חדר העבודה שלו היה מוזיאון, ולא פחות. דוגמאות של כל מה שידוע במינרלוגיה היו מונחות שם במקומן בסדר מושלם, עם שמותיהן הנכונים, ומחולקות למינרלים דליקים, מתכתיים ואבניים.
כמה טוב הכרתי את כל פיסות המדע האלה! פעמים רבות, במקום ליהנות מחברתם של נערים בני גילי, העדפתי לנקות מאבק את הגרפיטים, האנתרציטים, הפחמים, הליגניטים והכבול! והיו שם גם זפתים, שרפים ומלחים אורגניים, שהיה צריך לשמור עליהם מפני כל גרגר אבק. והיו מתכות, מברזל ועד זהב, מתכות שערכן המקובל נעלם לגמרי מול השוויון הרפובליקני של הדוגמאות המדעיות. והיו גם אבנים, די והותר כדי לבנות מחדש את כל הבית ברחוב קניגשטראסה, ואפילו עם חדר נוסף ונאה, שהיה מתאים לי להפליא.
אבל כשנכנסתי עכשיו לחדר העבודה לא חשבתי על אף אחד מן הפלאות האלה. רק דודי מילא את מחשבותיי. הוא השליך את עצמו לכורסת קטיפה, ואחז בין ידיו ספר שהתכופף מעליו, מהרהר בהערצה עזה.
"איזה ספר יוצא דופן! איזה ספר נפלא!" קרא.
הקריאות האלה הזכירו לי שדודי נוטה להתקפים של שיגעון ספרים. אבל שום ספר ישן לא היה שווה דבר בעיניו, אלא אם כן הייתה בו המעלה שאין למצוא אותו בשום מקום אחר, או לפחות שאי אפשר לקרוא אותו.
"נו, באמת! אתה עוד לא רואה? הרי יש בידי אוצר שאין ערוך לו, שמצאתי הבוקר כשחיטטתי בחנותו של הבליוס הזקן, היהודי."
"נהדר!" עניתי, בחיקוי טוב של התלהבות.
מה הטעם בכל המהומה הזאת סביב ספר ישן בפורמט רבעי, כרוך בעור עגל גס, כרך צהוב ודהוי, שחותם קרוע משתלשל ממנו?
ובכל זאת קריאות ההתפעלות של הפרופסור לא נרגעו.
"תראה," המשיך, כשהוא גם שואל את השאלות וגם עונה עליהן. "הוא לא יפהפה? כן, נהדר! ראית פעם כריכה כזאת? הספר לא נפתח בקלות? כן, הוא נשאר פתוח בכל עמוד. אבל האם הוא נסגר באותה קלות? כן, כי הכריכה והדפים מיושרים זה עם זה, הכול בקו ישר, בלי רווחים ובלי פתחים בשום מקום. והסתכל על הגב שלו, אחרי שבע מאות שנה! הרי בוזריאן, קלוס או פורגולד היו יכולים להתגאות בכריכה כזאת!"
בזמן שהשמיע במהירות את ההערות האלה, דודי לא הפסיק לפתוח ולסגור את הכרך העתיק. באמת לא יכולתי שלא לשאול משהו על תוכנו, אף שלא היה לי בו שמץ של עניין.
"ומה שמה של היצירה המופלאה הזאת?" שאלתי בלהיטות מעושה, שרק עיוור גמור לא היה רואה דרכה.
"היצירה הזאת," ענה דודי והתלהב מחדש, "היצירה הזאת היא ה'היימסקרינגלה' של סנורי סטורלסון, הסופר האיסלנדי המפורסם ביותר של המאה השתים עשרה! זוהי כרוניקה של הנסיכים הנורווגים ששלטו באיסלנד."
"באמת?" קראתי, מחזיק מעמד להפליא. "ודאי זה תרגום לגרמנית?"
"מה!" השיב הפרופסור בחדות. "תרגום! מה אני צריך תרגום? זה המקור האיסלנדי, בשפת העם המפוארת, שהיא עשירה ופשוטה גם יחד, ומאפשרת אינספור צירופים דקדוקיים ושינויים בפעלים."
"כמו גרמנית," העזתי לומר בשמחה.
"כן," ענה דודי ומשך בכתפיו, "אבל נוסף על כל זה, לאיסלנדית יש שלושה מספרים, כמו ליוונית, ונטיות לא סדירות של שמות עצם, כמו ללטינית."
"אה!" אמרתי, מעט פחות אדיש. "והאותיות מודפסות היטב?"
"מודפסות! על מה אתה מדבר, אקסל עלוב, כשאתה אומר מודפסות? אתה חושב שזה ספר מודפס, טיפש בור? זה כתב יד, כתב יד רוני!"
