למשמע המילים האלה עברה בי צמרמורת קרה. ובכל זאת שלטתי בעצמי, ואפילו החלטתי להעמיד פנים טובות. רק טיעונים מדעיים יכלו להשפיע על פרופסור לידנברוק. והיו טיעונים טובים נגד האפשרות של מסע כזה. לחדור אל מרכז כדור הארץ! איזו שטות! אבל שמרתי את סוללת הוויכוח שלי לשעת כושר מתאימה, והתעניינתי בסיכויי לקבל ארוחה, שעדיין לא נראתה באופק.
אין טעם לספר על זעמו וקללותיו של דודי מול השולחן הריק. ניתנו הסברים, מרתה שוחררה, רצה לשוק, ומילאה את תפקידה היטב כל כך, שכעבור שעה רעבוני שכך, ויכולתי לחזור ולהרהר בחומרת המצב.
כל זמן הארוחה היה דודי כמעט עליז. הוא התבדח בכמה מן הבדיחות המלומדות האלה שלעולם אינן מזיקות לאיש. כשנגמר הקינוח, סימן לי לבוא לחדר העבודה שלו.
צייתי. הוא ישב בקצה אחד של שולחנו, ואני בקצה השני.
"אקסל," אמר בעדינות רבה, "אתה צעיר מחונן מאוד. עשית לי שירות נהדר, ברגע שבו, מותש מן המאבק, עמדתי לנטוש את המערכה. היכן הייתי הולך לאיבוד? איש אינו יודע. לעולם, ילדי, לא אשכח את זה. ויהיה לך חלק בתהילה שאליה תוביל התגלית שלך."
"נו, נו," חשבתי, "הוא במצב רוח טוב. עכשיו הזמן לדבר על התהילה הזאת."
"לפני הכול," המשיך דודי, "אני מצווה עליך לשמור על סודיות מוחלטת. אתה מבין? יש לא מעט אנשים בעולם המדע שמקנאים בהצלחתי, ורבים היו מוכנים לצאת למפעל הזה, ושהחזרה שלנו תהיה הידיעה הראשונה שלהם עליו."
"אתה באמת חושב שיש אנשים רבים נועזים כל כך?" אמרתי.
"ודאי. מי היה מהסס לזכות בתהילה כזאת? אילו נחשף המסמך הזה, צבא שלם של גאולוגים היה מוכן למהר בעקבותיו של ארנה סקנוסם."
"אני לא בטוח בזה כל כך, דודי," עניתי, "כי אין לנו שום הוכחה שהמסמך הזה אמיתי."
"מה! והספר, שבתוכו גילינו אותו?"
"נניח. אני מודה שאולי סקנוסם כתב את השורות האלה. אבל האם נובע מכך שהוא באמת ביצע מסע כזה? והאם לא ייתכן שהקלף הישן הזה נועד להטעות?"
כמעט הצטערתי שאמרתי את המילה האחרונה, שנפלטה ממני ברגע של חוסר זהירות. הפרופסור כיווץ את גבותיו העבותות, וחששתי שסיכנתי ברצינות את שלומי. למרבה המזל לא נגרם נזק רב. חיוך ריחף על שפתיו של בן לווייתי החמור, והוא ענה:
"את זה עוד נראה."
"אה!" אמרתי, נבוך מעט. "אבל תן לי בבקשה למצות את כל ההתנגדויות האפשריות למסמך הזה."
"דבר, ילדי, אל תפחד. אתה חופשי לגמרי להביע את דעותיך. אתה כבר לא רק האחיין שלי, אלא עמיתי. בבקשה, המשך."
"ובכן, קודם כול אני רוצה לשאול: מה הם הקרחון הזה, הסנפלס הזה והסקרטריס הזה, שמות שמעולם לא שמעתי?"
"אין דבר קל מזה. לא מזמן קיבלתי מפה מידידי, אוגוסט פטרמן, מלייפציג. שום דבר לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר. הורד את האטלס השלישי מן המדף השני בארון הספרים הגדול, סדרה Z, לוח 4."
קמתי, ועם הוראות מדויקות כל כך לא יכולתי שלא למצוא את האטלס המבוקש. דודי פתח אותו ואמר:
"הנה אחת המפות הטובות ביותר של איסלנד, זו של הנדרסן, ואני מאמין שהיא תפתור את הקשה בקשיים שלנו."
