בערב טיילתי מעט על החוף, ובלילה חזרתי למיטת הקרשים שלי, וישנתי שינה עמוקה כל הלילה.
כשהתעוררתי שמעתי את דודי מדבר בחדר הסמוך בקצב עצום. התלבשתי מיד והצטרפתי אליו.
הוא שוחח בדנית עם איש גבוה, בעל מבנה גוף חסון. לבחור הנאה הזה היה ודאי כוח רב. עיניו, שהיו נתונות בפנים רחבות ותמימות, נראו לי נבונות מאוד. הן היו בצבע כחול ים חולמני. שיער ארוך, שהיה נחשב אדום אפילו באנגליה, נפל בתלתלים ארוכים על כתפיו הרחבות. תנועותיו של בן המקום הזה היו גמישות וזריזות, אבל כשדיבר כמעט לא השתמש בזרועותיו, כמו אדם שאינו יודע דבר, או שאינו מתעניין כלל, בשפת התנועות. כל הופעתו העידה על שלווה ושליטה עצמית מושלמות, לא עצלות אלא רוגע. הרגשת מיד שהוא לא יהיה חייב לאיש, שהוא עובד לנוחותו שלו, ושום דבר בעולם הזה לא יוכל להדהים אותו או להפר את שלוותו הפילוסופית.
תפסתי את גוני אופיו של האיסלנדי הזה לפי האופן שבו הקשיב לשטף המילים הנלהב שנשפך מפי הפרופסור. הוא עמד בזרועות שלובות, אדיש לחלוטין לתנועות הידיים הבלתי פוסקות של דודי. שלילה הביע בתנועה איטית של הראש משמאל לימין, וחיוב בהטיה קלה, קלה כל כך ששערו הארוך כמעט לא זז. הוא היה חסכן בתנועה עד כדי קמצנות.
ודאי שלעולם לא הייתי חולם, כשהבטתי באיש הזה, שהוא צייד. הוא לא נראה כמי שעלול להבהיל את הציד שלו, וגם לא כמי שיתקרב אליו בכלל. אבל התעלומה נפתרה כשמר פרידריקסן הודיע לי שהאיש השלו הזה הוא רק צייד של אווז הים, שפלומת חזהו היא עיקר עושרו של האי. זוהי פלומת אווזי הים המפורסמת, ואין צורך בתנועות מהירות במיוחד כדי להשיג אותה.
בתחילת הקיץ הולכת הנקבה, ציפור יפה מאוד, לבנות את קנה בין סלעי הפיורדים שמעטרים את החוף. אחרי שבנתה את הקן היא מרפדת אותו בפלומה שהיא תולשת מחזה. מיד בא הצייד, או נכון יותר הסוחר, ושודד את הקן, והנקבה מתחילה את עבודתה מחדש. כך זה נמשך כל עוד נותרה לה פלומה. כשהיא מפשיטה את עצמה עד תום, בא תורו של הזכר לתלוש את נוצותיו. אבל מכיוון שלנוצות הגסות והקשות של הזכר אין ערך מסחרי, הצייד אינו טורח לשדוד את הקן הזה. לכן הנקבה מטילה את ביציה בשלל של בן זוגה, הגוזלים בוקעים, ובשנה הבאה מתחיל הקציר מחדש.
ומכיוון שאווז הים אינו בוחר בצוקים תלולים לקנו, אלא בסלעים חלקים, מדורגים, שמשתפלים אל הים, יכול הצייד האיסלנדי לעסוק במלאכתו בלי מאמץ מיוחד. הוא היה איכר שאינו נאלץ לא לזרוע ולא לקצור את יבולו, אלא רק לאסוף אותו.
האיש הרציני, הפלגמטי והשתקן הזה נקרא הנס ביילקה, והוא בא בהמלצתו של מר פרידריקסן. הוא היה מורה הדרך העתידי שלנו. נימוסיו היו ניגוד מוזר לאלה של דודי.
ובכל זאת, הם הבינו זה את זה עד מהרה. אף אחד מהם לא הסתכל על גובה התשלום: האחד היה מוכן לקבל כל מה שיוצע לו, והשני היה מוכן לתת כל מה שיידרש. מעולם לא נחתמה עסקה בקלות רבה יותר.
