"אין ספק שזה כתב רוני," אמר הפרופסור וכיווץ את גבותיו, "אבל יש בו סוד, ואני מתכוון למצוא את המפתח."
תנועה נמרצת השלימה את המשפט.
"שב שם," הוסיף והושיט את אגרופו לעבר השולחן. "שב שם וכתוב."
ישבתי כהרף עין.
"עכשיו אכתיב לך את האות מן האלפבית שלנו שמתאימה לכל אחד מן הסימנים האיסלנדיים האלה. נראה מה זה ייתן לנו. אבל, במיכאל הקדוש, אם תעז לרמות אותי..."
ההכתבה החלה. עשיתי כמיטב יכולתי. כל אות נמסרה לי בזו אחר זו, והתוצאה המופלאה הייתה זו:
mm.rnlls esrevel seecIde
sgtssmf vnteief niedrke
kt,samn atrateS saodrrn
emtnaeI nvaect rrilSa
Atsaar .nvcrc ieaabs
ccrmi eevtVl frAntv
dt,iac oseibo KediiI
כשהעבודה הסתיימה, תלש דודי את הנייר מידיי ובחן אותו בתשומת לב זמן רב.
"מה פירוש כל זה?" חזר ושאל, כמו מכונה.
במילת כבוד, לא יכולתי להאיר את עיניו. חוץ מזה הוא גם לא שאל אותי, אלא המשיך לדבר אל עצמו.
"זה מה שנקרא כתב סתרים, או צופן," אמר, "שבו האותיות מבולבלות בכוונה, ואילו היו מסודרות כראוי, היו מגלות את פשרן. רק תחשוב, ייתכן שמתחת לג'יבריש הזה מסתתר המפתח לאיזו תגלית גדולה!"
ואני, לדעתי לא היה בזה שום דבר. אבל כמובן נזהרתי שלא לומר זאת.
אז לקח הפרופסור את הספר ואת הקלף והשווה ביניהם בשקידה.
"שני הכתבים האלה אינם מאותה יד," אמר. "הצופן מאוחר יותר מן הספר, ואני רואה מיד הוכחה שאין עליה עוררין. האות הראשונה היא m כפולה, אות שאינה מופיעה בספרו של סטורלסון, ושנוספה לאלפבית רק במאה הארבע עשרה. לכן מפרידות מאתיים שנה בין כתב היד ובין המסמך."
הודיתי שזו מסקנה הגיונית לחלוטין.
"לכן אני נוטה לשער," המשיך דודי, "שאחד מבעליו של הספר הזה כתב את האותיות המסתוריות האלה. אבל מי היה האיש? האם שמו אינו מופיע בשום מקום בכתב היד?"
דודי הרים את משקפיו, נטל זכוכית מגדלת חזקה, ובחן בקפידה את הדפים הריקים של הספר. בחזית הדף השני, דף השער, הבחין במין כתם שנראה כמו כתם דיו. אבל כשהסתכל בו מקרוב מאוד, נדמה היה לו שהוא מבחין בכמה אותיות מחוקות למחצה. דודי נאחז מיד בכתם הזה, כאילו היה מרכז העניין כולו, ועמל עליו עד שבעזרת המיקרוסקופ שלו הצליח לבסוף לפענח את הסימנים הרוניים הבאים, שאותם קרא בלי קושי.
"ארנה סקנוסם!" קרא בניצחון. "הרי זה שמו של איסלנדי נוסף, מלומד מן המאה השש עשרה, אלכימאי מפורסם!"
הבטתי בדודי בהתפעלות ראויה.
"האלכימאים האלה," המשיך, "אביסנה, בייקון, לול, פרצלסוס, היו המלומדים האמיתיים והיחידים של זמנם. הם גילו תגליות שאנחנו משתאים להן עד היום. האם לא הסתיר סקנוסם הזה מתחת לכתב הסתרים שלו איזו המצאה מפתיעה? כך הוא, כך זה חייב להיות!"
דמיונו של הפרופסור הוצת מן ההשערה הזאת.
"בלי ספק," העזתי להשיב, "אבל איזה עניין היה לו להסתיר כך תגלית מופלאה כל כך?"
"למה? למה? איך אני יכול לדעת? האם גלילאו לא עשה אותו דבר עם שבתאי? נראה. אני אגיע אל סודו של המסמך הזה, ולא אישן ולא אוכל עד שאגלה אותו."
התגובה שלי לזה הייתה "או!" חנוק למחצה.
"וגם אתה לא, אקסל," הוסיף.
"לעזאזל!" אמרתי לעצמי. "מזל שאכלתי היום שתי ארוחות!"
