"הוא הלך!" קראה מרתה, ויצאה בריצה מן המטבח למשמע טריקת הדלתות האלימה.
"כן," עניתי, "הלך לגמרי."
"נו, ומה עם ארוחת הצהריים שלו?" אמרה המשרתת הזקנה.
"הוא לא יאכל."
"וארוחת הערב שלו?"
"הוא לא יאכל."
"מה?" קראה מרתה ושילבה את ידיה.
"לא, מרתה היקרה, הוא לא יאכל עוד. אף אחד בבית לא יאכל שום דבר. הדוד לידנברוק עומד להרעיב את כולנו, עד שיצליח לפענח שרבוט שאי אפשר לפענח אותו."
"אוי, אלוהים! אז כולנו נמות ברעב?"
בקושי העזתי להודות שעם שליט מוחלט כמו דודי, הגורל הזה בלתי נמנע.
המשרתת הזקנה, נסערת בעליל, חזרה למטבח וקוננה מרה.
כשנשארתי לבדי, חשבתי ללכת לספר לגראובן הכול. אבל איך אוכל לחמוק מן הבית? הפרופסור עלול לחזור בכל רגע. ומה אם יקרא לי? ומה אם יתקוף אותי שוב בחידת המילים הזאת, שאפילו אדיפוס הקדום היה מתייגע עליה לשווא? ואם לא אענה לקריאתו, מי יודע מה עלול לקרות?
הדבר הנבון ביותר היה להישאר במקומי. מינרלוג בבזנסון שלח לנו זה עתה אוסף של גושי צור, שהיה עליי למיין, אז ניגשתי לעבודה. מיינתי, הדבקתי תוויות וסידרתי בתיבת הזכוכית שלהן את כל הדוגמאות החלולות האלה, שבחלל של כל אחת מהן היה קן של גבישים קטנים.
אבל העבודה הזאת לא הצליחה לבלוע את כל תשומת לבי. המסמך הישן ההוא המשיך לעבוד במוחי. ראשי הלם מהתרגשות, וחשתי אי שקט עמום. נאחזתי בתחושה מוקדמת של רעה מתקרבת.
בתוך שעה היו כל הגושים שלי מסודרים על המדפים בזה אחר זה. אז צנחתי לתוך כורסת הקטיפה הישנה, ראשי מוטה לאחור וידיי שלובות מעליו. הצתי את מקטרתי הארוכה והעקומה, שהייתה מצוירת עליה נימפת מים עצלה למראה, ושעשעתי את עצמי בצפייה בטבק שהופך לפחם, ומשחיר לאט לאט את הנימפה שלי. מפעם לפעם הקשבתי, לשמוע אם צעד מוכר נשמע על המדרגות. לא. איפה יכול להיות דודי ברגע זה? דמיינתי אותו רץ תחת העצים האצילים שלאורך הדרך לאלטונה, מנופף בידיו, מצליף במקלו, חובט בעשב הגבוה, עורף את ראשי הברקנים ומפריע לחסידות המהורהרות בבדידותן השלווה.
האם יחזור בניצחון או מיואש? מי יגבר, הוא או הסוד? כך שאלתי את עצמי שאלות, ובאופן מכני לקחתי בין אצבעותיי את גיליון הנייר, המעוות באופן מסתורי ברצף האותיות הבלתי מובן שרשמתי. וחזרתי ואמרתי לעצמי: "מה פירוש כל זה?"
ניסיתי לקבץ את האותיות כך שייצרו מילים. בלתי אפשרי לגמרי! כשצירפתי אותן בזוגות, בשלשות, בחמש או בשש, לא יצא מזה אלא שטויות. אמנם האותיות הארבע עשרה, החמש עשרה והשש עשרה יצרו את המילה האנגלית ice, "קרח". השמונים ושלוש ושתיים שאחריה יצרו את sir, "אדוני". ובאמצע המסמך, בשורה השנייה ובשלישית, הבחנתי במילים rots, mutabile ("משתנה"), ira ("זעם"), net, atra ("שחורה", "אכזרית").
"נו, באמת," חשבתי, "המילים האלה כאילו מצדיקות את דעתו של דודי על שפת המסמך. בשורה הרביעית הופיעה המילה luco, שפירושה חורשה קדושה. נכון שבשורה השלישית הייתה המילה tabiled, שנראתה כמו עברית, ובאחרונה המילים הצרפתיות לגמרי mer ("ים"), arc ("קשת") ־mere ("אם")."