"רוני?"
"כן. אתה רוצה שאסביר לך מה זה?"
"ודאי שלא," עניתי בטון של אדם שנפגע. אבל דודי התעקש, וסיפר לי בעל כורחי הרבה דברים שלא עניינו אותי כלל.
"אותיות רוניות היו בשימוש באיסלנד בימים עברו. אומרים שאודין עצמו המציא אותן. הבט כאן והשתאה, צעיר כופר, והתפעל מן האותיות האלה, המצאתו של האל הסקנדינבי!"
נו, טוב! לא ידעתי מה לומר, ועמדתי כבר להשתחוות לפני הספר הנפלא, דרך תשובה שמשמחת אלים ומלכים כאחד, ויש לה היתרון שהיא לעולם לא מביכה אותם, כשקרה מקרה קטן שהסיט את השיחה לנתיב אחר.
זו הייתה פיסת קלף מלוכלכת, שהחליקה מתוך הכרך ונפלה על הרצפה.
דודי זינק על הפיסה הזאת בתאוותנות שלא תיאמן. מסמך ישן, שהיה סגור מאז ימי קדם בין קפליו של הספר העתיק, היה בעל ערך שאין לשער בעיניו.
"מה זה?" קרא.
והוא פרש על השולחן פיסת קלף, באורך של כשלושה עשר סנטימטרים וברוחב של כשמונה, שלאורכה נרשמו כמה סימנים מסתוריים.
נראה לי חשוב שהסימנים המוזרים האלה ייוודעו ברבים, כי הם שגררו את פרופסור לידנברוק ואת אחיינו למסע המופלא ביותר של המאה התשע עשרה: שורות של אותיות רוניות עתיקות, צפופות ודהויות.
הפרופסור הרהר כמה רגעים מול שורת הסימנים הזאת, ואז הרים את משקפיו והכריז:
"אלה אותיות רוניות. הן זהות לגמרי לאלה שבכתב היד של סנורי סטורלסון. אבל מה לכל הרוחות פירושן?"
מכיוון שהאותיות הרוניות נראו לי המצאה של מלומדים שנועדה לבלבל את העולם המסכן הזה, לא הצטערתי לראות את דודי סובל את ייסורי הבלבול. לפחות כך נראה לי, לפי אצבעותיו, שהחלו לנוע במרץ נורא.
"זו בהחלט איסלנדית עתיקה," מלמל בין שיניו.
ופרופסור לידנברוק ודאי ידע, כי הכול הכירו בו כיודע שפות רבות. לא שדיבר בשטף את אלפיים השפות ושנים עשר אלף הניבים שמדברים בהם על פני האדמה, אבל לפחות את חלקו בהן הוא ידע.
וכך, מול הקושי הזה, עמד להתמסר לכל סערת מזגו, ואני כבר התכוננתי להתפרצות אלימה, כששעון השולחן הקטן שמעל האח צלצל שתיים.
באותו רגע פתחה מרתה, עוזרת הבית הטובה שלנו, את דלת חדר העבודה ואמרה:
"הארוחה מוכנה!"
אני חושש שהוא שלח את המרק הזה לאן שהוא ירתח עד שלא יישאר ממנו דבר, ומרתה נמלטה על נפשה. הלכתי אחריה, ובלי לדעת כמעט איך הגעתי לשם, מצאתי את עצמי יושב במקומי הקבוע.
חיכיתי כמה דקות. הפרופסור לא בא. מעולם, ככל שאני זוכר, לא החמיץ את הטקס החשוב של ארוחת הצהריים. ואיזו ארוחה טובה זו הייתה! מרק פטרוזיליה, חביתת חזיר בעיטור חומעה מתובלת, נתח עגל עם לפתן שזיפים מיובשים, ולקינוח פירות מסוכרים, והכול לצד יין מוזל מתוק.
את כל זה עמד דודי להקריב בשביל פיסת קלף ישנה. כאחיין אוהב ומסור, ראיתי חובה לעצמי לאכול גם בשבילו וגם בשבילי, וכך עשיתי בכל המצפון.
"מעולם לא ראיתי דבר כזה," אמרה מרתה. "אדון לידנברוק לא ליד השולחן!"
"מי היה מאמין?" אמרתי בפה מלא.
"משהו רציני עומד לקרות," אמרה המשרתת והניעה בראשה.
לדעתי, שום דבר רציני יותר לא יקרה מאשר סצנה נוראה כשדודי יגלה שארוחתו נטרפה. הגעתי כבר לפרי האחרון כשקול רם מאוד קרע אותי מתענוגות הקינוח. בקפיצה אחת זינקתי מחדר האוכל אל חדר העבודה.