כך הסתיימה הישיבה הבלתי נשכחת הזאת. השיחה ההיא הכניסה אותי לקדחת. יצאתי מחדר העבודה של דודי כהלום רעם, וכאילו בכל רחובות המבורג אין די אוויר כדי להשיב את רוחי. לכן פניתי אל גדות האלבה, למקום שבו ספינת הקיטור מורידה את נוסעיה, זו שמקשרת בין העיר ובין מסילת הברזל של המבורג.
האם השתכנעתי שמה ששמעתי נכון? האם לא התכופפתי תחת שלטון הברזל של פרופסור לידנברוק? האם עליי להאמין שהוא מתכוון ברצינות לחדור אל מרכז הכדור האדיר הזה? האם הקשבתי לספקולציות המטורפות של משוגע, או למסקנות המדעיות של גאון נעלה? היכן נעצרת האמת? היכן מתחילה הטעות?
נסחפתי בין אלף השערות סותרות, אבל לא יכולתי להיאחז באף אחת.
ובכל זאת זכרתי שהשתכנעתי, אף שעכשיו התלהבותי התחילה להצטנן. אבל חשתי רצון לצאת מיד, ולא לאבד זמן ואומץ בהרהור שקט. באותו רגע היה לי די אומץ כדי לחגור את התרמיל לכתפיי ולצאת לדרך.
אבל עליי להודות שכעבור שעה נוספת שככה ההתרגשות הלא טבעית הזאת, עצביי התרופפו, ומן התהומות של כדור הארץ עליתי שוב אל פניו.
"זה מגוחך לגמרי!" קראתי. "אין בזה שום היגיון. שום צעיר נבון לא היה שוקל אפילו לרגע הצעה כזאת. כל העניין אינו קיים. היה לי לילה רע, חלמתי חלומות בלהות."
אבל בינתיים הלכתי לאורך גדות האלבה ועברתי את העיר. אחרי שעברתי גם את הנמל, הגעתי לדרך לאלטונה. הובילה אותי תחושה מוקדמת, שעד מהרה התגשמה. כי זמן קצר אחר כך ראיתי את גראובן הקטנה שלי חוזרת באומץ, בצעדיה הקלים, להמבורג.
"גראובן!" קראתי מרחוק.
הנערה נעצרה, אולי מבוהלת מעט לשמוע מישהו קורא בשמה בדרך המלך. עוד עשרה צעדים, והצטרפתי אליה.
"אקסל!" קראה בהפתעה. "מה! באת לקראתי? בשביל זה אתה כאן, אדוני?"
אבל כשהביטה בי, גראובן לא יכלה שלא לראות את אי השקט ואת המצוקה שבנפשי.
"מה קרה?" אמרה והושיטה לי את ידה.
"מה קרה, גראובן?" קראתי.
בתוך שתי דקות ידעה הנערה היפה שלי מווירלנד את כל מצב העניינים. לזמן מה שתקה. האם לבה הלם כמו שלי? את זה אינני יודע, אבל אני יודע שידה לא רעדה בידי. הלכנו מאה צעדים בלי לדבר.
לבסוף אמרה: "אקסל!"
"גראובן היקרה שלי."
"זה יהיה מסע נהדר!"
קפצתי למשמע המילים האלה.
"כן, אקסל, מסע ראוי לאחיינו של מלומד. טוב לו לאדם שיתבלט באיזה מפעל גדול."
"מה, גראובן, את לא תניאי אותי ממפעל כזה?"
"לא, אקסל היקר, והייתי הולכת איתך ברצון, אלא שנערה מסכנה רק תפריע לכם."
"זה באמת נכון?"
"זה נכון."
אה! נשים ונערות, כמה בלתי מובנים הם לבבותיכן! כשאינכן הפחדניות שבבריות, אתן האמיצות שבהן. להיגיון אין שום קשר למעשיכן. מה! הילדה הזאת עודדה אותי לצאת למסע כזה! האם לא הייתה פוחדת להצטרף אליו בעצמה? והיא דחפה אותי אליו, אותי, שאותו אהבה!
הייתי נבוך, ואם עליי לומר את כל האמת, התביישתי.
"גראובן, נראה אם תאמרי את אותו דבר מחר."
"מחר, אקסל היקר, אומר את מה שאני אומרת היום."