רכנתי מעל המפה.
"אתה רואה את האי הוולקני הזה," אמר הפרופסור. "שים לב שכל הרי הגעש נקראים בו יוקול, מילה שפירושה קרחון באיסלנדית. בקו הרוחב הגבוה של איסלנד, כמעט כל הרי הגעש הפעילים מתפרצים דרך שכבות של קרח. ולכן השם יוקול ניתן לכל ההרים המתפרצים באיסלנד."
"טוב מאוד," אמרתי, "אבל מה עם סנפלס?"
קיוויתי שלשאלה הזאת לא תהיה תשובה, אבל טעיתי. דודי ענה:
"עקוב אחרי אצבעי לאורך החוף המערבי של איסלנד. אתה רואה את רייקיאוויק, הבירה? רואה. טוב. עלה לאורך הפיורדים הרבים לאין ספור שחורצים את החופים המוכים האלה, ועצור בקו הרוחב השישים וחמישה. מה אתה רואה שם?"
"אני רואה חצי אי שנראה כמו עצם הירך, ועצם הברך בקצה שלה."
"השוואה הוגנת מאוד, ילדי. ועכשיו, אתה רואה משהו על עצם הברך הזאת?"
"כן, הר שמתרומם מן הים."
"נכון. זה סנפלס."
"זה סנפלס?"
"זה. זה הר בגובה חמשת אלפים רגל, אחד המופלאים בעולם, אם הלוע שלו מוביל למטה עד מרכז כדור הארץ."
"אבל זה בלתי אפשרי," אמרתי ומשכתי בכתפיי, נגעל מן ההשערה המגוחכת הזאת.
"בלתי אפשרי?" אמר הפרופסור בחומרה. "ולמה, אם מותר לשאול?"
"כי הלוע הזה ודאי מלא בלבה ובסלעים בוערים, ולכן..."
"אבל אם זה הר געש כבוי?"
"כבוי?"
"כן. מספר הרי הגעש הפעילים על פני כדור הארץ הוא בימינו רק כשלוש מאות. אבל יש מספר גדול הרבה יותר של הרי געש כבויים. וסנפלס הוא אחד מהם. מאז שהחלה ההיסטוריה הכתובה הייתה להר הזה רק התפרצות אחת, זו של 1219. מאז הוא נרגע יותר ויותר, וכיום הוא כבר אינו נמנה עם הרי הגעש הפעילים."
על הצהרות ודאיות כל כך לא יכולתי להשיב. לכן מצאתי מקלט במקומות אפלים אחרים של המסמך.
"מה פירוש המילה סקרטריס, ומה הקשר של ראשית חודש יולי לעניין?"
דודי נטל כמה דקות כדי לחשוב. לרגע קצר אחד הרגשתי קרן של תקווה, שכבתה במהרה. כי עד מהרה ענה כך:
"מה שהוא חושך בשבילך, הוא אור בשבילי. זה מוכיח באיזו זהירות מחוכמת שמר סקנוסם על תגליתו והגדיר אותה. לסנפלס יש כמה לועות. לכן היה צורך להצביע על הלוע שמוביל אל מרכז כדור הארץ. מה עשה החכם האיסלנדי? הוא הבחין שעם התקרב ראשית חודש יולי, כלומר בימים האחרונים של יוני, אחת הפסגות, ששמה סקרטריס, מטילה את צילה אל פתחו של הלוע המסוים הזה, ואת העובדה הזאת רשם במסמך שלו. האם יכול היה להיות מורה דרך מדויק יותר? ברגע שנגיע לפסגת הסנפלס, לא נהסס כלל איזו דרך לבחור."
ללא ספק, דודי השיב על כל אחת מהתנגדויותיי. ראיתי שעמדתו בעניין הקלף הישן איתנה ואי אפשר לכבוש אותה. לכן חדלתי ללחוץ עליו בחלק הזה של הנושא, ומכיוון שמעל לכול היה צריך לשכנע אותו, עברתי להתנגדויות מדעיות, שלדעתי היו רציניות הרבה יותר.