"קודם כול עלינו למצוא את המפתח לצופן הזה. זה לא יכול להיות קשה."
למשמע המילים האלה הרמתי את ראשי במהירות. אבל דודי המשיך לדבר אל עצמו.
"אין דבר קל מזה. במסמך הזה יש מאה שלושים ושתיים אותיות: שבעים ושבע עיצורים וחמישים וחמש תנועות. זה היחס שנמצא בשפות הדרומיות, ואילו השפות הצפוניות עשירות הרבה יותר בעיצורים. לכן זו שפה דרומית."
אלה היו מסקנות הוגנות מאוד, חשבתי.
"אבל איזו שפה?"
כאן ציפיתי להפגנת למדנות, אבל במקום זאת נתקלתי בניתוח מעמיק.
"סקנוסם הזה," המשיך, "היה איש משכיל מאוד. ומכיוון שלא כתב בשפת אמו, הוא בחר מן הסתם בשפה שהייתה מקובלת על המוחות המובחרים של המאה השש עשרה, כלומר לטינית. אם אני טועה, אוכל תמיד לנסות ספרדית, צרפתית, איטלקית, יוונית או עברית. אבל המלומדים של המאה השש עשרה כתבו בדרך כלל בלטינית. לכן אני רשאי לקבוע מראש שזו לטינית. זו לטינית."
קפצתי בכיסאי. זיכרונותיי מן הלטינית מרדו ברעיון שהמילים הברבריות האלה שייכות לשפתו המתוקה של ורגיליוס.
"כן, זו לטינית," המשיך דודי, "אבל לטינית מבולבלת ובלי סדר, 'pertubata seu inordinata', כלשונו של אוקלידס."
"יפה מאוד," חשבתי, "אם תצליח להוציא סדר מן הבלבול הזה, דודי היקר, אתה איש פיקח."
"בוא נבחן בקפידה," אמר שוב, ונטל את הדף שעליו כתבתי. "הנה סדרה של מאה שלושים ושתיים אותיות, בבלבול לכאורה. יש מילים שכולן עיצורים, כמו sgtssmf, ויש אחרות, להפך, שהתנועות שולטות בהן, כמו למשל החמישית, vnteief, או הלפני אחרונה, oseibo. הסידור הזה ודאי לא תוכנן מראש. הוא נוצר באופן מתמטי, בציות לחוק לא ידוע ששלט ברצף האותיות. נראה לי ודאי שהמשפט המקורי נכתב כהלכה, ואחר כך עוות לפי חוק שעלינו עוד לגלות. מי שבידו המפתח לצופן הזה יקרא אותו בשטף. מה המפתח? אקסל, יש לך אותו?"
לא עניתי אף מילה, ומסיבה טובה מאוד. עיניי נפלו על תמונה מקסימה שהייתה תלויה על הקיר, דיוקנה של גראובן. בת חסותו של דודי שהתה אז באלטונה, אצל קרובת משפחה, ובהיעדרה הייתי מדוכדך מאוד. כי עכשיו אני יכול להודות בזה: הנערה היפה מווירלנד ואחיינו של הפרופסור אהבו זה את זו, בסבלנות ובשלווה גרמניות לגמרי. התארסנו בלי ידיעתו של דודי, שהיה שקוע מדי בגאולוגיה כדי להבין רגשות כמו שלנו. גראובן הייתה בלונדינית מקסימה בעלת עיניים כחולות, נוטה מעט לכובד ראש ולרצינות, אבל זה לא מנע ממנה לאהוב אותי בכנות רבה. ואני, אני העריצתי אותה, אם יש מילה כזאת בשפה הגרמנית. וכך קרה שתמונתה של הנערה היפה שלי מווירלנד השליכה אותי ברגע אחד מעולם המציאות אל עולם הזיכרון והדמיון.
משם הביטה בי השותפה הנאמנה לעבודתי ולשעות הפנאי שלי. בכל יום עזרה לי לסדר את הדוגמאות היקרות של דודי, ויחד הדבקנו עליהן תוויות. העלמה גראובן הייתה מינרלוגית מוכשרת. היא יכלה ללמד דבר או שניים גם מלומד. היא אהבה לחקור שאלות מדעיות סבוכות. אילו שעות נעימות בילינו בלימוד, וכמה פעמים קינאתי אפילו באבנים שבהן נגעה באצבעותיה המקסימות.
ואחר כך, כשהגיעו שעות הפנאי שלנו, נהגנו לצאת יחד ולפנות אל השדרות המוצלות שליד האלסטר, והלכנו בשמחה זה לצד זו עד טחנת הרוח הישנה, שמוסיפה כל כך הרבה לנוף בקצה האגם. בדרך שוחחנו יד ביד. סיפרתי לה סיפורים משעשעים, והיא צחקה מכל הלב. אחר כך הגענו לגדות האלבה, ואחרי שנפרדנו מן הברבור ששט בחן בין חבצלות המים הלבנות, חזרנו לרציף בספינת הקיטור.
