עץ האשוח

בחוץ, ביער, עמד עץ אשוח קטן ונחמד. המקום שלו היה טוב מאוד: השמש האירה עליו, ואוויר צח היה שם בשפע, ומסביבו צמחו הרבה חברים גדולים, אורנים וגם אשוחים. אבל האשוח הקטן רצה כל כך להיות עץ גדול.

הוא לא חשב על השמש החמה ועל האוויר הצח. לא היה איכפת לו מילדי הכפר הקטנים, שהתרוצצו ופטפטו כשבאו ליער לחפש תותי בר. הילדים באו לעתים קרובות עם כד מלא תותים, או עם שורה ארוכה של תותים משחולים על קש, ישבו ליד העץ הצעיר ואמרו: "הו, כמה הוא יפה! איזה אשוח קטן ונחמד!" ואת זה בדיוק לא יכול העץ לשמוע.

בסוף שנה אחת הוא גבה לא מעט, ואחרי עוד שנה גבה עוד חתיכה ארוכה. כי אצל עצי אשוח תמיד אפשר לדעת לפי הנצרים בני כמה שנים הם.

"הו! לו רק הייתי עץ גבוה כמו האחרים," נאנח. "אז יכולתי לפרוש את ענפיי, ולהביט מן הצמרת אל העולם הרחב! אז היו הציפורים בונות קנים בין ענפיי, וכשהייתה נושבת רוח, יכולתי להתכופף בהדר כמו האחרים!"

לא קרני השמש, ולא הציפורים, ולא העננים האדומים ששטו מעליו בבוקר ובערב, לא שימחו את העץ הקטן.

בחורף, כשהשלג שכב נוצץ על האדמה, הייתה באה לפעמים ארנבת בקפיצות, וקופצת ממש מעל העץ הקטן. הו, כמה זה הרגיז אותו! אבל שני חורפים עברו, ובשלישי היה העץ גדול כל כך, שהארנבת נאלצה לעקוף אותו. "לגדול ולגדול, להזדקן ולהיות גבוה," חשב העץ, "זה, אחרי הכול, הדבר הנפלא ביותר בעולם!"

בסתיו באו תמיד חוטבי העצים וכרתו כמה מן העצים הגדולים ביותר. זה קרה בכל שנה, ועץ האשוח הצעיר, שגדל בינתיים לגודל נאה מאוד, רעד למראה. כי העצים הגדולים והנהדרים נפלו ארצה ברעש ובחריקה, הענפים נקצצו, והעצים נראו ארוכים וחשופים. בקושי אפשר היה לזהות אותם. ואז הונחו על עגלות, והסוסים גררו אותם אל מחוץ ליער.

לאן הלכו? מה עלה בגורלם?

באביב, כשבאו הסנוניות והחסידות, שאל אותן העץ: "אתן לא יודעות לאן לקחו אותם? לא פגשתן אותם באיזה מקום?"

הסנוניות לא ידעו על כך דבר. אבל החסידה נראתה מהורהרת, הנהנה בראשה ואמרה: "כן, נדמה לי שאני יודעת. פגשתי הרבה ספינות כשעפתי לכאן ממצרים. על הספינות היו תרנים נהדרים, ואני מעזה לטעון שהם אלה שהדיפו ריח כזה של אשוח. אני יכולה לברך אותך, כי הם התנשאו לגובה בהדר רב!"

"הו, לו רק הייתי גדול מספיק כדי לעוף מעבר לים! אבל איך הים נראה באמת? למה הוא דומה?"

"להסביר את זה ייקח הרבה זמן," אמרה החסידה, ובמילים האלה הלכה לה.

"שמח בגדילתך!" אמרו קרני השמש. "שמח בגדילתך הנמרצת, ובחיים הרעננים הנעים בתוכך!"

והרוח נשקה לעץ, והטל הזיל עליו דמעות. אבל האשוח לא הבין זאת.

כשהגיע חג המולד, נכרתו עצים צעירים מאוד, עצים שלעתים קרובות לא היו אפילו גדולים כמו עץ האשוח הזה, ולא בני גילו, אותו עץ שלא ידע מנוחה אלא תמיד רצה לצאת לדרך. העצים הצעירים האלה, ותמיד היו אלה היפים ביותר למראה, שמרו על ענפיהם. הם הונחו על עגלות, והסוסים משכו אותם אל מחוץ ליער.

