדוגמאות המפוארות ביותר, ושלבגדים שייתפרו מהאריג הזה יש תכונה נפלאה: הם נעשים בלתי נראים לכל מי שאינו ראוי לתפקידו, או לכל מי שהוא טיפש גמור.
"אלה ודאי בגדים נהדרים!" חשב המלך. "אילו הייתה לי חליפה כזאת, הייתי יכול לגלות מיד אילו אנשים בממלכתי אינם ראויים לתפקידם, וגם להבחין בין החכמים לטיפשים! צריך לארוג לי את האריג הזה מיד." והוא ציווה לתת לשני האורגים סכומי כסף גדולים, כדי שיתחילו בעבודה מיד.
שני האורגים המדומים הקימו שני נולים והעמידו פנים שהם עובדים במרץ רב, אבל באמת לא עשו דבר. הם ביקשו את המשי העדין ביותר ואת חוט הזהב הטהור ביותר, הכניסו הכול לתרמילים שלהם, והמשיכו להעמיד פנים שהם עובדים על הנולים הריקים עד שעה מאוחרת בלילה.
"הייתי רוצה לדעת איך מתקדמים האורגים עם האריג שלי," אמר המלך לעצמו כעבור זמן מה. אבל הוא היה נבוך מעט כשנזכר שטיפש, או מי שאינו ראוי לתפקידו, לא יוכל לראות את האריג. אמנם הוא היה בטוח שאין לו מה לחשוש בעצמו, ובכל זאת העדיף לשלוח מישהו אחר שיביא לו ידיעות על האורגים ועל עבודתם, לפני שיטרח בעניין בעצמו. כל אנשי העיר שמעו על התכונה הנפלאה של האריג, וכולם השתוקקו לדעת עד כמה חכמים, או עד כמה טיפשים, יתגלו שכניהם.
"אשלח אל האורגים את השר הזקן והנאמן שלי," אמר המלך לבסוף, אחרי מחשבה. "הוא יוכל לראות טוב מכולם איך נראה האריג, כי הוא איש נבון, ואין איש ראוי לתפקידו יותר ממנו."
וכך נכנס השר הזקן והנאמן לאולם שבו ישבו הנוכלים ועבדו בכל כוחם על הנולים הריקים. "מה פירוש הדבר?" חשב הזקן ופקח את עיניו לרווחה. "אני לא רואה על הנולים אפילו חוט אחד!" אבל את מחשבותיו לא אמר בקול.
הרמאים ביקשו ממנו באדיבות רבה שיואיל להתקרב אל הנולים, ושאלו אותו אם הדוגמה מוצאת חן בעיניו ואם הצבעים אינם יפים מאוד, ובאותו זמן הצביעו על המסגרות הריקות. השר הזקן המסכן הביט והביט, ולא יכול היה לראות דבר על הנולים, מסיבה טובה מאוד: לא היה שם כלום. "מה!" חשב שוב. "האם ייתכן שאני טיפש? מעולם לא חשבתי כך על עצמי, ואם זה נכון, איש לא צריך לדעת על כך עכשיו. האם ייתכן שאני לא ראוי לתפקידי? לא, גם את זה אסור שיאמרו. לעולם לא אודה שלא יכולתי לראות את האריג."
"ובכן, אדוני השר!" אמר אחד הנוכלים, שעדיין העמיד פנים שהוא עובד. "אינך אומר אם האריג מוצא חן בעיניך."
"הו, הוא מצוין!" ענה השר הזקן והביט בנול מבעד למשקפיו. "הדוגמה הזאת, והצבעים... כן, אספר למלך בלי דיחוי עד כמה הם יפים בעיניי."
"נהיה אסירי תודה," אמרו הרמאים, ואז מנו בשמותיהם את הצבעים השונים ותיארו את הדוגמה של האריג המדומה. השר הזקן הקשיב בתשומת לב לדבריהם, כדי שיוכל לחזור עליהם לפני המלך. אחר כך ביקשו הנוכלים עוד משי ועוד זהב, ואמרו שהם נחוצים כדי להשלים את מה שהתחילו. אבל את כל מה שקיבלו הכניסו לתרמילים שלהם, והמשיכו לעבוד על הנולים הריקים בחריצות מדומה, בדיוק כמו קודם.
עכשיו שלח המלך פקיד אחר מאנשי חצרו לראות איך מתקדמים האנשים, ולברר אם האריג יהיה מוכן בקרוב. עם האדון הזה קרה בדיוק מה שקרה עם השר: הוא בחן את הנולים מכל הצדדים, אבל לא ראה שום דבר מלבד המסגרות הריקות.
"האם האריג אינו נראה לך יפה כפי שנראה לאדוני השר?" שאלו הרמאים את השליח השני של המלך, ובאותו זמן עשו את אותן תנועות כמו קודם, ודיברו על הדוגמה ועל הצבעים שלא היו שם.
"אני בוודאי לא טיפש!" חשב השליח. "אם כך, כנראה אני לא ראוי למשרה הטובה והמכניסה שלי! זה מוזר מאוד, אבל איש לא יידע על כך." ולכן שיבח את האריג שלא יכול היה לראות, והכריז שהוא מוקסם גם מהצבעים וגם מהדוגמאות. "באמת, הוד מלכותך," אמר לשליטו כשחזר, "האריג שהאורגים מכינים מפואר להפליא."
כל העיר דיברה על האריג הנהדר שהמלך הזמין על חשבונו.