כל זה הספיק כדי לשגע בחור מסכן. ארבע שפות שונות במשפט המגוחך הזה! איזה קשר יכול להיות בין מילים כמו קרח, אדוני, זעם, אכזרי, חורשה קדושה, משתנה, אם, קשת וים? הראשונה והאחרונה אולי קשורות זו לזו. לא היה שום דבר מפתיע בכך שבמסמך שנכתב באיסלנד יוזכר ים של קרח. אבל זה היה עניין אחר לגמרי להגיע לסוף הצופן הזה עם רמז קטן כל כך. וכך נאבקתי בקושי שאין לגבור עליו. מוחי התלהט, עיניי דמעו מעל גיליון הנייר ההוא. מאה שלושים ושתיים האותיות שלו כאילו ריפרפו ועפו סביבי, כמו אותם כתמים של אור וחושך מעורבים שמרחפים באוויר סביב הראש כשהדם עולה אליו באלימות יתרה. נפלתי קורבן למעין הזיה. נחנקתי. הייתי זקוק לאוויר. בלי משים התחלתי לנופף לעצמי בפיסת הנייר, שגבה ופניה הופיעו בזה אחר זה מול עיניי. ומה רבה הייתה הפתעתי כשבאחד הסיבובים המהירים האלה, ברגע שגב הנייר היה מופנה אליי, נדמה היה לי שאני קולט את המילים הלטיניות craterem ("הלוע") ־terrestre ("הארצי"), ועוד אחרות.
אור פתאומי הבזיק במוחי. הרמזים האלה לבדם נתנו לי הצצה ראשונה אל האמת. גיליתי את מפתח הצופן! כדי לקרוא את המסמך, אפילו לא היה צורך לקרוא אותו דרך הנייר. כפי שהוא, בדיוק כפי שהוכתב לי, אפשר היה לאיית אותו בקלות. כל הצירופים המחוכמים של הפרופסור התבררו כנכונים. הוא צדק בעניין סידור האותיות. הוא צדק בעניין השפה. הוא היה במרחק כחוט השערה מלקרוא את המסמך הלטיני הזה מתחילתו ועד סופו. אבל את חוט השערה הזה, המקרה נתן לי!
אתם יכולים להיות בטוחים שהתרגשתי. עיניי היטשטשו, בקושי ראיתי. הנחתי את הנייר על השולחן. במבט אחד יכולתי לדעת את כל הסוד.
לבסוף נרגעתי מעט. החלטתי בתבונה להקיף את החדר פעמיים בשקט ולהרגיע את עצביי, ואז חזרתי ושקעתי בתהום העמוקה של הכורסה הענקית.
"עכשיו אקרא אותו," קראתי, אחרי שמילאתי היטב את ריאותיי באוויר.
רכנתי מעל השולחן. הנחתי את אצבעי על כל אות בזו אחר זו, ובלי הפסקה, בלי רגע אחד של היסוס, קראתי את כל המשפט בקול.
תדהמה! אימה! ישבתי המום, כאילו הוכיתי מכה פתאומית וקטלנית. מה! הדבר שקראתי אכן נעשה, באמת ובתמים! בן תמותה העז לחדור אל...!
"אה!" קראתי וזינקתי ממקומי. "אבל לא! לא! דודי לעולם לא יידע את זה. הוא יתעקש לעשות את זה גם הוא. הוא ירצה לדעת הכול. חבלים לא יוכלו לעצור אותו, גאולוג נחוש כמוהו! הוא ייצא לדרך, הוא ייצא, למרות הכול ולמרות כולם, והוא ייקח אותי איתו, ולעולם לא נחזור. לא, לעולם! לעולם לא!"
ההתרגשות העזה שלי הייתה מעבר לכל תיאור.
"לא! לא! זה לא יהיה," הכרזתי בנמרצות. "ומכיוון שבידי למנוע מן הידיעה הזאת להגיע אל מוחו של העריץ שלי, אני אמנע. אם יסובב את המסמך הזה שוב ושוב, גם הוא עלול לגלות את המפתח. אני אשמיד אותו."
באח נותרה עוד אש קטנה. תפסתי לא רק את הנייר אלא גם את הקלף של סקנוסם. ביד קדחתנית עמדתי להשליך הכול על הגחלים ולהשמיד ולבטל לגמרי את הסוד המסוכן הזה, כשדלת חדר העבודה נפתחה, ודודי הופיע.