תוצאת ההסכם הייתה שהנס התחייב מצדו להוביל אותנו לכפר סטאפי, בחוף הדרומי של חצי האי סנפלס, ממש למרגלות הר הגעש. ביבשה היה זה מרחק של כעשרים ושניים מיל, שאותו, אמר דודי, נעבור ביומיים.
אבל כשנודע לו שהמיל הדני אורכו 24,000 רגל, נאלץ לשנות את חישוביו ולהקציב לצעדה שבעה או שמונה ימים.
ארבעה סוסים יעמדו לרשותנו: שניים שיישאו אותו ואותי, ושניים למטען. הנס, כמנהגו, ילך ברגל. הוא הכיר את כל החלק הזה של החוף היטב, והבטיח להוביל אותנו בדרך הקצרה ביותר.
ההתקשרות שלו לא הייתה אמורה להסתיים עם הגעתנו לסטאפי. הוא ימשיך לשרת את דודי במשך כל תקופת מחקריו המדעיים, תמורת שלושה ריקסדאלרים לשבוע. אבל סעיף מפורש בהסכם קבע שהשכר שלו ייספר לידיו בכל שבת בשש בערב, וזה, לדבריו, היה חלק שאין לוותר עליו בהתקשרות.
היציאה נקבעה ל־16 ביוני. דודי רצה לשלם לצייד חלק מראש, אבל הוא סירב במילה אחת:
"אפטר," אמר.
"אחר כך," אמר הפרופסור, כדי להחכים אותי.
כשנחתם ההסכם, הסתלק הנס בשקט.
"בחור מצוין," קרא דודי, "אבל הוא אינו מעלה בדעתו איזה תפקיד מופלא נועד לו בעתיד."
"אז הוא ילך איתנו עד..."
"עד מרכז כדור הארץ, אקסל."
ארבעים ושמונה שעות נותרו עד יציאתנו. לצערי הרב נאלצתי להקדיש אותן להכנות, כי היה צורך בכל כושר ההמצאה שלנו כדי לארוז כל פריט בדרך הטובה ביותר: מכשירים כאן, כלי נשק שם, כלי עבודה בחבילה הזאת, מזון בחבילה ההיא. ארבע קבוצות של חבילות בסך הכול.
המכשירים היו:
1. מדחום צלזיוס של אייגל, מכויל עד 150 מעלות (302 מעלות פרנהייט), שנראה לי יותר מדי או פחות מדי. יותר מדי, אם החום הפנימי יעלה עד כדי כך, כי במקרה כזה נצלה. ופחות מדי כדי למדוד את הטמפרטורה של מעיינות או של חומר מותך.
2. ברומטר אנרואידי, להראות לחצים קיצוניים של האוויר. ברומטר רגיל לא היה מתאים למטרה, כי הלחץ יגבר במהלך ירידתנו עד לנקודה שברומטר הכספית לא היה רושם.
3. כרונומטר, מעשה ידי בואסונה הבן מז'נבה, מכוון במדויק לפי קו האורך של המבורג.
4. שני מצפנים: מצפן רגיל ומחט נטייה.
5. משקפת לילה.
6. שתי מנורות רומקורף, שבעזרת זרם חשמלי סיפקו אור נייד, בטוח ונוח.
כלי הנשק כללו שני רובים של פרדי ושני זוגות של אקדחים. אבל לשם מה היינו צריכים כלי נשק? לא היו לנו פראים ולא חיות טרף לפחד מהם, כך שיערתי. אבל דודי כאילו האמין במחסן הנשק שלו כמו במכשיריו, ובמיוחד בכמות ניכרת של כותנת רובים, שהלחות אינה פוגעת בה, וכוח הנפץ שלה עולה על זה של אבק השריפה.
כלי העבודה כללו שני מכושים, שני אתים, סולם חבלים ממשי, שלושה מקלות בעלי חוד ברזל, גרזן קטן, פטיש, תריסר טריזים ויתדות ברזל, וחבל ארוך מסוקס. וזה היה מטען גדול, כי הסולם היה באורך שלוש מאות רגל.
