יצאנו לדרך תחת שמים מעוננים אבל שקטים. לא היה חשש מחום, וגם לא מגשם הרסני. זה היה בדיוק מזג האוויר המתאים לתיירים.
ההנאה שברכיבה על סוס בארץ לא נודעת גרמה לי להיות שבע רצון בקלות כשיצאנו. התמסרתי כולי להנאת הטיול, ונהניתי מתחושת החופש ומן התשוקה שבאה על סיפוקה. התחלתי לקחת חלק אמיתי במפעל.
"וחוץ מזה," אמרתי לעצמי, "איפה הסיכון? הנה אנחנו מטיילים לאורכה של ארץ מעניינת ביותר! אנחנו עומדים לטפס על הר מופלא מאוד. במקרה הגרוע ביותר, נטפס בקושי במורד לוע כבוי. ברור שסקנוסם לא עשה יותר מזה. ואשר למעבר שמוביל אל מרכז כדור הארץ, זו סתם שטות! בלתי אפשרי לגמרי! טוב מאוד, אם כך. בוא נפיק את כל הטוב שאפשר מן המסע הזה, ולא נתמקח על הסיכויים."
אחרי שהנימוק הזה יישב את דעתי, יצאנו מרייקיאוויק.
הנס התקדם בהתמדה, לפנינו, בצעד אחיד, חלק ומהיר. סוסי המטען הלכו אחריו בלי לעשות שום בעיה. אחריהם באנו דודי ואני, ולא נראינו רכובים רע כל כך על בהמותינו הקטנות אך הקשוחות.
איסלנד היא אחד האיים הגדולים באירופה. שטחה 14,000 מיל רבוע, ויש בה רק 16,000 תושבים. הגאוגרפים חילקו אותה לארבעה רבעים, ואנחנו חצינו באלכסון את הרבע הדרומי־מערבי, שנקרא "סודווסטר פיורדונגר".
כשיצאנו מרייקיאוויק הוביל אותנו הנס לאורך חוף הים. עברנו על פני אחו דל, שהתאמץ מאוד, אבל לשווא, להיראות ירוק. הצהוב יצא לו טוב יותר. הפסגות המחוספסות של סלעי הטרכיט הציגו קווי מתאר קלושים באופק המזרחי. לפעמים נצצו כמה כתמי שלג, שריכזו את האור העמום, על מורדות ההרים הרחוקים. כמה פסגות, שהתנשאו בנועזות, חדרו דרך העננים האפורים והופיעו שוב מעל הערפילים הנעים, כמו שוברי גלים שמגיחים בשמים.
לעתים קרובות ירדו שרשראות הסלעים השוממים האלה לעבר הים, ופלשו לשטחי המרעה הדלים. אבל תמיד היה די מקום לעבור. חוץ מזה, הסוסים שלנו בחרו מתוך אינסטינקט במקומות הקלים ביותר, בלי להאט אף פעם את קצבם. דודי נמנע אפילו מן הסיפוק לדרבן את בהמתו בשוט או בקול. לא היה לו שום תירוץ לחוסר סבלנות. לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי איש גבוה כל כך על פוני קטן כל כך, וכיוון שרגליו הארוכות כמעט נגעו בקרקע, הוא נראה כמו קנטאור בעל שש רגליים.
"סוס טוב! סוס טוב!" חזר ואמר. "תראה, אקסל, שאין בעל חיים נבון יותר מן הסוס האיסלנדי. לא שלג ולא סערה, לא דרכים בלתי עבירות, לא סלעים, לא קרחונים ולא שום דבר אחר עוצרים אותו. הוא אמיץ, מסתפק במועט ובטוח ברגליו. הוא לעולם אינו מועד, לעולם אינו נבהל. אם יש נהר או פיורד לחצות (ונפגוש רבים כאלה), תראה אותו קופץ פנימה מיד, כאילו היה דו־חי, ומגיע לגדה שממול. אבל אסור לנו להאיץ בו. עלינו לתת לו ללכת כרצונו, וכך נתקדם בקצב של שלושים מיל ביום."
