אלטונה, שאינה אלא פרבר של המבורג, היא התחנה הסופית של מסילת הברזל לקיל, שעמדה להביא אותנו אל מצרי הבלט. בתוך עשרים דקות היינו בהולשטיין.
בשש וחצי נעצרה הכרכרה בתחנה. החבילות הרבות של דודי, מטענו העצום, נפרקו, הועברו, סומנו בתוויות, נשקלו והוכנסו לקרונות המטען, ובשבע ישבנו פנים אל פנים בתא שלנו. השריקה נשמעה, הקטר התניע, יצאנו לדרך.
האם השלמתי? לא, עוד לא. ובכל זאת, אוויר הבוקר הקריר והנופים בדרך, שהתחלפו במהירות בשל מהירות הרכבת, הסיחו את דעתי מעט מהרהוריי העצובים.
ואשר להרהורים של הפרופסור, הם הקדימו בהרבה את הרכבת המהירה ביותר. היינו לבד בקרון, אבל ישבנו בשתיקה. דודי בדק את כל כיסיו ואת תיק הנסיעות שלו בקפדנות רבה. ראיתי שלא שכח אפילו את הפרט הקטן ביותר.
בין שאר המסמכים היה גיליון נייר, מקופל בקפידה, ובראשו הכותרת של הקונסוליה הדנית, עם חתימתו של ו. כריסטיאנסן, הקונסול בהמבורג וידידו של הפרופסור. בזכותו היו בידינו מכתבי ההמלצה הדרושים אל מושל איסלנד.
הבחנתי גם במסמך המפורסם, שמור בקפידה רבה בכיס סודי בתיק המסמכים שלו. שלחתי לעברו קללה, ואחר כך פניתי לבחון את הנוף.
זה היה רצף ארוך מאוד של מישורים חרסיתיים ופוריים וחסרי עניין, ארץ נוחה מאוד לבניית מסילות ברזל, ומתאימה להנחת אותם קווים ישרים ושטוחים שחברות הרכבת אוהבות כל כך.
לא היה לי זמן להתעייף מן המונוטוניות, כי כעבור שלוש שעות עצרנו בקיל, סמוך לים.
מכיוון שהמטען סומן לקופנהגן, לא היה לנו צורך להשגיח עליו. ובכל זאת שמר הפרופסור על כל פריט בעירנות קנאית, עד שהכול הועלה בשלום לספינה. שם הם נעלמו בבטן הספינה.
דודי, למרות חיפזונו, חישב כל כך טוב את הקשר בין הרכבת לספינת הקיטור, שנותר לנו יום שלם מיותר. ספינת הקיטור "אלנורה" לא הפליגה לפני הלילה. מכאן נבע מצב של התרגשות קדחתנית, שבו שלח הנוסע חסר הסבלנות והרגזן לגיהנום את מנהלי מסילות הברזל, את חברות הספנות ואת הממשלות שמתירות איטיות בלתי נסבלת כזאת. נאלצתי לשמש לו מקהלה כשתקף בעניין הזה את רב החובל של ה"אלנורה". רב החובל נפטר מאיתנו בקצרה.
בקיל, כמו בכל מקום אחר, היינו חייבים לעשות משהו כדי להעביר את הזמן. בין הליכה על חופי המפרץ הירוקים, שבתוכו מקננת העיירה הקטנה, לבין סיור ביערות העבותים שגורמים לה להיראות כמו קן חבוי בין עלווה צפופה, התפעלות מן הווילות, שלכל אחת מהן בית רחצה קטן, ובין שוטטות ורטינות, הגיעה לבסוף השעה עשר.
סלילי העשן הכבדים מארובת ה"אלנורה" התגלגלו בשמים, הגשר רעד מרטט הקיטור הנאבק. היינו על הסיפון, ובעליהם הזמניים של שתי דרגשים, זה מעל זה, בתא הסלון היחיד בספינה.
ברבע אחרי עשר שוחררו החבלים, וספינת הקיטור הרוטטת המשיכה בדרכה על פני המים האפלים של הבלט הגדול.
הלילה היה חשוך. נשבה רוח חדה והים היה סוער. כמה אורות נראו על החוף מבעד לחושך הסמיך. מאוחר יותר, אינני יודע מתי, הטיל אור מסנוור של מגדלור כלשהו נחשול בוהק של אש על הגלים. וזה כל מה שאני זוכר מן החלק הראשון של הפלגתנו.
בשבע בבוקר ירדנו לחוף בקורסר, עיירה קטנה בחוף המערבי של זילנד. שם הועברנו מן הספינה לקו רכבת אחר, שהוביל אותנו דרך ארץ שטוחה בדיוק כמו מישור הולשטיין.
שלוש שעות נסיעה הביאו אותנו לבירת דנמרק. דודי לא עצם עין כל הלילה. בחוסר סבלנותו, אני מאמין, ניסה להאיץ את הרכבת ברגליו.
