־24 במאי 1863 נכנס דודי, פרופסור לידנברוק, בסערה לביתו הקטן, ברחוב קניגשטראסה מספר 19, אחד הרחובות העתיקים ביותר ברובע העתיק ביותר של העיר המבורג.
מרתה ודאי הסיקה שהיא מפגרת מאוד בעבודתה, כי ארוחת הצהריים רק זה עתה הוכנסה לתנור.
"נו, באמת," אמרתי לעצמי, "אם האיש חסר הסבלנות הזה רעב, איזו מהומה הוא יקים!"
"אדון לידנברוק, כבר עכשיו!" קראה מרתה המסכנה בבהלה גדולה, ופתחה למחצה את דלת חדר האוכל.
"כן, מרתה. אבל קרוב לוודאי שהארוחה עוד לא מבושלת אפילו עד חציה, כי השעה עוד לא שתיים. שעון כנסיית מיכאל הקדוש צלצל זה עתה אחת וחצי."
"אז למה האדון חזר הביתה כל כך מוקדם?"
"אולי הוא יספר לנו את זה בעצמו."
"הנה הוא בא, אדון אקסל! אני רצה להתחבא, ואתה תתווכח איתו."
ומרתה נסוגה בשלום אל ממלכתה שלה.
נשארתי לבדי. אבל איך יכול אדם הססן כמוני להתווכח בהצלחה עם אדם רגזן כמו הפרופסור? בהכרה הזאת מיהרתי להסתלק אל חדרי הקטן שבקומה העליונה, אבל אז חרקה דלת הרחוב על ציריה, צעדים כבדים הרעידו את כל גרם המדרגות, ובעל הבית חלף במהירות דרך חדר האוכל והתפרץ בחיפזון אל חדר עבודתו.
אבל בדרכו המהירה הוא עוד הספיק לזרוק את מקל האגוז שלו לפינה, את כובעו הגס רחב השוליים על השולחן, ואת המילים הנמרצות האלה אל אחיינו:
"אקסל, בוא אחריי!"
עוד לא הספקתי לזוז, והפרופסור כבר צעק אחריי שוב:
"מה! עוד לא באת?"
ומיהרתי אל חדר העבודה של אדוני האימתני.
באוטו לידנברוק לא היה שום רוע, את זה אני מודה ברצון. אבל אם לא ישתנה הרבה מאוד כשיזדקן, בסופו של דבר הוא יהיה טיפוס מוזר ביותר.
הוא היה פרופסור בגימנסיה יוהנאום, ונתן שם סדרת הרצאות במינרלוגיה, ובכל אחת מהן התפרץ בכעס לפחות פעם או פעמיים. לא שהיה מוטרד במיוחד מהתקדמות תלמידיו, או ממידת תשומת הלב שבה הקשיבו לו, או מההצלחה שאולי תכתיר בסופו של דבר את מאמציו. פרטים קטנים כאלה מעולם לא הטרידו אותו הרבה. ההוראה שלו הייתה, כפי שהפילוסופיה הגרמנית קוראת לזה, "סובייקטיבית": היא נועדה להועיל לו עצמו, לא לאחרים. הוא היה אנוכי מלומד. הוא היה באר של מדע, אבל הגלגלות חרקו בכבדות כשרצית לשאוב ממנה משהו. במילה אחת, הוא היה קמצן מלומד.
לא מעט פרופסורים מן הסוג הזה יש בגרמניה.
לרוע מזלו, דודי לא התברך בדיבור שוטף דיו. לא בבית, כמובן, אבל בהחלט כשדיבר בפני קהל, וזה חיסרון מצער מאוד אצל נואם. העובדה היא שבמהלך הרצאותיו ביוהנאום נתקע הפרופסור לא פעם לגמרי. הוא נאבק במילים עקשניות שסירבו לעבור בין שפתיו המתאמצות, מילים מאלה שמנפחות את הלחיים ומתנגדות, ולבסוף מתפרצות החוצה בצורה שאיש לא ביקש: קללה עגולה ובלתי מדעית בעליל. אחר כך היה זעמו שוכך לאט לאט.
ובכן, במינרלוגיה יש הרבה מונחים שהם חצי יווניים וחצי לטיניים, קשים מאוד להגייה, שהיו מעמידים במבחן קשה את משקלו של כל משורר. אינני רוצה לומר מילה רעה על מדע מכובד כל כך, חלילה לי. אבל האמת היא שבנוכחותם הנשגבת של גבישים רומבוהדריים, שרפים רטינאספלטיים, גהלניטים, פסאיטים, מוליבדניטים, טונגסטטים של מנגן וטיטניט של זירקוניום, גם הלשון הזריזה ביותר עלולה למעוד מדי פעם.
וכך קרה שהפגם הקטן והסלחני הזה של דודי נודע ברבים עם הזמן, וניצלו אותו שלא בהגינות. הסטודנטים ארבו לו במקומות המסוכנים, וכשהתחיל לגמגם, רם היה הצחוק, וזה אינו מנומס, אפילו אצל גרמנים. ואם תמיד היה קהל מלא שכיבד את הרצאותיו של לידנברוק, הייתי מצטער לנחש כמה מהם באו כדי לצחוק על חשבונו של דודי.