"לאן הם הולכים?" שאל האשוח. "הם לא גבוהים ממני. אחד מהם אפילו היה נמוך ממני בהרבה. ולמה הם שומרים על כל ענפיהם? לאן לוקחים אותם?"

"אנחנו יודעים! אנחנו יודעים!" צייצו הדרורים. "הצצנו בחלונות בעיר שלמטה! אנחנו יודעים לאן לוקחים אותם! מחכים להם ההדר הגדול ביותר והפאר הגדול ביותר שאפשר לדמיין. הצצנו מבעד לחלונות, וראינו אותם נטועים באמצע החדר החם ומקושטים בדברים הנהדרים ביותר: בתפוחים מוזהבים, בעוגיות דבש, בצעצועים ובמאות נרות!"

"ואז?" שאל עץ האשוח, רועד בכל ענפיו. "ואז? מה קורה אז?"

"יותר מזה לא ראינו. זה היה יפה מכל השוואה."

"הייתי רוצה לדעת אם נועדתי לדרך מפוארת כזאת," קרא העץ בשמחה. "זה אפילו טוב יותר מלחצות את הים! איזה געגועים אני סובל! לו רק כבר הגיע חג המולד! עכשיו אני גבוה, וענפיי מתפשטים כמו אצל האחרים שנלקחו בשנה שעברה! הו! לו רק כבר הייתי על העגלה! לו הייתי בחדר החם עם כל ההדר והפאר! כן, ואז בוודאי יבוא משהו טוב יותר, משהו מפואר עוד יותר, שאם לא כן, למה שיקשטו אותי כך? משהו טוב יותר, משהו מפואר עוד יותר חייב לבוא. אבל מה? הו, כמה אני מתגעגע, כמה אני סובל! אני בעצמי לא יודע מה קורה לי!"

"שמח בנו!" אמרו האוויר ואור השמש. "שמח בנעורייך הרעננים!"

אבל העץ לא שמח בכלל. הוא גדל וגדל, והיה ירוק בחורף ובקיץ. אנשים שראו אותו אמרו: "איזה עץ יפה!" ולקראת חג המולד היה אחד הראשונים שנכרתו. הגרזן חדר עמוק עד לתוך הליבה. העץ נפל ארצה באנחה. הוא הרגיש כאב, זה היה כמו עילפון. הוא לא יכול היה לחשוב על אושר, כי היה עצוב על שנפרד מביתו, מן המקום שבו צמח. הוא ידע היטב שלעולם לא יראה עוד את חבריו הוותיקים והיקרים, את השיחים הקטנים ואת הפרחים שסביבו, ואולי אפילו לא את הציפורים! הפרידה לא הייתה נעימה כלל.

העץ התעשת רק כשפרקו אותו בחצר יחד עם העצים האחרים, ושמע איש אומר: "זה נהדר! את האחרים אנחנו לא צריכים." אז באו שני משרתים במדים מהודרים ונשאו את עץ האשוח לטרקלין גדול ומפואר. על הקירות היו תלויים דיוקנאות, וליד תנור החרסינה הלבן עמדו שני אגרטלים סיניים גדולים עם אריות על המכסים. היו שם גם כורסאות גדולות, ספות משי, שולחנות גדולים מלאים ספרי תמונות ומלאים צעצועים, ששוויים מאות ומאות כתרים, לפחות כך אמרו הילדים. ועץ האשוח הוצב זקוף בחבית מלאה חול. אבל איש לא יכול היה לראות שזו חבית, כי בד ירוק נתלה סביבה מכל הצדדים, והיא עמדה על שטיח גדול וצבעוני. הו! כמה רעד העץ! מה עומד לקרות? המשרתים, וגם העלמות הצעירות, קישטו אותו. על ענף אחד נתלו רשתות קטנות גזורות מנייר צבעוני, וכל רשת הייתה מלאה סוכריות. ובין הענפים האחרים נתלו תפוחים מוזהבים ואגוזי מלך, שנראו כאילו צמחו שם, ונרות קטנים, כחולים ולבנים, הוצבו בין המחטים. בובות שנראו ממש כמו בני אדם, כאלה שהעץ לא ראה מעולם, נראו בין העלווה, ובראש העץ ממש קבעו כוכב גדול מנייר זהב. זה היה באמת נהדר, נהדר מעבר לכל תיאור.

