בקושי הספקתי להחזיר את המסמך האומלל אל השולחן.
פרופסור לידנברוק נראה שקוע מאוד במחשבותיו.
המחשבה ששלטה בו לא נתנה לו מנוחה. ניכר שחקר את העניין לעומק, בניתוח ובבדיקה קפדנית. במהלך ההליכה שלו הפעיל עליו את כל משאבי מוחו, וחזר כדי לנסות צירוף חדש.
הוא התיישב בכורסתו, ועט בידו החל לכתוב משהו שנראה מאוד כמו נוסחה אלגברית. עקבתי בעיניי אחר ידיו הרועדות, ספרתי כל תנועה. האם לא תצא מזה איזו תוצאה שאיש לא קיווה לה? גם אני רעדתי, ובלי שום צורך, כי המפתח האמיתי היה בידיי, ושום מפתח אחר לא היה פותח את הסוד.
במשך שלוש שעות ארוכות עבד דודי בלי מילה, בלי להרים את ראשו. מחק, התחיל מחדש, ושוב מחק, וכך מאה פעמים.
ידעתי היטב שאם יצליח לרשום את האותיות האלה בכל הסידורים האפשריים, המשפט ייצא. אבל ידעתי גם שעשרים אותיות לבדן יכולות ליצור 2,432,902,008,176,640,000 צירופים. והנה, במשפט הזה היו מאה שלושים ושתיים אותיות, ומאה שלושים ושתיים האותיות האלה יתנו מספר של משפטים שונים שיש בו לפחות מאה שלושים ושלוש ספרות, מספר שעובר הרבה מעבר לכל חישוב ולכל דמיון.
כך שנרגעתי בכל הנוגע לשיטה ההרואית הזאת לפתרון הקושי.
אבל הזמן עבר. הלילה ירד, רעשי הרחוב שככו. דודי, רכון על משימתו, לא הבחין בדבר, אפילו לא במרתה שפתחה את הדלת למחצה. הוא לא שמע שום קול, אפילו לא את האישה הטובה הזאת שאמרה:
"האדון לא יאכל הערב ארוחת ערב?"
ומרתה המסכנה נאלצה ללכת בלי תשובה. ואני, אחרי התנגדות ארוכה, נכנעתי לשינה ונרדמתי בקצה הספה, בזמן שהדוד לידנברוק המשיך לחשב ולמחוק את חישוביו.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, העובד הבלתי נלאה הזה עדיין היה על משמרתו. עיניו האדומות, פניו החיוורות, שערו הסבוך בין אצבעותיו הקודחות, הכתמים האדומים על לחייו, כל אלה גילו את מאבקו הנואש בבלתי אפשרי, ואת עייפות הנפש והמאבקים הנפשיים שעבר ודאי במשך כל הלילה האומלל ההוא.
אם לומר את האמת הפשוטה, ריחמתי עליו. למרות התוכחות שחשבתי שיש לי זכות להטיח בו, רגש מסוים של חמלה החל לגבור עליי. האיש המסכן היה שקוע כל כך ברעיון האחד שלו, שאפילו שכח איך כועסים. כל עוצמת רגשותיו התרכזה בנקודה אחת בלבד. ומכיוון שהפורקן הרגיל שלהם היה חסום, היה מקום לחשוש שהמתח הקיצוני יוביל במוקדם או במאוחר להתפוצצות.
במילה אחת יכולתי לשחרר את הבורג של מלחציים הפלדה שמעכו את מוחו. אבל את המילה הזאת לא רציתי לומר.
ובכל זאת, לא הייתי בחור רע לב. למה שתקתי ברגע משבר כזה? למה הייתי אדיש כל כך לטובתו של דודי?
"לא, לא," חזרתי ואמרתי, "אני לא אדבר. הוא יתעקש ללכת. שום דבר בעולם לא יעצור אותו. הדמיון שלו הוא הר געש, וכדי לעשות את מה שגאולוגים אחרים מעולם לא עשו, הוא יסכן את חייו. אני אשמור על שתיקה. אשמור את הסוד שהמקרה לבדו גילה לי. לגלות אותו, פירושו להרוג את פרופסור לידנברוק! שימצא אותו בעצמו אם יוכל. לעולם לא יאשימו אותי שהובלתי אותו לאבדונו."
אחרי שהחלטתי כך, שילבתי את זרועותיי וחיכיתי. אבל לא לקחתי בחשבון מקרה קטן אחד שקרה כמה שעות אחר כך.
כשמרתה הטובה שלנו רצתה ללכת לשוק, היא מצאה את הדלת נעולה. המפתח הגדול נעלם. מי יכול היה לקחת אותו? ודאי דודי, כשחזר אמש מן ההליכה החפוזה שלו.
האם עשה זאת בכוונה? או שזו הייתה טעות? האם רצה להכניע אותנו ברעב? זה נראה כבר מוגזם מעט! מה! מרתה ואני נהיה קורבנות של מצב עניינים שאין לנו בו שום עניין? עובדה היא שכמה שנים קודם לכן, כשדודי עבד על המיון הגדול שלו של המינרלים, הוא נשאר ארבעים ושמונה שעות בלי לאכול, וכל בני ביתו נאלצו להשתתף בצום המדעי הזה. ומה שאני זוכר הוא שקיבלתי התכווצויות קשות בבטן, שלא ממש התאימו לגופו של נער רעב ומתבגר.
עכשיו נראה לי שגם ארוחת הבוקר עומדת להיעדר, בדיוק כמו ארוחת הערב אמש. ובכל זאת החלטתי להיות גיבור, ולא להיכנע לייסורי הרעב. מרתה לקחה את זה ברצינות רבה, והמסכנה, הייתה במצוקה גדולה. ואותי הטרידה הרבה יותר העובדה שאי אפשר לצאת מן הבית, ומסיבה טובה מאוד. קל לדמיין את רגשותיו של מאהב כלוא.
