יום היציאה הגיע. יום קודם לכן הביא לנו ידידנו הטוב מר תומסן מכתבי המלצה אל הרוזן טרמפה, מושל איסלנד, אל מר פיטורסן, סגנו של הבישוף, ואל מר פינסן, ראש העיר של רייקיאוויק. דודי הביע את תודתו בלחיצות עזות של שתי ידיו.
־2 בחודש, בשש בערב, כשכל מטעננו היקר היה על סיפון ה"ולקיריה" בשלום, הוביל אותנו רב החובל אל תא צר מאוד.
"הרוח נוחה?" שאל דודי.
"מצוינת," ענה רב החובל ביארנה. "רוח דרומית־מזרחית. נעבור במורד הזונד במלוא המהירות, בכל המפרשים פרושים."
בתוך כמה דקות התנתקה השונרית ממעגנה, בכל מפרשיה, והפליגה במלוא הרוח דרך המצרים. כעבור שעה נראתה בירת דנמרק כאילו היא שוקעת מתחת לגלים הרחוקים, וה"ולקיריה" חלפה לאורך החוף ליד הלסינגר. במצבי העצבני ציפיתי לראות את רוחו של המלט משוטטת על מרפסת הטירה האגדית.
"משוגע נשגב!" אמרתי. "אין ספק שהיית מאשר את המסע שלנו. אולי אפילו היית מצטרף אלינו עד מרכז כדור הארץ, כדי למצוא את הפתרון לספקותיך הנצחיים."
אבל שום דמות של רוח לא נראתה על החומות העתיקות. למעשה, הטירה צעירה בהרבה מנסיך דנמרק הגיבור. כיום היא משמשת מעון מפואר לשומר הסף של מצרי הזונד, שלפניו עוברות בכל שנה חמשת עשר אלף ספינות מכל העמים.
טירת קרונבורג נעלמה עד מהרה בערפל, וכמוה מגדל הלסינגבורג, שבנוי על החוף השוודי, והשונרית המשיכה בקלילות בדרכה, נדחפת ברוחות הקטגט.
ה"ולקיריה" הייתה ספינת מפרש מצוינת, אבל על ספינת מפרש אי אפשר לסמוך. היא הובילה לרייקיאוויק פחם, כלי בית, כלי חרס, בגדי צמר ומטען של חיטה. הצוות מנה חמישה אנשים, כולם דנים.
"כמה זמן תימשך ההפלגה?" שאל דודי.
"עשרה ימים," ענה רב החובל, "אם לא נפגוש רוח צפונית־מערבית כשנעבור את איי פארו."
"אבל אינכם נתונים לעיכובים ניכרים?"
"לא, אדון לידנברוק, אל תדאג. נגיע לשם בזמן טוב מאוד."
בערב הקיפה השונרית את כף סקאגן, בקצהה הצפוני של דנמרק. בלילה עברה את הסקגרק, חלפה לאורך נורווגיה ליד כף לינדסנס, ונכנסה לים הצפוני.
כעבור יומיים נוספים ראינו את חופי סקוטלנד ליד פיטרהד, וה"ולקיריה" הפנתה את חרטומה לעבר איי פארו, ועברה בין איי אורקני לאיי שטלנד.
עד מהרה פגשה השונרית את הגלים הגדולים של האוקיינוס האטלנטי. היא נאלצה לשוט בזיגזג נגד הרוח הצפונית, והגיעה לאיי פארו רק בקושי מה. ־8 בחודש זיהה רב החובל את מיגנס, הדרומי שבאיים האלה, ומאותו רגע שם את פניו ישר לכף פורטלנד, הנקודה הדרומית ביותר של איסלנד.
ההפלגה לא התאפיינה בשום דבר יוצא דופן. אני נשאתי את תלאות הים היטב למדי. דודי, לגועל העמוק שלו ולבושתו הגדולה עוד יותר, היה חולה במחלת ים כל ההפלגה.
לכן לא יכול היה לשוחח עם רב החובל על הסנפלס, על הדרך להגיע אליו ועל אמצעי התחבורה. הוא נאלץ לדחות את הבירורים האלה עד שיגיע, ובילה את כל זמנו שרוע לכל אורכו בתא שלו, שקורותיו חרקו ורעדו בכל טלטלה של הספינה. יש להודות שלא היה בלתי ראוי לעונשו.
־11 בחודש הגענו לכף פורטלנד. מזג האוויר הצלול והפתוח נתן לנו מראה טוב של מירדלסיוקול, המתנשא מעליו. הכף אינו אלא גבעה נמוכה בעלת צלעות תלולות, שעומדת בודדה על החוף.
ה"ולקיריה" שמרה מרחק מסוים מן החוף, ושטה מערבה בין להקות גדולות של לווייתנים וכרישים. עד מהרה ראינו סלע עצום מחורר, שהים הסתער דרכו בזעם. איי וסטמן כאילו התרוממו מן האוקיינוס, כמו קבוצת סלעים במישור נוזלי. מאז התרחקה השונרית מן החוף, וחגה במרחק רב סביב כף רייקיאנס, הנקודה המערבית של איסלנד.