"הערב!" אמרו כולם. "כמה הוא יזהיר הערב!"

"הו!" חשב העץ. "לו רק הגיע כבר הערב! לו רק הדליקו כבר את הנרות! ואז מעניין מה יקרה! אולי יבואו העצים האחרים מן היער להסתכל עליי! אולי הדרורים יתדפקו על זגוגיות החלונות! מעניין אם אכה כאן שורשים, ואעמוד חורף וקיץ מכוסה קישוטים!"

הוא ידע הרבה מאוד על העניין, אבל היה חסר סבלנות כל כך, שמרוב געגועים קיבל כאב גב, ואצל עצים זה אותו דבר כמו כאב ראש אצלנו.

עכשיו הדליקו את הנרות. איזו בהירות! איזה פאר! העץ רעד כל כך בכל ענפיו, שאחד הנרות הצית את העלווה. היא בערה יפה מאוד.

"הצילו! הצילו!" קראו העלמות הצעירות, וכיבו מהר את האש.

עכשיו העץ לא העז אפילו לרעוד. באיזה מצב היה! הוא דאג כל כך שמא יאבד משהו מהדרו, עד שהיה מבולבל לגמרי בתוך הזוהר והבהירות. ופתאום נפתחו שתי כנפי הדלת, ולהקה של ילדים פרצה פנימה כאילו רצו להפיל את העץ. המבוגרים באו אחריהם בשקט. הקטנים עמדו דוממים לגמרי. אבל זה נמשך רק רגע, ואז צעקו כך שכל המקום הדהד משמחתם. הם רקדו סביב העץ, ומתנה אחר מתנה נתלשה ממנו.

"מה הם עושים?" חשב העץ. "מה יקרה עכשיו!" והנרות בערו עד הענפים ממש, וכשבערו עד הסוף כיבו אותם אחד אחרי השני, ואז קיבלו הילדים רשות לבזוז את העץ. הם התנפלו עליו באלימות כזאת, שכל ענפיו חרקו. אילו לא היה תקוע בחוזקה באדמה, בוודאי היה נופל.

הילדים רקדו עם צעצועיהם היפים. איש לא הביט בעץ, חוץ מן האומנת הזקנה, שהציצה בין הענפים, אבל רק כדי לראות אם נשארה איזו תאנה או תפוח שנשכחו.

"סיפור! סיפור!" קראו הילדים, וגררו איש קטן ושמן אל העץ. הוא התיישב מתחתיו ואמר: "עכשיו אנחנו בצל, וגם העץ יכול להקשיב. אבל אספר רק סיפור אחד. איזה אתם רוצים: את זה על איבדי־אבדי, או את זה על המפי־דמפי, שנפל במדרגות, ובכל זאת עלה בסוף לכס המלכות ונשא את הנסיכה?"

"איבדי־אבדי," קראו כמה. "המפי־דמפי," קראו האחרים. היו שם צעקות וצווחות כאלה! רק עץ האשוח שתק, וחשב לעצמו: "האם אני לא צריך לצעוק עם כולם? האם אני לא צריך לעשות שום דבר?" כי הוא היה חלק מן החבורה, ועשה את מה שהיה עליו לעשות.

והאיש סיפר על המפי־דמפי שנפל במדרגות, ושבכל זאת עלה לכס המלכות ולבסוף נשא את הנסיכה. והילדים מחאו כפיים וקראו: "הו, תמשיך! בבקשה תמשיך!" הם רצו לשמוע גם על איבדי־אבדי, אבל האיש הקטן סיפר להם רק על המפי־דמפי. עץ האשוח עמד דומם לגמרי ושקוע במחשבות. הציפורים ביער מעולם לא סיפרו דבר כזה. "המפי־דמפי נפל במדרגות, ובכל זאת נשא את הנסיכה! כן, כן! ככה זה בעולם!" חשב עץ האשוח, והאמין לכל, כי האיש שסיפר את הסיפור היה נאה כל כך. "טוב, טוב! מי יודע, אולי גם אני אפול במדרגות ואקבל נסיכה לאישה!" והוא ציפה בשמחה למחר, כשקיווה שיקשטו אותו שוב בנרות, בצעצועים, בפירות ובנייר זהב.