"טוב, אם כך," אמרתי, "אני נאלץ להודות שהמשפט של סקנוסם ברור, ואינו מותיר מקום לספק. אני אפילו מוכן להודות שיש במסמך כל הסימנים והראיות לכך שהוא אמיתי. הפילוסוף המלומד הזה אכן הגיע לתחתית הסנפלס, הוא ראה את צל הסקרטריס נוגע בשפת הלוע לפני ראשית חודש יולי. ייתכן שאפילו שמע את סיפורי האגדה שסופרו בימיו על הלוע הזה, שמגיע עד מרכז העולם. אבל להגיע לשם בעצמו, לבצע את המסע ולחזור, אם בכלל יצא אליו, לזה אני אומר לא. את זה הוא לעולם, לעולם לא עשה."
"ומה הנימוק שלך?" אמר דודי באירוניה.
"כל התיאוריות של המדע מוכיחות שמעשה כזה בלתי אפשרי."
"התיאוריות אומרות את זה, כן?" השיב הפרופסור בנימה של תלמיד צייתן. "הו! תיאוריות לא נעימות! כמה התיאוריות יפריעו לנו, נכון?"
ראיתי שהוא רק צוחק עליי, אבל המשכתי בכל זאת.
"כן. ידוע היטב שהטמפרטורה בפנים האדמה עולה במעלה אחת על כל שבעים רגל של עומק. ואם נניח שהיחס הזה קבוע, ורדיוס כדור הארץ הוא אלף וחמש מאות ליגות (הליגה היא כארבעה קילומטרים), הרי שבמרכז כדור הארץ חייבת להיות טמפרטורה של 360,032 מעלות פרנהייט. לכן כל החומרים שמרכיבים את גוף כדור הארץ חייבים להתקיים שם במצב של גז לוהט. כי המתכות העמידות ביותר לחום, הזהב והפלטינה, והסלעים הקשים ביותר, לעולם אינם יכולים להיות מוצקים או נוזליים בטמפרטורה כזאת. לכן יש לי סיבה טובה לשאול אם אפשר לחדור דרך תווך כזה."
"אז, אקסל, החום הוא שמטריד אותך?"
"ודאי. אילו הגענו לעומק של שלושים מיל, היינו מגיעים לגבול קרום כדור הארץ, כי שם הטמפרטורה תהיה יותר ־2372 מעלות."
"אתה חושש שתיתך?"
"אשאיר לך להכריע בשאלה הזאת," עניתי בזעף מה.
"זו ההכרעה שלי," השיב פרופסור לידנברוק, ולבש את אחת ההבעות המרשימות ביותר שלו. "לא אתה ולא שום אדם אחר יודע בוודאות מה מתרחש בפנים כדור הארץ, שהרי אפילו החלק השנים עשר אלף של הרדיוס שלו אינו ידוע. המדע ניתן לשכלול בלי סוף, וכל תיאוריה חדשה מובסת עד מהרה בידי תיאוריה חדשה ממנה. האם לא האמינו תמיד, עד פורייה, שהטמפרטורה של החלל שבין כוכבי הלכת יורדת בלי הרף? והאם לא ידוע כיום שהקור הגדול ביותר במרחבי האתר לעולם אינו יורד מתחת לארבעים מעלות מתחת לאפס? למה לא יהיה כך גם עם החום הפנימי? למה הוא לא יגיע, בעומק מסוים, לגבול שאין לעבור אותו, במקום לעלות עד כדי כך שיתיך את המתכות שהכי קשה להתיך?"
מכיוון שדודי ביסס עכשיו את עמדתו על השערות, כמובן, לא היה מה לומר.
"ובכן, אני אומר לך שמלומדים אמיתיים, ובהם פואסון, הוכיחו שאילו היה בפנים כדור הארץ חום של 360,000 מעלות, הגזים הלוהטים שעולים מן החומר המותך היו רוכשים כוח מתיחה שקרום כדור הארץ לא היה מסוגל לעמוד בפניו, והוא היה מתפוצץ כמו דופנות של דוד קיטור מתפקע."
"זו דעתו של פואסון, דודי, ותו לא."
"נניח. אבל זו גם האמונה שאימצו גאולוגים דגולים אחרים: שפנים כדור הארץ אינו גז ולא מים, ולא אחד מן המינרלים הכבדים ביותר הידועים, כי בשום אחד מן המקרים האלה לא היה כדור הארץ שוקל את מה שהוא שוקל."
"אוי, במספרים אפשר להוכיח כל דבר!"
