השעה הייתה אמורה להיות שעת לילה, אבל מתחת לקו הרוחב ה־65 לא היה שום דבר מפתיע באור הלילי של הקוטב. באיסלנד, בחודשים יוני ויולי, השמש אינה שוקעת.
אבל הטמפרטורה ירדה הרבה. היה לי קר, והייתי רעב עוד יותר משהיה לי קר. מבורך היה מראה החווה שנפתחה בהכנסת אורחים לקבל אותנו.
זה היה בית של איכר, אבל בהכנסת האורחים הוא השתווה לבית של מלך. כשהגענו יצא בעל הבית לקראתנו בידיים מושטות, ובלי עוד גינונים סימן לנו ללכת אחריו.
ללוות אותו לאורך המסדרון הארוך, הצר והחשוך, היה בלתי אפשרי. לכן הלכנו אחריו, כפי שביקש. הבניין היה עשוי קורות מסותתות בגסות, עם חדרים משני הצדדים, ארבעה במספר, כולם נפתחים אל המסדרון האחד: המטבח, חדר האריגה, ה"באדסטופה", כלומר חדר השינה המשפחתי, וחדר האורחים, הטוב מכולם. דודי, שאיש לא חשב על גובהו כשבנו את הבית, הלם כמובן בראשו כמה פעמים בקורות שבלטו מן התקרות.
הוכנסנו לחדרנו, חדר גדול עם רצפת עפר דחוסה היטב, שהואר בחלון שזגוגיותיו היו עשויות משלפוחית של כבשה, ולא הכניסו יותר מדי אור. מקומות השינה היו מצע יבש שהושלך לתוך שתי מסגרות עץ צבועות אדום, מעוטרות במשפטים איסלנדיים. בקושי ציפיתי לנוחות רבה כל כך. אי הנוחות היחידה באה מן הריח החזק של דג מיובש, בשר מעושן וחלב חמוץ, שעליו התלונן אפי במרירות.
אחרי שהנחנו בצד את בגדי המסע שלנו, נשמע קולו של המארח, שהזמין אותנו למטבח, החדר היחיד שבו הודלקה אש אפילו בקור העז ביותר.
דודי לא התמהמה להיענות להזמנה הידידותית, וגם אני לא התעצלתי ללכת אחריו.
ארובת המטבח הייתה בנויה לפי הדגם העתיק: באמצע החדר הייתה אבן ששימשה מוקד, ומעליה בגג חור כדי שהעשן ייצא. המטבח היה גם חדר האוכל.
כשנכנסנו בירך אותנו המארח, כאילו לא ראה אותנו מעולם, במילה "Sællvertu", שפירושה "היה מאושר", ובא ונישק אותנו על הלחי.
אחריו אמרה אשתו את אותן מילים, באותו טקס. ואז הניחו שניהם את ידיהם על לבם, והשתחוו לפנינו עמוקות.
אני ממהר להודיע לקורא שהגברת האיסלנדית הזאת הייתה אם לתשעה עשר ילדים, כולם, גדולים וקטנים, שרצו בתוך זרי העשן הסמיכים שהאש שבמוקד מילאה בהם את החדר. בכל רגע הבחנתי בפנים בהירות שיער ונוגות למדי שהציצו מתוך גלי העשן המתגלגלים. הם היו אשכול מושלם של מלאכים לא רחוצים.
דודי ואני התייחסנו אל השבט הקטן הזה בחביבות, ובתוך זמן קצר מאוד היו לכל אחד מאיתנו שלושה או ארבעה מן הפרחחים האלה על הכתפיים, כמה על הברכיים, והשאר בין רגלינו. אלה שידעו לדבר חזרו ואמרו "Sællvertu" בכל טון אפשרי. אלה שלא ידעו לדבר פיצו על החיסרון בצווחות.
