ארוחת הצהריים הייתה מוכנה. פרופסור לידנברוק טרף את מנתו בתאוותנות, כי הצום שנכפה עליו בספינה הפך את קיבתו לתהום עצומה שאין לה תחתית. בארוחה עצמה לא היה שום דבר מיוחד, אבל הכנסת האורחים של מארחנו, דנית יותר מאיסלנדית, הזכירה לי את גיבורי ימי קדם. היה ברור שאנחנו מרגישים בבית יותר ממנו עצמו.
השיחה התנהלה בשפת המקום, שדודי ערבב בה גרמנית, ומר פרידריקסן ערבב בה לטינית, למעני. היא עסקה בשאלות מדעיות, כיאה לפילוסופים. אבל פרופסור לידנברוק היה מאופק להפליא, ובכל משפט דיבר אליי בעיניו, וציווה עליי לשמור על שתיקה מוחלטת בעניין תוכניותינו.
תחילה רצה מר פרידריקסן לדעת אם דודי הצליח בספרייה.
"הספרייה שלכם! הרי אין בה אלא כמה ספרים קרועים על מדפים כמעט ריקים."
"באמת?" השיב מר פרידריקסן. "הרי יש לנו שמונת אלפים כרכים, רבים מהם יקרי ערך ונדירים, יצירות בשפה הסקנדינבית העתיקה, ויש לנו את כל החידושים שקופנהגן שולחת לנו בכל שנה."
"איפה אתם מחזיקים את שמונת אלפים הכרכים שלכם? מצדי..."
"אה, אדון לידנברוק, הם מפוזרים בכל הארץ. באזור הקפוא הזה אנחנו אוהבים ללמוד. אין איכר ואין דייג שאינו יודע לקרוא ואינו קורא. העיקרון שלנו הוא שספרים, במקום להעלות עובש מאחורי סורג ברזל, צריכים להתבלות מול עיניהם של קוראים רבים. לכן הכרכים האלה עוברים מיד ליד, נקראים שוב ושוב, נבדקים פעם אחר פעם, ולא פעם קורה שהם חוזרים למדפים שלהם רק אחרי היעדרות של שנה או שנתיים."
"ובינתיים," אמר דודי בארס מה, "זרים..."
"ובכן, מה אתה רוצה? לזרים יש ספריות בבית, והדבר החשוב ביותר לאנשים עובדים הוא שיהיו משכילים. אני חוזר ואומר לך, אהבת הקריאה זורמת בדמם של האיסלנדים. ב־1816 ייסדנו אגודה ספרותית משגשגת, ומלומדים זרים רואים זאת לכבוד להיות חברים בה. היא מוציאה לאור ספרים שמחנכים את בני ארצנו ומיטיבים מאוד עם הארץ. אם תסכים להיות חבר מתכתב, אדון לידנברוק, תגרום לנו עונג רב."
דודי, שכבר הצטרף לכמאה אגודות מדעיות, הסכים בחן שנגע בבירור ללבו של מר פרידריקסן.
"ועכשיו," אמר זה, "האם תואיל לומר לי אילו ספרים קיווית למצוא בספרייה שלנו, ואולי אוכל לאפשר לך לעיין בהם?"
עיניו של דודי ועיניי נפגשו. הוא היסס. השאלה הישירה הזאת נגעה בשורש העניין. אבל אחרי רגע של מחשבה החליט לדבר.
"מר פרידריקסן, רציתי לדעת אם בין ספריכם העתיקים יש לכם מכתביו של ארנה סקנוסם?"
"ארנה סקנוסם!" השיב הפרופסור מרייקיאוויק. "אתה מתכוון למלומד הנודע מן המאה השש עשרה, חוקר טבע, כימאי ונוסע?"
"בדיוק!"
"אחד מגאוני הספרות והמדע של איסלנד?"
"זה האיש."
"איש מהולל בכל מקום!"
"בהחלט."
"ושאומץ לבו השתווה לגאוניותו!"
"אני רואה שאתה מכיר אותו היטב."
דודי טבל בעונג כששמע את גיבורו מתואר כך. הוא הזין את עיניו בפניו של מר פרידריקסן.
"ובכן," קרא, "איפה כתביו?"
"כתביו? אין לנו אותם."
"מה? לא באיסלנד?"
"הם לא באיסלנד ולא בשום מקום אחר."
"למה?"
"כי ארנה סקנוסם נרדף באשמת כפירה, וב־1573 נשרפו ספריו בידי התליין."
"טוב מאוד! מצוין!" קרא דודי, לשערורייה גדולה של המורה למדעי הטבע.
"מה!" קרא זה.
"כן, כן. עכשיו הכול ברור, עכשיו הכול מפוענח. ואני רואה למה סקנוסם, שספריו הוכנסו לרשימת הספרים האסורים, ושנאלץ להסתיר את התגליות שגילה בגאוניותו, נאלץ לקבור בתוך כתב סתרים בלתי מובן את הסוד..."
"איזה סוד?" שאל מר פרידריקסן ונרתע.