"מחר לא ארעד!" חשב עץ האשוח. "אהנה עד הסוף מכל הדרי! מחר אשמע שוב את הסיפור על המפי־דמפי, ואולי גם את זה על איבדי־אבדי." וכל הלילה עמד העץ דומם ושקוע במחשבות עמוקות.

בבוקר נכנסו המשרת והחדרנית.

"עכשיו יתחיל ההדר מחדש," חשב האשוח. אבל הם גררו אותו מן החדר, ובמעלה המדרגות אל עליית הגג. ושם, בפינה חשוכה שאור היום לא נכנס אליה, השאירו אותו. "מה פירוש הדבר?" חשב העץ. "מה אעשה כאן? מה אשמע עכשיו, מעניין?" והוא נשען על הקיר שקוע בהרהורים. זמן היה לו בשפע להרהר, כי ימים ולילות עברו ואיש לא עלה למעלה. וכשמישהו כבר בא לבסוף, היה זה רק כדי לשים כמה תיבות גדולות בפינה, שלא יפריעו. שם עמד העץ מוסתר לגמרי. נדמה היה שנשכח לגמרי.

"עכשיו חורף בחוץ!" חשב העץ. "האדמה קשה ומכוסה שלג. בני האדם לא יכולים לשתול אותי עכשיו, ולכן שמו אותי כאן במחסה עד שיבוא האביב! כמה זה מתחשב! כמה טוב האדם, אחרי הכול! לו רק לא היה חשוך כאן כל כך, ובודד כל כך! אפילו לא ארנבת! ובחוץ ביער היה כל כך נעים, כשהשלג היה על האדמה והארנבת קיפצה לידי. כן, אפילו כשהיא קפצה מעליי. אבל אז זה לא מצא חן בעיניי! כאן באמת בודד נורא!"

"ציף! ציף!" אמר עכבר קטן באותו רגע, והציץ מחורו. ואז בא עוד אחד קטן. הם רחרחו סביב עץ האשוח, ורשרשו בין ענפיו.

"קר נורא," אמר העכבר. "אילולא זה, היה כאן נפלא, נכון, אשוח זקן?"

"אני בכלל לא זקן," אמר עץ האשוח. "יש רבים שמבוגרים ממני בהרבה."

"מאיפה אתה בא?" שאלו העכברים. "ומה אתה יודע לעשות?" הם היו סקרנים להפליא. "ספר לנו על המקום היפה ביותר בעולם. לא היית שם אף פעם? לא היית אף פעם במזווה, שבו מונחות גבינות על המדפים ונקניקים ובשר מעושן תלויים מלמעלה, שבו רוקדים על נרות חלב, המקום ההוא שנכנסים אליו רזים ויוצאים ממנו שמנים ועגלגלים?"

"אני לא מכיר מקום כזה," אמר העץ. "אבל אני מכיר את היער, שבו זורחת השמש ושרות הציפורים הקטנות." ואז סיפר הכול על נעוריו, והעכברים הקטנים מעולם לא שמעו דבר כזה. הם הקשיבו ואמרו:

"נו, באמת! כמה הרבה ראית! כמה מאושר בוודאי היית!"

"אני!" אמר עץ האשוח, וחשב על מה שסיפר בעצמו. "כן, בעצם אלה היו זמנים מאושרים." ואז סיפר על ערב חג המולד, כשקושט בעוגות ובנרות.

"הו," אמרו העכברים הקטנים, "כמה בר מזל היית, עץ אשוח זקן!"

"אני בכלל לא זקן," אמר. "באתי מן היער בחורף הזה. אני במיטב שנותיי, ורק קצת נמוך לגילי."

"אילו סיפורים נפלאים אתה יודע," אמרו העכברים. ובלילה שלמחרת באו עם עוד ארבעה עכברים קטנים, שהיו צריכים לשמוע מה מספר העץ. וככל שסיפר יותר, כך זכר יותר בעצמו, ונדמה היה לו שהזמנים ההם היו באמת זמנים מאושרים. "אבל הם עוד יכולים לבוא, הם עוד יכולים לבוא! המפי־דמפי נפל במדרגות, ובכל זאת קיבל נסיכה!" וברגע ההוא חשב על עץ ליבנה קטן ונחמד שצמח בחוץ ביער. בשביל האשוח, זו הייתה נסיכה מקסימה באמת.