הים הסוער מנע מדודי לעלות לסיפון ולהתפעל מן החופים המנותצים והמוכים בגלים האלה.
ארבעים ושמונה שעות אחר כך, כשיצאנו מסערה שאילצה את השונרית לברוח בתרנים חשופים, ראינו ממזרח לנו את המשואה בכף סקאגן, שם נמשכים סלעים מסוכנים הרחק אל הים. נווט איסלנדי עלה לסיפון, וכעבור שלוש שעות הטילה ה"ולקיריה" עוגן מול רייקיאוויק, במפרץ פאקסה.
הפרופסור יצא לבסוף מתאו, חיוור למדי ואומלל למראה, אבל עדיין מלא התלהבות, וסיפוק לוהט נוצץ בעיניו.
תושבי העיר, שהתעניינו להפליא בבואה של ספינה שכל אחד ציפה ממנה למשהו, התקבצו בקבוצות על הרציף.
דודי עזב בחיפזון את בית הכלא הצף שלו, או נכון יותר, את בית החולים הצף שלו. אבל לפני שיצא מסיפון השונרית, גרר אותי לחרטום, והצביע באצבע מושטת צפונה מן המפרץ, אל הר רחוק שבקצהו פסגה כפולה, זוג חרוטים מכוסים שלג עולמים, וקרא:
"סנפלס! סנפלס!"
אחר כך, אחרי שהורה לי בתנועה רבת רושם לשמור על שתיקה, ירד לסירה שחיכתה לו. הלכתי אחריו, וכעבור זמן קצר דרכנו על אדמת איסלנד.
האיש הראשון שראינו היה בחור נאה למדי, במדי גנרל. אבל הוא לא היה גנרל, אלא פקיד שלטון: מושל האי, הברון טרמפה בכבודו ובעצמו. הפרופסור הבין עד מהרה בפני מי הוא עומד. הוא מסר לו את מכתביו מקופנהגן, ואחר כך התנהלה שיחה קצרה בדנית, שאת תוכנה לא ידעתי כלל, ומסיבה טובה מאוד. אבל התוצאה של השיחה הראשונה הזאת הייתה שהברון טרמפה העמיד את עצמו לגמרי לשירותו של פרופסור לידנברוק.
ראש העיר, מר פינסן, קיבל את דודי באותה אדיבות. מראהו היה צבאי כמו של המושל, ומזגו ותפקידו שלווים כמו שלו.
ואשר לסגנו של הבישוף, מר פיטורסן, הוא היה באותו רגע בביקור כנסייתי בצפון. לפי שעה היה עלינו להשלים עם ההמתנה לכבוד שנוצג בפניו. אבל מר פרידריקסן, מורה למדעי הטבע בבית הספר של רייקיאוויק, היה איש מקסים, וידידותו נעשתה יקרה מאוד בעיניי. הפילוסוף הצנוע הזה דיבר רק דנית ולטינית. הוא בא להציע לי את שירותיו הטובים בשפתו של הורטיוס, והרגשתי שנועדנו להבין זה את זה. למעשה, הוא היה האדם היחיד באיסלנד שאיתו יכולתי לשוחח בכלל.
האדון טוב הלב הזה מסר לנו שניים משלושת החדרים שהיו בביתו, ועד מהרה התמקמנו בו עם כל מטעננו, שהשפע שלו הדהים למדי את אנשי רייקיאוויק הטובים.
"ובכן, אקסל," אמר דודי, "אנחנו מתקדמים, ועכשיו הגרוע מכול מאחורינו."
"הגרוע מכול!" אמרתי בתדהמה.
"ודאי. עכשיו לא נותר לנו אלא לרדת."
"אה, אם זה הכול, אתה צודק לגמרי. אבל בסופו של דבר, כשנרד, נצטרך לעלות שוב, לא?"
"אה, אותי זה לא מטריד. בוא, אין זמן לאבד. אני הולך לספרייה. אולי יש שם איזה כתב יד של סקנוסם, והייתי שמח לעיין בו."
"טוב, ובזמן שאתה שם, אני אלך לעיר. אתה לא בא?"
"אה, זה לא מעניין אותי כלל. לא מה שעל האי הזה מעניין אותי, אלא מה שמתחתיו."
יצאתי, ושוטטתי לאן שהמקרה הוביל אותי.
לא היה קל ללכת לאיבוד ברייקיאוויק. לכן לא היה לי צורך לשאול לדרך, דבר שחושף אדם לטעויות כשאמצעי ההתקשרות היחיד הוא תנועות ידיים.