"אנחנו אולי. אבל מה עם מורה הדרך שלנו?"
"אה, אל תדאג לו. אנשים כמוהו עוברים את המרחק בלי לחשוב. יש באיש הזה כל כך מעט תנועה, שהוא לעולם לא יתעייף. וחוץ מזה, אם יזדקק, יקבל את הסוס שלי. אני אתכווץ אם לא אזוז קצת. הזרועות בסדר, אבל הרגליים צריכות פעילות."
התקדמנו בקצב מהיר. הארץ הייתה כבר כמעט מדבר. פה ושם עמדה חווה בודדה, שנקראת "בואר", בנויה מעץ, מרגבי עשב או מגושי לבה, ונראתה כמו קבצן מסכן בצד הדרך. הבקתות ההרוסות האלה כאילו ביקשו נדבה מן העוברים והשבים, ובעילה קלה מאוד היינו נותנים צדקה לרווחת דייריהן המסכנים. בארץ הזאת לא היו כבישים ולא שבילים, והצמחייה הדלה, איטית ככל שתהיה, הייתה מוחקת עד מהרה את עקבותיהם של הנוסעים המעטים.
ובכל זאת, החלק הזה של המחוז, במרחק קטן מאוד מן הבירה, נחשב לאחד החלקים המיושבים והמעובדים של איסלנד. מה, אם כן, ייראו שטחים אחרים, שוממים יותר מן השממה הזאת? בחצי המיל הראשון לא ראינו אפילו איכר אחד עומד בפתח בקתתו, ולא רועה אחד שרועה עדר פרוע פחות ממנו, אלא רק כמה פרות וכבשים שהופקרו לנפשן. מה אם כן ייראו האזורים המזועזעים שאליהם התקדמנו, אזורים שנתונים לתופעות האיומות של התפרצויות, ילידי פיצוצים געשיים ועוויתות תת־קרקעיות?
עמדנו להכיר אותם לפני זמן רב, אבל כשעיינתי במפה של אולסן ראיתי שנימנע מהם, כי ניתפתל לאורך חוף הים. למעשה, הפעילות הגעשית הגדולה מוגבלת לחלק המרכזי של האי. שם, סלעים געשיים מכל הסוגים, ובהם טרכיט, בזלת, טוף וגושי סלע מלוכדים לצד זרמי לבה, הפכו את המקום לארץ של זוועות על־טבעיות. לא היה לי מושג על המחזה שחיכה לנו בחצי האי של סנפלס, שבו הריסות הטבע הלוהט האלה יצרו תוהו ובוהו מבעית.
שעתיים אחרי רייקיאוויק הגענו לעיירה גופונס, שנקראת "אולקירקיה", כלומר כנסייה ראשית. לא היה שם שום דבר ראוי לציון מלבד כמה בתים, בקושי די לכפר גרמני קטן.
הנס עצר שם חצי שעה. הוא חלק איתנו את ארוחת הבוקר הדלה שלנו, וענה על שאלותיו של דודי בעניין הדרך ומקום מנוחתנו באותו לילה רק בכן או לא, מלבד הפעם שבה אמר: "גרדר".
עיינתי במפה כדי לראות איפה גרדר. ראיתי שיש עיירה קטנה בשם הזה על גדות פיורד הוואל, במרחק ארבעה מילין מרייקיאוויק. הראיתי אותה לדודי.
"ארבעה מילין בלבד!" קרא. "ארבעה מילין מתוך עשרים ושמונה! איזה טיול קטן ונחמד!"
הוא עמד להעיר משהו למורה הדרך, אבל זה, בלי לענות, חזר למקומו בראש והמשיך בדרכו.
כעבור שלוש שעות, כשאנחנו עדיין דורכים על העשב חסר הצבע של המרעה, נאלצנו להקיף את פיורד קולה, דרך ארוכה יותר אבל קלה יותר מאשר לחצות את המפרצון הזה. עד מהרה נכנסנו ל"פינגסטאואר", כלומר לקהילה, ששמה אייולברג, שמצריח הכנסייה שלה הייתה השעה שתים עשרה מצלצלת, אילו היו הכנסיות האיסלנדיות עשירות דיין כדי להחזיק שעונים. אבל הן כמו בני הקהילה, שאין להם שעונים, והם מסתדרים בלעדיהם.