"מי זה המפי־דמפי?" שאלו העכברים. ואז סיפר עץ האשוח את כל המעשייה, כי זכר כל מילה ומילה ממנה, והעכברים הקטנים קפצו משמחה עד לצמרת העץ ממש. בלילה שלאחר מכן באו עוד שני עכברים, וביום ראשון אפילו שתי חולדות. אבל הן אמרו שהסיפורים לא מעניינים, וזה ציער את העכברים הקטנים. ועכשיו גם הם התחילו לחשוב שהסיפורים לא משעשעים כל כך.

"אתה יודע רק סיפור אחד?" שאלו החולדות.

"רק את זה," ענה העץ. "שמעתי אותו בערב המאושר ביותר שלי. אבל אז לא ידעתי כמה מאושר הייתי."

"זה סיפור טיפשי מאוד! אתה לא מכיר סיפור על בייקון ועל נרות חלב? אתה לא יודע לספר סיפורי מזווה?"

"לא," אמר העץ.

"אם כך, שלום," אמרו החולדות, והלכו הביתה.

לבסוף גם העכברים הקטנים הפסיקו לבוא, והעץ נאנח: "אחרי הכול, היה נעים מאוד כשהעכברים הקטנים והחלקלקים ישבו סביבי והקשיבו למה שסיפרתי להם. עכשיו גם זה נגמר. אבל אדאג היטב ליהנות כשיוציאו אותי שוב."

אבל מתי זה יהיה? ובכן, בוקר אחד באו הרבה אנשים והתחילו לעבוד בעליית הגג. את התיבות הזיזו, את העץ משכו החוצה והשליכו, די בחוזקה, זה נכון, על הרצפה. אבל איש אחד גרר אותו אל המדרגות, שם זרח אור היום.

"עכשיו יתחילו שוב חיים עליזים," חשב העץ. הוא הרגיש את האוויר הצח, את קרן השמש הראשונה, והנה הוא כבר בחוץ, בחצר. הכול עבר כל כך מהר, היה כל כך הרבה מה לראות סביבו, שהעץ שכח לגמרי להסתכל על עצמו. החצר גבלה בגינה, והכול פרח שם. הוורדים נתלו רעננים וריחניים כל כך מעל המעקה, עצי הטיליה פרחו, והסנוניות עפו וקראו: "קווירה־וויט! בעלי הגיע!" אבל לא לעץ האשוח התכוונו.

"עכשיו, סוף סוף, אהנה באמת מן החיים," אמר בצהלה, ופרש את ענפיו. אבל אבוי, כולם היו קמלים וצהובים! הוא שכב בפינה, בין עשבים שוטים וסרפדים. כוכב הזהב מנייר עוד היה בראש העץ, ונצנץ באור השמש.

בחצר שיחקו כמה מן הילדים העליזים שרקדו בחג המולד סביב עץ האשוח ושמחו כל כך למראהו. אחד הצעירים שבהם רץ ותלש את כוכב הזהב.

"תראו מה עוד יש על עץ חג המולד הזקן והמכוער!" אמר, ורמס את הענפים, כך שכולם חרקו מתחת לרגליו.

והעץ ראה את כל יופיים של הפרחים ואת הרעננות שבגינה. הוא הביט בעצמו, והצטער שלא נשאר בפינתו החשוכה בעליית הגג. הוא חשב על נעוריו הראשונים ביער, על ערב חג המולד העליז, ועל העכברים הקטנים שהקשיבו בהנאה כזאת לסיפור על המפי־דמפי.

"נגמר! עבר!" אמר העץ המסכן. "לו רק שמחתי כשהייתה לי סיבה לשמוח! אבל עכשיו זה עבר, עבר!"

ונער הגנן ביקע את העץ לחתיכות קטנות, וערמה שלמה הייתה מונחת שם. העצים בערו בלהבה יפה מתחת לדוד הבישול הגדול, והעץ נאנח עמוקות כל כך! כל אנחה הייתה כמו יריה.

הנערים שיחקו בחצר, והצעיר שבהם ענד על חזהו את כוכב הזהב שהיה לעץ בערב המאושר ביותר בחייו. אבל זה נגמר עכשיו. העץ איננו, הסיפור נגמר. הכול, הכול נגמר. כל מעשייה צריכה להיגמר לבסוף.