ועכשיו רצה המלך עצמו לראות את האריג היקר בעודו על הנול. הוא יצא אל הנוכלים הערמומיים, ואיתו קבוצה נבחרת של אנשי החצר, ובהם שני האנשים הישרים שכבר התפעלו מהאריג. ברגע שהנוכלים הבחינו שהמלך מתקרב, הם המשיכו לעבוד בחריצות רבה מתמיד, אף שעדיין לא העבירו בנולים אפילו חוט אחד.
"האין העבודה מפוארת ממש?" אמרו שני פקידי הכתר שכבר הזכרנו. "אם רק יואיל הוד מלכותך להביט בה! איזו דוגמה נהדרת! אילו צבעים מרהיבים!" ובאותו זמן הצביעו על המסגרות הריקות, כי חשבו שכל האחרים יכולים לראות את מלאכת המחשבת המעודנת הזאת.
"מה זה?" אמר המלך לעצמו. "אני לא רואה כלום! זה באמת דבר נורא! האם אני טיפש? או שאיני ראוי להיות מלך? זה היה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות... הו! האריג מקסים," אמר בקול. "יש לו את מלוא הסכמתי." והוא חייך בחן רב והביט מקרוב בנולים הריקים, כי בשום אופן לא היה מוכן לומר שאינו רואה את מה ששניים מפקידי חצרו שיבחו כל כך. עכשיו אימצו כל בני הפמליה שלו את עיניהם, בתקווה לגלות משהו על הנולים, אבל הם לא ראו יותר מהאחרים. ובכל זאת קראו כולם: "הו, כמה יפה!" ויעצו למלך לתפור לו בגדים חדשים מהאריג הנהדר הזה לקראת התהלוכה הקרובה. "מפואר! מקסים! מצוין!" נשמע מכל עבר, וכולם היו עליזים מאוד. המלך השתתף בשמחה הכללית, והעניק לנוכלים סרט של מסדר אבירים, לענוד בלולאת הכפתור, ואת התואר "אדונים אורגים".
כל הלילה שלפני יום התהלוכה ישבו הנוכלים ער, ושש עשרה נרות דלקו אצלם, כדי שכולם יראו כמה הם מתאמצים לסיים את החליפה החדשה של המלך. הם העמידו פנים שהם מגלגלים את האריג מעל הנולים, גזרו את האוויר במספריים, ותפרו במחטים שלא היה בהן שום חוט. "ראו!" קראו לבסוף. "הבגדים החדשים של המלך מוכנים!"
ועכשיו בא המלך אל האורגים עם כל גדולי חצרו, והנוכלים הרימו את זרועותיהם כאילו הם מחזיקים משהו, ואמרו: "הנה המכנסיים של הוד מלכותו! הנה הצעיף! הנה הגלימה! כל החליפה קלה כמו קורי עכביש. אפשר לחשוב שאין עליך כלום כשאתה לבוש בה, אבל זו בדיוק המעלה הגדולה של האריג העדין הזה."
"כן, באמת!" אמרו כל אנשי החצר, אף שאיש מהם לא יכול היה לראות דבר מן המלאכה המעודנת הזאת.
"אם יואיל הוד מלכותו בטובו להסיר את בגדיו, נמדוד עליו את החליפה החדשה מול המראה."
הפשיטו אפוא את המלך, והנוכלים העמידו פנים שהם מלבישים אותו בחליפתו החדשה, והמלך הסתובב מצד לצד מול המראה.
"כמה נהדר נראה הוד מלכותו בבגדיו החדשים, וכמה הם הולמים אותו!" קראו כולם. "איזו דוגמה! אילו צבעים! אלה באמת גלימות מלכותיות!"
"החופה שתישא מעל הוד מלכותו בתהלוכה ממתינה," הודיע ראש הטקסים.
"אני מוכן לגמרי," ענה המלך. "האם הבגדים החדשים שלי הולמים אותי היטב?" שאל, והסתובב שוב מול המראה, כדי שייראה כאילו הוא בוחן את החליפה היפה שלו.
משרתי חדר המיטות, שהיו אמורים לשאת את שובל הגלימה של המלך, גיששו בידיהם על הרצפה כאילו הם מרימים את קצות הגלימה, והעמידו פנים שהם נושאים משהו. כי בשום אופן לא רצו להסגיר שהם טיפשים או שאינם ראויים לתפקידם.
וכך צעד המלך מתחת לחופתו הגבוהה בתוך התהלוכה, ברחובות עירו, וכל האנשים שעמדו בצדי הדרך ובחלונות קראו: "הו! כמה יפים הבגדים החדשים של המלך שלנו! איזה שובל מפואר יש לגלימה, וכמה בחן יש בצעיף!" בקיצור, איש לא היה מוכן להודות שאינו רואה את הבגדים שכולם התפעלו מהם, כי בכך היה מכריז על עצמו שהוא טיפש או שאינו ראוי לתפקידו. ואכן, אף אחת מהחליפות הרבות של המלך לא עשתה רושם גדול כל כך כמו החליפה הבלתי נראית הזאת.
"אבל על המלך אין בכלל כלום!" אמר ילד קטן.
"שמעו את קולו של התמים!" קרא אביו, ומה שאמר הילד עבר בלחישה מאיש לאיש.
"אבל אין עליו בכלל כלום!" קרא לבסוף כל העם.
המלך התרגז, כי ידע שהעם צודק, אבל חשב: עכשיו התהלוכה חייבת להימשך! ומשרתי חדר המיטות התאמצו יותר מתמיד להיראות כאילו הם נושאים שובל, אף שבאמת לא היה שם שום שובל לשאת.