שם הואכלו סוסינו. אחר כך פנו בשביל הצר שמשמאל, בין שרשרת גבעות לים, ונשאו אותנו לתחנה הבאה שלנו, הכנסייה הראשית של בראנטאר, ומיל אחד הלאה, לסאורבואר, כנסייה קטנה שבנויה על החוף הדרומי של פיורד הוואל.
השעה הייתה עכשיו ארבע, ועברנו ארבעה מילין איסלנדיים, שהם עשרים וארבעה מילין אנגליים.
באותו מקום היה רוחב הפיורד לפחות שלושה מילין אנגליים. הגלים התגלגלו בשאון רועם על הסלעים המחודדים. המפרצון הזה היה כלוא בין חומות סלע, צוקים שבראשם פסגות חדות בגובה 2,000 רגל, ובולטים בשכבות החומות שהפרידו בין שכבות הטוף האדמדם. ככל שכיבדתי את תבונתם של בעלי החיים שלנו, כמעט לא רציתי להעמיד אותה במבחן ולסמוך עליה ברכיבה על סוס דרך זרוע ים.
אם הם נבונים כמו שאומרים, חשבתי, הם לא ינסו את זה. בכל מקרה, אאמץ את תבונתי כדי לכוון את תבונתם.
אבל דודי לא רצה לחכות. הוא דרבן את סוסו אל השפה. הסוס הרכין את ראשו כדי לבחון את הגלים הקרובים ועצר. דודי, שגם לו היה אינסטינקט משלו, לחץ עליו, ושוב סורב בידי הבהמה, שהניעה את ראשה בתנועה רבת משמעות. אחר כך באו מילים קשות והשוט, אבל הבהמה ענתה על הטיעונים האלה בבעיטות ובניסיונות להפיל את רוכבה. לבסוף כופף הפוני הקטן והפיקח את ברכיו, יצא מבין רגליו של הפרופסור, והשאיר אותו עומד על שני סלעים על החוף, בדיוק כמו הקולוסוס של רודוס.
"בהמה ארורה!" קרא הפרש שהופל מסוסו, שהושפל פתאום והפך להולך רגל, מבויש בדיוק כמו קצין פרשים שהורד בדרגה לחייל רגלי.
"Färja," אמר מורה הדרך ונגע בכתפו.
"מה! סירה?"
"Der," השיב הנס והצביע על אחת.
"כן," קראתי, "יש סירה."
"אז למה לא אמרת? טוב, בואו נמשיך."
"Tidvatten," אמר מורה הדרך.
"מה הוא אומר?"
"הוא אומר גאות," אמר דודי, ותרגם את המילה הדנית.
"בלי ספק עלינו לחכות לגאות."
"Förbida?" אמר דודי.
"Ja," השיב הנס.
דודי רקע ברגלו, בעוד הסוסים הולכים אל הסירה.
הבנתי היטב את הצורך לחכות לרגע מסוים של הגאות כדי לצאת לחציית הפיורד: הרגע שבו הים מגיע לגובהו הרב ביותר, והמים עומדים. אז אין לגאות ולשפל השפעה מורגשת, והסירה אינה מסתכנת שתיסחף לא פנימה אל קצה הפיורד ולא החוצה אל הים.
הרגע הנוח הזה הגיע רק בשש. אז הפקדנו, דודי, אני, מורה הדרך, שני נוסעים נוספים וארבעת הסוסים, את עצמנו בידי רפסודה שבירה למדי. מכיוון שהייתי רגיל לספינות הקיטור המהירות והבטוחות על האלבה, מצאתי את משוטי החותרים אמצעי הנעה איטי למדי. לקח לנו יותר משעה לחצות את הפיורד, אבל המעבר עבר בלי שום תקלה.
כעבור חצי שעה נוספת הגענו לכנסייה הראשית של גרדר.