לבסוף הבחין במרחב של ים.
"מצר הזונד!" קרא.
משמאלנו היה בניין עצום שנראה כמו בית חולים.
"זה בית משוגעים," אמר אחד מנוסעי הקרון.
יפה מאוד! חשבתי. בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים לסיים את ימינו. וגדול ככל שיהיה, בית המשוגעים הזה אינו גדול דיו כדי להכיל את כל טירופו של פרופסור לידנברוק!
בעשר בבוקר דרכו לבסוף רגלינו בקופנהגן. המטען הועמס על כרכרה ונלקח יחד איתנו למלון "פניקס" ברחוב ברדגאדה. זה ארך חצי שעה, כי התחנה נמצאת מחוץ לעיר. אחר כך, אחרי התרחצות חפוזה, גרר אותי דודי אחריו. שוער המלון ידע לדבר גרמנית ואנגלית, אבל הפרופסור, כיודע שפות רבות, חקר אותו בדנית טובה, ובאותה שפה הפנה אותו האיש אל המוזיאון לעתיקות הצפון.
האוצר של המוסד המוזר הזה, שבו מקובצים פלאים שבעזרתם אפשר היה לשחזר את ההיסטוריה העתיקה של הארץ, לפי כלי הנשק מאבן, הגביעים והתכשיטים שלה, היה מלומד משכיל, ידידו של הקונסול הדני בהמבורג, פרופסור תומסן.
לדודי היה מכתב המלצה חם אליו. ככלל, מלומד מקבל את פני עמיתו בקרירות. אבל כאן המקרה היה שונה. מר תומסן, כידיד טוב, קיבל בחום את פני פרופסור לידנברוק, ואף זיכה באותה טוב לב את אחיינו. מיותר לומר שהסוד נשמר בקדושה מפני האוצר הנכבד. היינו פשוט מטיילים חסרי פניות, שמבקרים באיסלנד מתוך סקרנות תמימה.
מר תומסן העמיד את שירותיו לרשותנו, וביקרנו ברציפים כדי לברר מהי הספינה הבאה שתפליג.
עדיין קיוויתי שלא תהיה שום דרך להגיע לאיסלנד. אבל המזל לא האיר לי פנים. שונרית דנית קטנה, ה"ולקיריה", עמדה להפליג לרייקיאוויק ־2 ביוני. רב החובל, מר ביארנה, היה על הסיפון. הנוסע לעתיד שלו שמח כל כך, שכמעט לחץ את ידיו עד כאב. האיש הטוב הופתע למדי מן הנמרצות שלו. בעיניו זה היה דבר פשוט מאוד לנסוע לאיסלנד, שהרי זו הייתה עבודתו. אבל בעיני דודי זה היה נשגב. רב החובל הנכבד ניצל את התלהבותו כדי לגבות כפל מחיר, אבל אנחנו לא הטרדנו את עצמנו בזוטות כאלה.
"עליכם להיות על הסיפון ביום שלישי, בשבע בבוקר," אמר רב החובל ביארנה, אחרי שהכניס לכיסו יותר טאלרים ממה שהגיע לו.
אז הודינו למר תומסן על טוב לבו, וחזרנו למלון "פניקס".
"הכול בסדר, הכול בסדר," חזר ואמר דודי. "איזה מזל שמצאנו את הספינה הזאת מוכנה להפלגה. עכשיו בוא נאכל ארוחת בוקר ונסייר בעיר."
הלכנו תחילה אל קונגנס־ניטורב, כיכר לא סדירה שבה עומדים שני תותחים תמימים למראה, שאין סיבה שיבהילו מישהו. סמוך לשם, במספר 5, הייתה "מסעדה" צרפתית שניהל טבח בשם ונסן, ושם אכלנו ארוחת בוקר דשנה בארבעה מארק לאדם.
אחר כך נהניתי הנאה ילדותית לסייר בעיר. דודי הניח לי לקחת אותו איתי, אבל לא שם לב לשום דבר: לא לארמון המלך חסר החשיבות, ולא לגשר היפה מן המאה השבע עשרה, שנמתח מעל התעלה מול המוזיאון, ולא לאנדרטה העצומה של תורבלדסן, המעוטרת בציורי קיר איומים, ושמכילה בתוכה אוסף של יצירות הפסל. לא לטירה הדומה לצעצוע, רוזנבורג, בפארק נאה, ולא לבניין הבורסה היפה בסגנון הרנסנס, ולא לצריח שלו, העשוי מזנבותיהם השזורים של ארבעה דרקוני ארד, ולא לטחנת הרוח הגדולה על הסוללות, שזרועותיה הענקיות התנפחו ברוח הים כמו מפרשים של ספינה.