גראובן ואני המשכנו בדרכנו יד ביד, אבל בשתיקה. רגשות היום ההוא שברו את לבי.
בסופו של דבר, חשבתי, ראשית חודש יולי עוד רחוקה, ועד אז עשויים לקרות דברים רבים שירפאו את דודי מתשוקתו לנסוע מתחת לאדמה.
היה לילה כשהגענו לבית ברחוב קניגשטראסה. ציפיתי למצוא שם הכול שקט: את דודי במיטה, כמנהגו, ואת מרתה מוסיפה את הנגיעות האחרונות במברשת הנוצות.
אבל לא לקחתי בחשבון את חוסר הסבלנות של הפרופסור. מצאתי אותו צועק ומתלהם בין המון סבלים ושליחים, שכולם הניחו מטענים שונים במסדרון. המשרתת הזקנה שלנו אבדה עצותיה.
"בוא, אקסל, בוא, עלוב שכמותך," קרא דודי מרחוק, ברגע שראה אותי. "המזוודות שלך לא ארוזות, והניירות שלי לא מסודרים. איפה המפתח של תיק השטיח שלי? ומה עשית עם המגפונים שלי?"
עמדתי המום. קולי נכשל. בקושי הצליחו שפתיי להוציא את המילים:
"אנחנו באמת נוסעים?"
"ודאי, ילד אומלל! האם יכולתי לחלום שתצא לטיול במקום לזרז את ההכנות שלך?"
"אנחנו נוסעים?" שאלתי שוב, ותקוותיי שוקעות.
"כן. מחרתיים, השכם בבוקר."
לא יכולתי לשמוע עוד. נמלטתי למקלט, לחדרי הקטן.
כל תקווה אבדה עכשיו. דודי בילה את כל הבוקר ברכישת חלק מן הכלים והמכשירים הדרושים למפעל הנואש הזה. המסדרון היה עמוס בסולמות חבלים, חבלים מסוקסים, לפידים, בקבוקים, ווי אחיזה, מקלות הליכה הרריים, מכושים ומקלות מצופי ברזל, די כדי להעמיס עשרה אנשים.
ביליתי לילה נורא. למחרת בבוקר קראו לי מוקדם. הייתי נחוש לגמרי שלא לפתוח את הדלת. אבל איך יכולתי לעמוד בפני הקול המתוק, שהיה תמיד מוזיקה לאוזניי, שאמר: "אקסל היקר שלי"?
יצאתי מחדרי. חשבתי שפניי החיוורות ועיניי האדומות וחסרות השינה ישפיעו על רחמיה של גראובן וישנו את דעתה.
"אה! אקסל היקר," אמרה. "אני רואה שאתה מרגיש טוב יותר. לילה של מנוחה עשה לך טוב."
"עשה לי טוב!" קראתי.
מיהרתי אל המראה. ובכן, למעשה נראיתי טוב יותר משציפיתי. בקושי האמנתי למראה עיניי.
"אקסל," אמרה, "שוחחתי ארוכות עם האפוטרופוס שלי. הוא פילוסוף נועז, איש בעל אומץ עצום, ואתה צריך לזכור שדמו זורם בעורקיך. הוא סיפר לי את תוכניותיו, את תקוותיו, ולמה ואיך הוא מקווה להשיג את מטרתו. אין ספק שיצליח. אקסל היקר, זה דבר נשגב להקדיש את עצמך למדע! איזה כבוד ייפול בחלקו של אדון לידנברוק, ויקרין גם על בן לווייתו! כשתחזור, אקסל, תהיה גבר, שווה לו, חופשי לדבר ולפעול בעצמאות, וחופשי ל..."
הנערה היקרה סיימה את המשפט רק בסומק. מילותיה החיו אותי. ובכל זאת סירבתי להאמין שנצא לדרך. גררתי את גראובן אל חדר העבודה של הפרופסור.
"דודי, זה נכון שאנחנו נוסעים?"
"למה אתה מפקפק?"
"ובכן, אני לא מפקפק," אמרתי, כדי לא להרגיז אותו. "אבל אני שואל, מה הצורך למהר?"
"הזמן, הזמן, שטס במהירות שאין לה תקנה."
"אבל היום רק העשרים ושישה במאי, ועד סוף יוני..."