ובכל זאת דודי הטוב היה איש בעל ידע עמוק, עובדה שאני להוט מאוד לקבוע ולחזור ולקבוע. לפעמים היה הורס ללא תקנה דוגמה של מינרל בגלל ההתלהבות המופרזת שבה טיפל בה, אבל עדיין היו בו יחד גאונותו של גאולוג אמיתי ועינו החדה של מינרלוג. כשהיה חמוש בפטישו, במחט הפלדה שלו, במחטיו המגנטיות, בצינור הנשיפה שלו ובבקבוק החומצה החנקתית שלו, הוא היה איש מדע רב עוצמה. הוא היה יודע לשבץ כל מינרל במקומו הנכון בין שש מאות סוגי המינרלים המוכרים כיום, לפי השבר שלו, מראהו, קשיותו, נקודת ההיתוך שלו, הצליל שהוא משמיע, ריחו וטעמו.
שמו של לידנברוק הוזכר בכבוד במכללות ובאגודות מדעיות. האמפרי דייווי, הומבולדט, קפטן סר ג'ון פרנקלין והגנרל סבין מעולם לא החמיצו ביקור אצלו כשעברו בהמבורג. בקרל, אבלמן, ברוסטר, דיומא, מילן־אדוארדס וסן־קלר־דוויל התייעצו איתו לעתים קרובות בבעיות הקשות ביותר בכימיה, מדע שהיה חייב לו כמה תגליות חשובות. כי ־1853 ראה אור בלייפציג כרך עב ומרשים מאת אוטו לידנברוק, ששמו "מסה על הכימיה הטרנסצנדנטלית", עם לוחות איורים. אלא שהספר הזה לא הצליח לכסות את הוצאותיו.
לכל תארי הכבוד האלה אוסיף שדודי היה האוצר של המוזיאון למינרלוגיה שהקים מר סטרובה, השגריר הרוסי, אוסף יקר ערך מאוד שתהילתו נודעה בכל אירופה.
זה היה האיש שפנה אליי בצורה הסוערת ההיא. דמיינו לעצמכם איש גבוה ורזה, בעל גוף של ברזל ועור בהיר, שהוריד ממנו עשר שנים טובות מן החמישים שהיה חייב להודות בהן. עיניו חסרות המנוחה נעו בלי הרף מאחורי משקפיו הגדולים. אפו הארוך והדק היה כמו להב של סכין. נערים נשמעו אומרים שהאף הזה ממוגנט ומושך אליו שבבי ברזל. אבל זו הייתה רק שמועה שובבה. האף לא משך אליו דבר מלבד טבק הרחה, שאותו נראה כאילו הוא שואב אל תוכו בכמויות גדולות.
ואם אוסיף, כדי להשלים את התמונה, שדודי הלך בצעדים מתמטיים של מטר ושלושה רבעים, ושבהליכתו הוא החזיק את אגרופיו קמוצים בחוזקה, סימן ודאי למזג רגזני, נדמה לי שאמרתי די כדי להוציא מכלל טעות כל מי שאולי היה משתוקק בטעות לחברתו.
הוא גר בביתו הקטן ברחוב קניגשטראסה, בניין שחציו לבנים וחציו עץ, עם גמלון חרוט כמו מדרגות. הבית השקיף על אחת התעלות המתפתלות שחוצות זו את זו באמצע הרובע העתיק של המבורג, רובע שהשריפה הגדולה של 1842 חסה עליו למרבה המזל.
נכון שהבית הישן נטה מעט מן האנך ובלט קצת לכיוון הרחוב. גגו נטה מעט הצידה, כמו הכובע על אוזנו השמאלית של סטודנט מאגודת "טוגנדבונד". קוויו לא היו מדויקים. אבל בסופו של דבר הוא עמד איתן, בזכות בוקיצה זקנה שתמכה בו מלפנים, ושבאביב שלחה לא פעם את ענפיה הצעירים אל זגוגיות החלונות.
דודי היה אמיד למדי, ביחס לפרופסור גרמני. הבית היה שלו, וכל מה שבתוכו. הנפשות החיות שבו היו בת הסנדקות שלו גראובן, נערה בת שבע עשרה מחבל וירלנד, מרתה, ואני. כאחיינו וכיתום, הפכתי לעוזרו במעבדה.
אני מודה בגלוי שאהבתי מאוד את הגאולוגיה ואת כל המדעים הקרובים לה. דמו של מינרלוג זרם בעורקיי, ובין הדוגמאות שלי הייתי תמיד מאושר.
במילה אחת, אפשר היה לחיות באושר למדי בבית הקטן והישן ברחוב קניגשטראסה, למרות חוסר הסבלנות של בעליו. כי אף שהיה קצת נרגש מדי, הוא אהב אותי מאוד. אבל האיש לא ידע לחכות. אפילו הטבע עצמו היה איטי מדי בשבילו. באפריל, אחרי ששתל באדניות החרס שמחוץ לחלונו שתילים של רכרוכית ושל חבלבל, היה הולך ומושך אותם קלות בעליהם, כדי שיגדלו מהר יותר. מול טיפוס מוזר כזה לא נותר אלא לציית מיד. לכן מיהרתי אחריו.