העיר משתרעת לאורך שטח נמוך וביצתי, בין שתי גבעות. מצד אחד תוחם אותה מצע עצום של לבה, שיורד בשיפוע מתון אל הים. מן הצד השני משתרע מפרץ פאקסה הרחב, הסגור בצפון בקרחון העצום של הסנפלס, ושה"ולקיריה" הייתה באותה עת הספינה היחידה בו. בדרך כלל עוגנות במפרץ הזה ספינות המשמר האנגליות והצרפתיות של הדיג, אבל באותה עת הן שייטו לאורך החופים המערביים של האי.
הארוך מבין שני הרחובות היחידים שיש ברייקיאוויק נמתח במקביל לחוף. שם גרים הסוחרים והחנוונים, בבקתות עץ עשויות קרשים אדומים שהונחו לרוחב. הרחוב השני, שפונה מערבה, מסתיים באגם הקטן, בין ביתו של הבישוף לבתים של שאר האנשים שאינם עוסקים במסחר.
עד מהרה סיירתי בדרכים העגומות האלה. פה ושם ראיתי חלקת דשא דהויה, שנראתה כמו פיסת שטיח בלויה, או משהו שדומה לגינת ירק, שהירקות הדלילים שבה (תפוחי אדמה, כרוב וחסה) היו הולמים שולחן של ננסים מארץ ליליפוט. כמה מנתורים חולניים ניסו ליהנות מן האוויר ומאור השמש.
בערך באמצע הרחוב שאינו מסחרי מצאתי את בית הקברות הציבורי, מוקף חומת בוץ, ונראה היה שיש בו מקום רב.
אחר כך הביאו אותי כמה צעדים לביתו של המושל, צריף לעומת בית העירייה של המבורג, אבל ארמון לעומת בקתותיהם של תושבי איסלנד.
בין האגם הקטן לעיר בנויה הכנסייה, בסגנון פרוטסטנטי, מאבנים שרופות שהתושבים חצבו מהרי הגעש בעבודתם ועל חשבונם. היה ברור שברוחות מערביות חזקות יתעופפו הרעפים האדומים של הגג באוויר, בסכנה גדולה למתפללים המאמינים.
על גבעה סמוכה ראיתי את בית הספר הלאומי, ששם, כפי שסיפר לי מארחנו מאוחר יותר, לימדו עברית, אנגלית, צרפתית ודנית, ארבע שפות שאני, בבושה אני מודה, אינני יודע בהן אף מילה. אחרי בחינה הייתי צריך לעמוד אחרון מבין ארבעים התלמידים שהתחנכו במכללה הקטנה הזאת, והייתי נחשב לבלתי ראוי לישון יחד איתם באחד מאותם תאים קטנים כפולים, ששם צעירים עדינים יותר היו נחנקים למוות כבר בלילה הראשון.
בתוך שלוש שעות ראיתי לא רק את העיר אלא גם את סביבותיה. המראה הכללי היה משמים להפליא. אין עצים, וכמעט אין צמחייה. בכל מקום סלעים חשופים, סימנים לפעילות געשית. הבקתות האיסלנדיות עשויות מאדמה ומרגבי עשב, וקירותיהן נוטים פנימה. הן דומות יותר לגגות שהונחו על הקרקע. אבל מצד שני, הגגות האלה הם אחו פורה יחסית. בזכות החום הפנימי, העשב צומח עליהם יפה למדי. קוצרים אותו בקפידה בעונת החציר. אילולא כן, היו הסוסים באים לרעות על המעונות הירוקים האלה.
בטיולי פגשתי רק אנשים מעטים. כשחזרתי לרחוב הראשי מצאתי את רוב התושבים עסוקים בייבוש, המלחה והעמסה של דגי בקלה, מוצר הייצוא העיקרי שלהם. הגברים נראו כמו גרמנים בלונדינים חסונים אך כבדים, בעלי עיניים מהורהרות, מודעים לכך שהם רחוקים מאוד מבני אדם אחרים, גולים מסכנים שהוגלו לארץ הקרח הזאת, בריות מסכנות שהיו צריכות להיות אסקימואים, שהרי הטבע דן אותם לחיות ממש מחוץ לחוג הקוטב! לשווא ניסיתי לגלות חיוך על שפתיהם. לפעמים, בהתכווצות שרירים עוויתית ובלתי רצונית, נדמה היה שהם צוחקים, אבל הם מעולם לא חייכו.
לבושם היה מעיל גס מאריג צמר שחור, שבארצות סקנדינביה נקרא "ודמל", כובע רחב שוליים מאוד, מכנסיים עם שוליים צרים אדומים, ופיסת עור מגולגלת סביב כף הרגל במקום נעליים.
הנשים נראו עצובות וכנועות כמו הגברים. פניהן היו נעימים אבל חסרי הבעה, והן לבשו שמלות ותחתוניות מודמל כהה. כנערות, חבשו על שערן הקלוע כובע סרוג חום וקטן. כנשואות, כרכו סביב ראשן מטפחת צבעונית, ומעליה חוד של פשתן לבן.
אחרי טיול ארוך חזרתי לביתו של מר פרידריקסן, ושם מצאתי את דודי כבר בחברת מארחו.