"מה, מצבת בורות שכמותך! אתה חושב שאפשר להגיע לאיסלנד ביומיים? אילו לא נטשת אותי כמו שוטה, הייתי לוקח אותך למשרד של קופנהגן, אל ליפנדר ושות', והיית לומד שיש רק הפלגה אחת בחודש מקופנהגן לרייקיאוויק, ־22 לחודש."
"נו?"
"נו, אם נחכה ־22 ביוני, נאחר את המועד לראות את צל הסקרטריס נוגע בלוע הסנפלס. לכן עלינו להגיע לקופנהגן מהר ככל האפשר כדי להבטיח את מקומנו בהפלגה. לך ותארוז."
על זה לא הייתה תשובה. עליתי לחדרי. גראובן הלכה אחריי. היא קיבלה על עצמה לארוז את כל הדברים הדרושים למסעי. היא לא הייתה נרגשת יותר מאשר אילו יצאתי לטיול קטן ללובק או להליגולנד. ידיה הקטנות נעו בלי חיפזון. היא דיברה בשקט. היא סיפקה לי נימוקים נבונים למסע שלנו. היא הקסימה אותי, ובכל זאת כעסתי עליה. מדי פעם הרגשתי שעליי לפרוץ בזעם, אבל היא לא שמה לב, והמשיכה בדרכה בשיטתיות כתמיד.
לבסוף נרכסה הרצועה האחרונה. ירדתי למטה. כל אותו יום באו והלכו יצרני המכשירים המדעיים והחשמלאים. מרתה הייתה מבולבלת.
"האדון השתגע?" שאלה.
הנהנתי בראשי.
"והוא ייקח אותך איתו?"
הנהנתי שוב.
"לאן?"
הצבעתי באצבעי כלפי מטה.
"למרתף?" קראה המשרתת הזקנה.
"לא," אמרתי. "נמוך יותר מזה."
הלילה ירד. אבל לא חשתי כלל בחלוף הזמן.
"מחר בבוקר בשש בדיוק," פסק דודי, "אנחנו יוצאים."
בעשר נפלתי על מיטתי, גוש מת של חומר דומם. כל הלילה אחזה בי אימה. ביליתי אותו בחלומות על תהומות. הייתי נתון להזיות. הרגשתי את עצמי נתפס ביד השרירית של הפרופסור, נגרר, מושלך למטה, מתנפץ לרסיסים. נפלתי במורד צוקים שאין להם תחתית, במהירות ההולכת וגוברת של גופים הנופלים בחלל. חיי הפכו לנפילה אינסופית. התעוררתי בחמש, עצביי מרוסקים, רועד ועייף. ירדתי למטה. דודי ישב ליד השולחן וטרף את ארוחת הבוקר שלו. נעצתי בו מבט של אימה וגועל. אבל גראובן היקרה הייתה שם, אז לא אמרתי דבר, ולא יכולתי לאכול דבר.
בחמש וחצי נשמע בחוץ שקשוק גלגלים. כרכרה גדולה עמדה שם כדי לקחת אותנו לתחנת הרכבת של אלטונה. עד מהרה נערמו עליה ההכנות הרבות והמגוונות של דודי.
"איפה המזוודה שלך?" קרא.
"היא מוכנה," עניתי בקול רועד.
"אז רד מהר, או שנחמיץ את הרכבת."
עכשיו היה ברור שאי אפשר להמשיך במאבק נגד הגורל. עליתי שוב לחדרי, גלגלתי את המזוודות במורד המדרגות וזינקתי אחריו.
באותו רגע מסר דודי בטקסיות לגראובן את מושכות השלטון. הנערה היפה שלי מווירלנד הייתה שלווה ומיושבת כדרכה. היא נישקה את האפוטרופוס שלה, אבל לא יכלה לעצור דמעה כשנגעה בלחיי בשפתיה הרכות.
"גראובן!" מלמלתי.
"לך, אקסל היקר, לך! עכשיו אני ארוסתך, וכשתחזור אהיה אשתך."
לחצתי אותה בזרועותיי ותפסתי את מקומי בכרכרה. מרתה והנערה עמדו בפתח ונופפו לשלום אחרון. אז זינקו הסוסים, שהעיר אותם שריקת העגלון, בדהרה בדרך לאלטונה.