"אה, סתם סוד ש..." גמגם דודי.
"יש ברשותך איזה מסמך פרטי?" שאל מארחנו.
"לא. רק העליתי השערה."
"אה, טוב מאוד," ענה מר פרידריקסן, שהיה אדיב דיו שלא להמשיך בנושא כשהבחין במבוכתו של ידידו. "אני מקווה שלא תעזוב את האי שלנו עד שתראה משהו מעושרו המינרלוגי."
"ודאי," ענה דודי. "אבל אני מאחר מעט, לא? האם לא היו כאן אחרים לפניי?"
"כן, אדון לידנברוק. עבודותיהם של האדונים אולפסן ופובלסן, שנעשו בפקודת המלך, מחקריו של טרויל, המשלחת המדעית של האדונים גימאר ורובר על הקורבטה הצרפתית "לה רשרש", ולאחרונה התצפיות של אנשי המדע שבאו על ה"רן הורטנס", הוסיפו הרבה לידיעותינו על איסלנד. אבל אני מבטיח לך שנשאר עוד הרבה."
"אתה חושב?" אמר דודי, והעמיד פנים צנועות מאוד, בעודו מנסה להסתיר את הסקרנות שהבזיקה מעיניו.
"אה, כן. כמה הרים, קרחונים והרי געש יש לחקור, שעדיין אינם מוכרים אלא באופן חלקי! הנה, בלי ללכת רחוק, ההר ההוא שבאופק. זהו הסנפלס."
"אה!" אמר דודי, בקרירות ככל שיכול היה. "זה הסנפלס?"
"כן. אחד מהרי הגעש המוזרים ביותר, שבלוע שלו כמעט לא ביקר איש."
"הוא כבוי?"
"אה, כן. יותר מחמש מאות שנה."
"ובכן," השיב דודי, שהצמיד את רגליו זו לזו בטירוף כדי שלא לקפוץ באוויר, "שם אני מתכוון להתחיל את המחקרים הגאולוגיים שלי, שם, על הספל... הפסל... איך אתם קוראים לו?"
"סנפלס," השיב מר פרידריקסן הנכבד.
החלק הזה של השיחה התנהל בלטינית. הבנתי כל מילה, ובקושי הסתרתי את השעשוע שלי למראה דודי מנסה לדכא את ההתרגשות והסיפוק שגלשו מכל איבר ומכל תו בפניו. הוא התאמץ ללבוש הבעה קטנה ותמימה של פשטות, אבל זה נראה כמו חיוך שטני.
"כן," אמר, "דבריך הכריעו אותי. ננסה לטפס על הסנפלס הזה. אולי אפילו נמשיך את מחקרינו בלוע שלו!"
"אני מצטער מאוד," אמר מר פרידריקסן, "שהתחייבויותיי אינן מאפשרות לי להיעדר, אחרת הייתי מתלווה אליכם בעצמי, בהנאה ובתועלת כאחת."
"אה, לא, לא!" השיב דודי בהתלהבות רבה. "בשום אופן לא היינו רוצים להטריד איש, מר פרידריקסן. ובכל זאת, אני מודה לך מכל הלב. חברתו של איש מוכשר כל כך הייתה מועילה מאוד, אבל חובות מקצועך..."
אני שמח לחשוב שמארחנו, בתמימות נפשו האיסלנדית, לא ראה את התחבולות השקופות של דודי.
"אני מאשר מאוד את החלטתך להתחיל בהר הגעש ההוא, אדון לידנברוק. תאסוף קציר של תצפיות מעניינות. אבל אמור לי, איך אתה מתכוון להגיע לחצי האי של הסנפלס?"
"בים, דרך המפרץ. זו הדרך הישירה ביותר."
"בלי ספק. אבל זה בלתי אפשרי."
"למה?"
"כי אין לנו אפילו סירה אחת ברייקיאוויק."
"אל תאמר!"
"תצטרכו ללכת ביבשה, לאורך החוף. זה יהיה ארוך יותר, אבל מעניין יותר."
"טוב מאוד, אם כך. ועכשיו אצטרך לדאוג למורה דרך."
"יש לי אחד להציע לך."
"איש בטוח ונבון?"
"כן. תושב של חצי האי ההוא. הוא צייד פלומת אווזי הים, ופיקח מאוד. הוא מדבר דנית בשלמות."
"מתי אוכל לראות אותו?"
"מחר, אם תרצה."
"למה לא היום?"
"כי הוא לא יגיע לכאן לפני מחר."
"מחר, אם כך," הוסיף דודי באנחה.
השיחה הגורלית הזאת הסתיימה כעבור כמה דקות, בדברי תודה חמים מן הפרופסור הגרמני אל הפרופסור האיסלנדי. בארוחה הזאת הוציא דודי עובדות חשובות: בין השאר את תולדותיו של סקנוסם, את הסיבה למסמך המסתורי, את העובדה שמארחו לא יתלווה אליו למסע, ואת העובדה שכבר למחרת יחכה לו מורה דרך.