קר היה נורא. ירד שלג, וכמעט חשך לגמרי, והיה ערב, הערב האחרון של השנה. בקור ובחושך הזה הלכה ברחוב ילדה קטנה ועניה, בראש גלוי וברגליים יחפות. כשיצאה מן הבית היו לה נעלי בית, זה נכון, אבל מה הועילו? אלה היו נעלי בית גדולות מאוד, שאמא שלה נעלה עד אז. כל כך גדולות היו, שהילדה הקטנה והמסכנה איבדה אותן כשמיהרה לחצות את הרחוב, בגלל שתי כרכרות שעברו במהירות נוראה.
נעל אחת לא נמצאה בשום מקום. בשנייה תפס איזה נער רחוב, וברח איתה. הוא חשב שתהיה עריסה מצוינת כשיהיו לו פעם ילדים משלו. וכך הלכה הילדה הקטנה הלאה ברגליה הקטנטנות והיחפות, שהיו אדומות וכחולות מקור. היא נשאה כמות של גפרורים בסינר ישן, וצרור מהם החזיקה בידה. איש לא קנה ממנה דבר במשך כל היום הארוך. איש לא נתן לה אפילו פרוטה אחת.
היא זחלה הלאה רועדת מקור ומרעב, תמונה של צער, הילדה הקטנה והמסכנה!
פתיתי השלג כיסו את שערה הבהיר והארוך, שנפל בתלתלים יפים סביב צווארה. אבל על זה, כמובן, לא חשבה עכשיו אפילו פעם אחת. מכל החלונות נצצו נרות, והיה ריח נפלא כל כך של אווז צלוי, כי, אתם יודעים, זה היה ערב השנה החדשה. כן, על זה חשבה.
בפינה שנוצרה בין שני בתים, שאחד מהם בלט קדימה יותר מן השני, ישבה והתכווצה. את רגליה הקטנות משכה קרוב אליה, אבל היה לה קר יותר ויותר, וללכת הביתה לא העזה. כי לא מכרה אף גפרור, ולא יכלה להביא אפילו פרוטה. מאבא שלה בוודאי הייתה מקבלת מכות, וגם בבית היה קר, כי מעליה היה רק הגג, והרוח שרקה דרכו, אף שאת הסדקים הגדולים ביותר סתמו בקש ובסמרטוטים.
ידיה הקטנות כמעט קפאו מקור. הו! גפרור אחד יכול היה לתת לה עולם של נחמה, לו רק העזה להוציא אחד מן הצרור, לשפשף אותו בקיר ולחמם בו את אצבעותיה. היא שלפה אחד. "ריטש!" איך שהוא התלקח, איך שבער! זו הייתה להבה חמה ובהירה, כמו נר, כשהחזיקה את ידיה מעליה. זה היה אור מופלא. לילדה הקטנה נדמה באמת שהיא יושבת לפני תנור ברזל גדול, עם רגלי פליז מבריקות וקישוט פליז בראשו. האש בערה בברכה כזאת, היא חיממה כל כך נעים. הילדה הקטנה כבר הושיטה את רגליה לחמם גם אותן, אבל... הלהבה הקטנה כבתה, התנור נעלם, ובידה נשאר רק שארית הגפרור השרוף.
היא שפשפה עוד אחד בקיר. הוא בער בבהירות, ובמקום שבו נפל האור על הקיר, נעשה הקיר שקוף כמו צעיף, כך שיכלה לראות לתוך החדר. על השולחן נפרשה מפה לבנה כשלג, ועליה מערכת כלי חרסינה מפוארת, והאווז הצלוי העלה אדים להפליא, ממולא בתפוחים ובשזיפים מיובשים. ומה שהיה נפלא עוד יותר לראות: האווז קפץ מן הצלחת, התנודד על הרצפה עם סכין ומזלג תקועים בחזהו, עד שהגיע אל הילדה הקטנה והמסכנה. ואז... הגפרור כבה, ורק הקיר העבה, הקר והלח נשאר.
היא הדליקה גפרור נוסף. עכשיו ישבה מתחת לעץ חג המולד המפואר ביותר. הוא היה גדול עוד יותר ומקושט עוד יותר מזה שראתה דרך דלת הזכוכית בביתו של הסוחר העשיר.
אלפי נרות בערו על הענפים הירוקים, ותמונות צבעוניות ועליזות, כמו אלה שראתה בחלונות הראווה של החנויות, הביטו עליה מלמעלה. הילדה הקטנה הושיטה את ידיה לעברן, ואז... הגפרור כבה. אורות עץ חג המולד עלו גבוה וגבוה יותר, ועכשיו ראתה אותם כמו כוכבים בשמיים. אחד מהם נפל ועשה שובל ארוך של אש.
"עכשיו מישהו מת!" אמרה הילדה הקטנה. כי סבתה הזקנה, האדם היחיד שאהב אותה, ושכבר לא הייתה בחיים, אמרה לה שכשכוכב נופל, נשמה עולה אל אלוהים.
היא שפשפה עוד גפרור בקיר. שוב היה אור, ובזוהר עמדה הסבתא הזקנה, בהירה וזוהרת כל כך, רכה כל כך, ועם מבט מלא אהבה.
"סבתא!" קראה הקטנה. "הו, קחי אותי איתך! את הולכת כשהגפרור כבה. את נעלמת כמו התנור החם, כמו האווז הצלוי הטעים, וכמו עץ חג המולד המפואר!" והיא שפשפה מהר את כל צרור הגפרורים בקיר, כי רצתה להיות בטוחה לגמרי שתשמור את סבתה קרוב אליה. והגפרורים נתנו אור מבריק כל כך, שהיה בהיר יותר מאור הצהריים. מעולם לא הייתה הסבתא יפה כל כך וגבוהה כל כך. היא לקחה את הילדה הקטנה על זרועה, ושתיהן עפו בזוהר ובשמחה, גבוה כל כך, גבוה מאוד, ושם למעלה לא היו לא קור, ולא רעב, ולא דאגה. הן היו אצל אלוהים.
אבל בפינה, בשעת השחר הקרה, ישבה הילדה המסכנה, עם לחיים ורודות ועם חיוך על שפתיה, נשענת על הקיר. היא קפאה למוות בערב האחרון של השנה הישנה. נוקשה וקרה ישבה שם הילדה עם הגפרורים שלה, שצרור אחד מהם נשרף. "היא רצתה להתחמם," אמרו האנשים. לאיש לא היה שמץ של מושג אילו דברים יפים ראתה. איש אפילו לא חלם על ההדר שבו נכנסה, עם סבתה, אל שמחות השנה החדשה.