אילו טיולים נפלאים היינו עורכים יחד, הנערה היפה שלי מווירלנד ואני, לאורך הנמל, שבו ישנו בשלווה ספינות המלחמה הדו־סיפוניות והפריגטה ליד הגגות האדומים של המחסנים, לאורך הגדות הירוקות של המצר, בין צללי העצים העמוקים שבהם מסתתר למחצה המבצר, ששם התותחים מבליטים את לועיהם השחורים בין ענפי אלמון וערבה.
אבל אבוי! גראובן הייתה רחוקה, ולא קיוויתי עוד לראות אותה.
אבל אם דודי לא נמשך כלל אל הנופים הרומנטיים האלה, הוא התרשם מאוד ממראהו של צריח כנסייה מסוים, שנמצא באי אמאק, שמהווה את הרובע הדרום־מערבי של קופנהגן.
נצטוויתי להפנות את צעדיי לשם. עלינו על ספינת קיטור קטנה ששטה בתעלות, ובתוך כמה דקות היא עגנה ליד רציף המספנה.
אחרי שחצינו כמה רחובות צרים, שבהם עבדו כמה אסירים, במכנסיים שחציים צהוב וחציים אפור, בפיקוח המשגיחים, הגענו לכנסיית ופור פרלסר. לא היה שום דבר מיוחד בכנסייה, אבל הייתה סיבה לכך שהצריח הגבוה שלה משך את תשומת לבו של הפרופסור. מראש המגדל התפתל גרם מדרגות חיצוני סביב הצריח, וסלילי המדרגות חגו מעלה אל השמים.
"בוא נעלה לראש," אמר דודי.
"אקבל סחרחורת," אמרתי.
"זו סיבה נוספת לעלות. עלינו להתרגל לזה."
"אבל..."
"בוא, אני אומר לך. אל תבזבז את זמננו."
נאלצתי לציית. שומר שגר בקצה השני של הרחוב מסר לנו את המפתח, והעלייה החלה.
דודי עלה ראשון בצעד קל. אני הלכתי אחריו לא בלי חשש, כי ראשי היה נוטה מאוד לסחרחורת. לא היה לי שיווי המשקל של נשר, וגם לא טבעו חסר הפחד.
כל עוד היינו מוגנים בתוך גרם המדרגות המתפתל שבפנים המגדל, הכול היה טוב למדי. אבל אחרי שטיפסנו בעמל מאה וחמישים מדרגות, בא האוויר הצח לברך את פניי, והיינו על גג העופרת של המגדל. שם התחיל גרם המדרגות האווירי בסיבוביו, מוגן רק במעקה ברזל דק, והמדרגות ההולכות וצרות נראו כאילו הן עולות אל חלל אינסופי!
"לעולם לא אצליח," אמרתי.
"אל תהיה פחדן. עלה, אדוני!" אמר דודי באכזריות קרה ביותר.
נאלצתי ללכת אחריו, נאחז בכל מדרגה. האוויר החד סחרר אותי. הרגשתי את הצריח מתנדנד בכל משב רוח. ברכיי החלו לכשול. עד מהרה זחלתי על ברכיי, ואחר כך על בטני. עצמתי את עיניי. נדמה היה לי שאני אבוד בחלל.
לבסוף הגעתי לפסגה, בעזרתו של דודי, שגרר אותי למעלה בצווארוני.
"הבט למטה!" קרא. "הבט היטב! אתה צריך לקבל שיעור בתהומות."
פקחתי את עיניי. ראיתי בתים פחוסים, כאילו כולם נפלו מן השמים. ערפל של עשן כאילו הטביע אותם. מעל ראשי נסחפו עננים קרועים, ובשל היפוך אופטי הם נראו עומדים במקומם, בעוד הצריח, הכדור שבראשו ואני מסתחררים כולנו במהירות דמיונית. הרחק בצד אחד השתרעה הארץ הירוקה, ובצד השני נצץ הים, טובל באור השמש. מצר הזונד נמתח עד הלסינגר, מנוקד בכמה מפרשים לבנים, כמו כנפי שחפים. ובמזרח המעורפל, והרחק לכיוון צפון־מזרח, השתרעו חופיה של שוודיה, מוצללים קלושות. כל המרחב העצום הזה הסתחרר והתנודד, גלי גלים, מתחת לעיניי.
אבל נאלצתי לקום, לעמוד ולהביט. השיעור הראשון שלי בסחרחורת נמשך שעה. כשקיבלתי רשות לרדת ולחוש את מרצפות הרחוב המוצקות, סבלתי מכאב גב קשה.
"מחר נעשה זאת שוב," אמר הפרופסור.
וכך היה. במשך חמישה ימים ברציפות נאלצתי לעבור את התרגיל הזה נגד סחרחורת, ובין שרציתי ובין שלא, השתפרתי במידת מה באמנות "ההתבוננות מגבהים".