דודי המשיך לעבוד. דמיונו נדד אל העולם האידיאלי של הצירופים. הוא היה רחוק מן האדמה, ובאמת רחוק מצורכי האדמה.
בסביבות הצהריים התחיל הרעב להציק לי קשות. מרתה, בלי לחשוב שום רעה, ריקנה את המזווה אמש, כך שעכשיו לא נשאר בבית דבר. ובכל זאת החזקתי מעמד. עשיתי מזה עניין של כבוד.
השעון צלצל שתיים. זה כבר נעשה מגוחך, ויותר מזה, בלתי נסבל. התחלתי לומר לעצמי שאני מגזים בחשיבות המסמך. שדודי ודאי לא יאמין בו, שהוא יראה בו חידה גרידא. שבמקרה הגרוע ביותר נתפוס אותו בכוח ונשאיר אותו בבית אם יחשוב לצאת למסע. שבסופו של דבר אולי יגלה בעצמו את מפתח הצופן, ואז אצא נקי, והמחיר היחיד יהיה הצום שנכפה עליי.
הנימוקים האלה נראו לי מצוינים, אף שבלילה הקודם הייתי דוחה אותם בזעם. הגעתי אפילו עד כדי כך שגיניתי את עצמי על האיוולת שבכך שחיכיתי זמן רב כל כך, ולבסוף החלטתי לגלות הכול.
לכן הרהרתי בפתיחה הולמת לעניין, כדי שלא להיראות פתאומי מדי, כשהפרופסור קפץ ממקומו, חבש את כובעו והתכונן לצאת.
ודאי שהוא לא יוצא כדי לנעול אותנו שוב! לא, לעולם לא!
"דודי!" קראתי.
נראה שלא שמע אותי.
"דוד לידנברוק!" קראתי והרמתי את קולי.
"הא?" ענה, כמו אדם שמתעורר פתאום.
"דודי, המפתח!"
"איזה מפתח? מפתח הדלת?"
"לא, לא!" קראתי. "המפתח של המסמך!"
הפרופסור נעץ בי מבט מעל משקפיו. ודאי ראה משהו יוצא דופן בהבעת פניי, כי הוא אחז בזרועי, ושאל אותי בעיניו בלי מילים. כן, מעולם לא נשאלה שאלה בעוצמה כזאת.
הנהנתי בראשי למעלה ולמטה.
הוא הניע את ראשו מצד לצד ברחמים, כאילו הוא עוסק במשוגע. החוויתי תנועת אישור נחרצת יותר.
עיניו ברקו ונצצו באש חיה, וידו נופפה באיום.
השיחה האילמת הזאת, ברגע משבר כה גורלי, הייתה מרתקת את תשומת לבו של האדיש שבאנשים. והאמת היא שעכשיו לא העזתי לדבר, כל כך עזה הייתה ההתרגשות, מחשש שדודי יחנוק אותי בחיבוקי השמחה הראשונים שלו. אבל הוא נעשה תובעני כל כך, שלבסוף נאלצתי לענות.
"כן, המפתח הזה, במקרה..."
"מה אתה אומר?" צעק בהתרגשות שאין לתארה.
"הנה, קרא את זה!" אמרתי, והגשתי לו גיליון נייר שכתבתי עליו.
"אבל אין בזה כלום," ענה וקימט את הנייר.
"לא, כלום, עד שתתחיל לקרוא מן הסוף אל ההתחלה."
עוד לא סיימתי את המשפט, והפרופסור פרץ בצעקה, לא, בשאגה. התגלות חדשה הבזיקה במוחו. הוא השתנה כליל!
"אהה, סקנוסם הפיקח!" קרא. "כתבת את המשפט שלך הפוך מלכתחילה!"
והוא זינק על הנייר, ובעיניים מעורפלות ובקול חנוק מהתרגשות קרא את כל המסמך, מן האות האחרונה ועד הראשונה.
וזה היה נוסחו:
In Sneffels Joculis craterem quem delibat Umbra Scartaris Julii intra calendas descende, Audax viator, et terrestre centrum attinges. Quod feci, Arne Saknussemm.
ואת הלטינית הגרועה הזאת אפשר לתרגם כך:
"רד, נוסע נועז, אל לוע הקרחון של סנפלס, שצילו של סקרטריס נוגע בו לפני ראשית חודש יולי, ותגיע אל מרכז כדור הארץ. כך עשיתי אני, ארנה סקנוסם."
כשקרא את זה, קפץ דודי כאילו נגע בצנצנת ליידן חשמלית. תעוזתו, שמחתו ושכנועו היו מראה נהדר. הוא הלך ובא. אחז בראשו בשתי ידיו. הזיז את הכיסאות ממקומם, ערם את ספריו, ולמרבה הפלא, אפילו הקיש זה בזה את גושי הצור היקרים שלו. בעט פה, חבט שם. לבסוף נרגעו עצביו, וכמו אדם שהותש מבזבוז מופרז של כוח חיים, צנח מותש בחזרה אל כורסתו.
"מה השעה?" שאל אחרי כמה רגעים של שתיקה.
"שלוש," עניתי.
"באמת? שעת ארוחת הצהריים עברה, ולא ידעתי. אני חצי מת מרעב. בוא, ואחרי הארוחה..."
"נו?"
"אחרי הארוחה, ארוז את המזוודה שלי."
"מה?" קראתי.
"וגם את שלך!" השיב הפרופסור הבלתי נלאה, ונכנס לחדר האוכל.