והיה גם מזון. זו לא הייתה חבילה גדולה, אבל היה מנחם לדעת שיש בה תמצית בקר וביסקוויטים לשישה חודשים. המשקה היחיד היה משקאות חריפים, ומים לא לקחנו כלל. אבל היו לנו בקבוקים, ודודי סמך על מעיינות שמהם נמלא אותם. כל ההתנגדויות שהעזתי להעלות, בעניין איכותם, הטמפרטורה שלהם ואפילו היעדרם, נותרו ללא תועלת.
כדי להשלים את הרשימה המדויקת של כל ציוד המסע שלנו, אסור לי לשכוח ארגז תרופות לכיס, ובו מספריים קהים, קרשים לקיבוע עצמות שבורות, סרט של פשתן לא מולבן, תחבושות ורטיות, מוך, ואזמל להקזת דם, כולם חפצים איומים לקחת איתך. ואחר כך הייתה שורה של צלוחיות, ובהן דקסטרין, אתר כוהלי, אצטט עופרת נוזלי, חומץ ואמוניה, תרופות שלא נסכו בי שום נחמה. ולבסוף, כל הדרוש להפעלת מנורות רומקורף.
דודי לא שכח מלאי של טבק, אבק שריפה גס וחומר הצתה, וגם לא חגורת עור שבה נשא כמות מספקת של זהב, כסף ושטרות כסף. שישה זוגות מגפיים ונעליים, שנעשו עמידים למים בתערובת של גומי ונפט, נארזו בין כלי העבודה.
"לבושים, מנועלים ומצוידים כך," אמר דודי, "אין לדעת עד כמה רחוק נוכל להגיע."
יום ה־14 עבר כולו בסידור כל החפצים השונים שלנו. בערב סעדנו אצל הברון טרמפה, ואיתנו ראש העיר של רייקיאוויק ודוקטור היאלטלין, הרופא הראשי של המקום. מר פרידריקסן לא היה שם. נודע לי אחר כך שהוא והמושל חלוקים באיזו שאלה מנהלית, ואינם מדברים זה עם זה. לכן לא ידעתי אף מילה מכל מה שנאמר בארוחה החצי־רשמית הזאת. אבל לא יכולתי שלא להבחין שדודי דיבר כל הזמן.
ב־15 בחודש הושלמו כל ההכנות שלנו. מארחנו גרם לפרופסור עונג רב כשהעניק לו מפה של איסלנד, שלמה הרבה יותר מזו של הנדרסן. זו הייתה המפה של מר אולף ניקולס אולסן, בקנה מידה של 1 ל־480,000 מגודלו האמיתי של האי, שיצאה לאור בידי האגודה הספרותית האיסלנדית. זה היה מסמך יקר ערך בשביל מינרלוג.
את הערב האחרון שלנו בילינו בשיחה אינטימית עם מר פרידריקסן, שחשתי אליו אהדה עזה. ואחר כך, אחרי השיחה, בא, לפחות בשבילי, לילה טרוד וחסר מנוחה.
בחמש בבוקר העירו אותי צהלות ורקיעות של ארבעה סוסים מתחת לחלוני. התלבשתי בחיפזון וירדתי לרחוב. הנס סיים לארוז את חפצינו, כמעט בלי להזיז איבר, ובכל זאת עשה את עבודתו במיומנות. דודי הקים יותר רעש משעשה עבודה, ומורה הדרך כמעט לא שם לב להוראותיו הנמרצות.
בשש הסתיימו ההכנות. מר פרידריקסן לחץ את ידינו. דודי הודה לו מעומק לבו על טוב לבו הרב. אני חיברתי כמה משפטים לטיניים נאים כדי להביע את פרידתי הלבבית. אחר כך עלינו על סוסינו, ובברכת השלום האחרונה שלו כיבד אותי מר פרידריקסן בשורה מאת ורגיליוס, שהלמה להפליא נודדים בלי יעד ברור כמו שעמדנו להיות:
"Et quacumque viam dederit fortuna sequamur."
"ובכל דרך שהגורל יפנה לפנינו, בה נלך."