"אבל האם כך גם בעובדות? האם לא ידוע שמספר הרי הגעש הלך ופחת מאז ימי הבריאה הראשונים? ואם יש חום מרכזי, האם לא נוכל להסיק מכך שהוא הולך ופוחת?"
"דודי הטוב, אם אתה נכנס לתחום הספקולציות, אינני יכול להמשיך לדון בעניין."
"אבל עליי לומר לך שהשמות הגדולים ביותר התייצבו לצד דעותיי. אתה זוכר ביקור שערך אצלי הכימאי המפורסם האמפרי דייווי ־1825?"
"לא, בכלל לא, כי נולדתי רק תשע עשרה שנה אחר כך."
"ובכן, האמפרי דייווי ביקר אצלי כשעבר בהמבורג. דנו ארוכות, בין שאר הבעיות, בהשערה שגרעין כדור הארץ עשוי מנוזל. הסכמנו שהוא אינו יכול להיות במצב נוזלי, מסיבה שהמדע מעולם לא הצליח להפריך."
"ומה הסיבה?" אמרתי, מופתע למדי.
"כי המסה הנוזלית הזאת הייתה נתונה, כמו האוקיינוס, למשיכת הירח, ולכן פעמיים ביום היו מתרחשים גאות ושפל פנימיים, שהיו מרימים את קרום כדור הארץ וגורמים לרעידות אדמה תקופתיות!"
"ובכל זאת ברור שפני כדור הארץ היו נתונים לפעולת האש," עניתי, "ומתקבל מאוד על הדעת שהקרום החיצוני התקרר ראשון, בעוד החום מצא מקלט למטה, במרכז."
"טעות גמורה," ענה דודי. "כדור הארץ התחמם מבעירה על פניו, זה הכול. פניו היו עשויים ממספר גדול של מתכות, כמו אשלגן ונתרן, שיש להן התכונה המיוחדת להתלקח מעצם המגע באוויר ובמים. המתכות האלה התלקחו כשאדי האוויר ירדו כגשם על הקרקע. ובהדרגה, כשהמים חדרו לסדקים של קרום כדור הארץ, הן פרצו בבעירה חדשה, בפיצוצים ובהתפרצויות. זו הייתה הסיבה להרי הגעש הרבים בראשית ימיו של כדור הארץ."
"במילת כבוד, זו השערה פיקחית מאוד," קראתי, כמעט בעל כורחי.
"ושהאמפרי דייווי הדגים לי בניסוי פשוט. הוא יצר כדור קטן מן המתכות שהזכרתי, שהיה דגם הוגן מאוד של כדור הארץ שלנו. בכל פעם שהמטיר טל דק של גשם על פניו, הוא התנפח לגבעות קטנות, התחמצן ויצר הרים זעירים. לוע נפתח באחת הפסגות, ההתפרצות התרחשה, והעבירה לכל הכדור חום כזה שאי אפשר היה להחזיק אותו ביד."
האמת היא שהתחלתי להתערער מטיעוניו של הפרופסור. מלבד זאת הוא הוסיף להם משקל בלהט הרגיל שלו ובהתלהבותו הסוערת.
"אתה רואה, אקסל," הוסיף, "מצבו של גרעין כדור הארץ הוליד השערות שונות בין הגאולוגים. אין שום הוכחה לחום הפנימי הזה. לדעתי אין דבר כזה, הוא לא יכול להיות. וחוץ מזה, נראה בעצמנו, וכמו ארנה סקנוסם, נדע בדיוק מה האמת בשאלה הגדולה הזאת."
"טוב מאוד, נראה," עניתי, ומצאתי את עצמי נסחף בהתלהבותו המדבקת. "כן, נראה. כלומר, אם אפשר לראות שם משהו."
"ולמה לא? האם לא נוכל לסמוך על תופעות חשמליות שיאירו לנו? האם לא נוכל אפילו לצפות לאור מן האוויר עצמו, שהלחץ שלו עשוי להפוך אותו לזוהר ככל שנתקרב למרכז?"
"כן, כן," אמרתי, "גם זה אפשרי."
"זה ודאי," קרא דודי בנימת ניצחון. "אבל שקט, אתה שומע? שקט בכל הנושא הזה. ואל ייתן איש להקדים אותנו בתוכנית הזאת לגלות את מרכז כדור הארץ."