בדיוק שם הייתי בחלומי, כשדודי, במכה עזה על השולחן, גרר אותי בחזרה אל מציאות החיים.
"בוא," אמר, "הרעיון הראשון שהיה עולה בראשו של כל אחד כדי לבלבל את אותיות המשפט, הוא לכתוב את המילים לאורך, מלמעלה למטה, במקום לרוחב."
"באמת!" אמרתי.
"עכשיו נראה מה תהיה התוצאה, אקסל. כתוב על הנייר הזה איזה משפט שאתה רוצה, רק שבמקום לסדר את האותיות בדרך הרגילה, זו אחר זו, תציב אותן ברצף בטורים מאונכים, כך שיתקבצו לחמש או שש שורות."
הבנתי את כוונתו, ומיד הפקתי את פלא הספרות הבא:
א ה ך , ב !
נ ב מ ג ן
י א א ר ש
א ו ו א ל
ו ת ד ו י
"טוב," אמר הפרופסור בלי לקרוא אותן, "עכשיו כתוב את המילים האלה בשורה אחת לרוחב."
צייתי, וזו הייתה התוצאה:
אהך,ב! נבמגן יאארש אוואל ותדוי
"מצוין!" אמר דודי ולקח את הנייר מידיי בחיפזון. "זה מתחיל להיראות בדיוק כמו מסמך עתיק: התנועות והעיצורים מקובצים יחד באותו בלבול, ויש אפילו סימני פיסוק באמצע המילים, בדיוק כמו בקלף של סקנוסם."
ההערות האלה נראו לי פיקחיות מאוד.
"ועכשיו," אמר דודי והסתכל ישר אליי, "כדי לקרוא את המשפט שכתבת זה עתה, ושאני לא מכיר אותו כלל, אצטרך רק לקחת את האות הראשונה של כל מילה, אחר כך את השנייה, את השלישית, וכן הלאה."
ודודי, לתדהמתו הרבה, ולתדהמתי הרבה עוד יותר, קרא:
"אני אוהב אותך מאוד, גראובן שלי!"
"הלו!" קרא הפרופסור.
כן, אכן, בלי לדעת מה אני עושה, כמו מאהב מגושם וחסר מזל, הסגרתי את עצמי כשכתבתי את המשפט האומלל הזה.
"אהה! אתה מאוהב בגראובן?" אמר, במבט ההולם אפוטרופוס.
"כן... לא!" גמגמתי.
"אתה אוהב את גראובן," חזר פעם או פעמיים, כחולם. "טוב, בוא נחיל את השיטה שהצעתי על המסמך שלפנינו."
דודי, ששקע בחזרה בהרהוריו הסוחפים, כבר שכח את מילותיי הפזיזות. אני אומר רק פזיזות, כי במוחו הגדול של מלומד כמוהו לא היה מקום, כמובן, לענייני אהבה, ולמרבה המזל, העסק הגדול של המסמך הנחיל לי את הניצחון.
כשהגיע רגע הניסוי המכריע, הבריקו עיניו של הפרופסור ממש מבעד למשקפיו. אצבעותיו רעדו כשאחז בקלף הישן. הוא היה נרגש מאוד. לבסוף כחכח בגרונו, ובכובד ראש עמוק, כשהוא מונה ברצף את האות הראשונה, ואחר כך את השנייה, של כל מילה, הכתיב לי את הדברים הבאים:
mmessvnkaSenrA.icefdoK.segnittamvrtn
ecertserrette,rotaisadva,ednecsedsadne
lacartniiilvIsiratracSarbmvtabiledmek
meretarcsilvcoIsleffenSnI.
אני מודה שהתרגשתי לא מעט כשהגענו לסוף. האותיות האלה, שנאמרו אחת אחת, לא היו בעלות שום משמעות בעיניי. לכן חיכיתי שהפרופסור יפרוש בהדר רב את הלטינית המפוארת אך הנסתרת של המשפט המסתורי הזה.
אבל מי היה יכול לחזות את התוצאה? מכה אלימה הרעידה את הרהיטים ושפכה מעט דיו, והעט נשמט מבין אצבעותיי.
"זה לא זה," קרא דודי, "אין בזה שום היגיון."
ואז זינק החוצה כמו כדור רובה, התגלגל במורד המדרגות כמו מפולת שלגים, פרץ אל רחוב קניגשטראסה ונעלם.