הקונצרט הזה הגיע לסיומו בהודעה שהארוחה מוכנה. באותו רגע חזר הצייד שלנו, שדאג לסוסיו, כלומר, שחרר אותם בחסכנות לשדות, שם נאלצו הבהמות המסכנות להסתפק בטחב הדל שיכלו לתלוש מן הסלעים ובכמה אצות ים כחושות. ולמחרת לא יחסירו לבוא מעצמם ולחזור לעמל של היום הקודם.
"Sællvertu," אמר הנס.
ואז, בשלווה, כמו מכונה ובלי שום רגש, נישק את המארח, את המארחת ואת תשעה עשר ילדיהם.
כשנגמר הטקס הזה ישבנו לשולחן, עשרים וארבעה במספר, ולכן זה על גבי זה. המאושרים ביותר החזיקו רק שני זאטוטים על ברכיהם.
אבל דממה השתררה בכל העולם הקטן הזה כשהגיע המרק, והשתקנות הלאומית חזרה לשלוט, אפילו על הילדים. המארח הגיש לנו מרק עשוי חזזיות, שלא היה לא נעים כלל, אחר כך נתח עצום של דג מיובש שצף בחמאה שהעלתה ריח אחרי עשרים שנות אחסון, ולכן, לפי תורת המטבח האיסלנדית, עדיפה בהרבה על חמאה טרייה. לצד זה קיבלנו "סקיר", מין חלב מוקרש, עם ביסקוויטים, ונוזל שהוכן מפירות ערער. לשתייה קיבלנו חלב דליל מהול במים, שבארץ הזאת נקרא "בלנדה". לא לי להכריע אם התזונה הזאת בריאה או לא. כל מה שאני יכול לומר הוא שהייתי רעב נואשות, ושבקינוח בלעתי עד הלגימה האחרונה ממש מרק סמיך עשוי כוסמת.
ברגע שהסתיימה הארוחה נעלמו הילדים, והמבוגרים התקבצו סביב אש הכבול, שבערו בה גם חומרי בעירה מגוונים כמו קוצים, גללי פרות ועצמות דגים. אחרי קורטוב החום הקטן הזה פרשו הקבוצות השונות לחדריהן. המארחת הציעה לנו בהכנסת אורחים את עזרתה בפשיטת הבגדים, כמנהג האיסלנדי, אבל כשסירבנו בחן, היא לא התעקשה עוד, ויכולתי סוף סוף להתכרבל במיטת הטחב שלי.
בחמש למחרת בבוקר נפרדנו ממארחנו. דודי שכנע אותו בקושי לקבל תמורה הולמת, והנס נתן את האות ליציאה.
מאה צעדים מגרדר החלה הקרקע לשנות את מראה. היא נעשתה ביצתית ופחות נוחה להתקדמות. מימיננו נמתחה שרשרת ההרים בלי סוף, כמו מערכת עצומה של ביצורים טבעיים, שאנחנו הולכים לאורך המדרון החיצוני והנמוך שלה. לעתים קרובות נתקלנו בפלגים, שהיה עלינו לחצות אותם בזהירות רבה, כדי שלא להרטיב את חבילותינו.
המדבר נעשה רחב יותר ומכוער יותר. ובכל זאת, מפעם לפעם נדמה היה שאנחנו מבחינים בדמות אדם שנמלטה כשהתקרבנו. לפעמים פנייה חדה הביאה אותנו פתאום למרחק קצר מאחת הרוחות האלה, ומלאתי סלידה למראה ראש ענק ומעוות, שעורו מבריק וקירח, ופצעים דוחים נראים דרך הקרעים בסחבותיו העלובות של היצור המסכן.
היצור האומלל נמנע מלהתקרב אלינו ולהושיט את ידו המעוותת. הוא נמלט, אבל לא לפני שהנס בירך אותו ב"Sællvertu" המקובל.
"Spetelsk," אמר.
"מצורע!" חזר דודי.
המילה הזאת עוררה רושם דוחה. מחלת הצרעת הנוראה נפוצה מדי באיסלנד. היא אינה מידבקת אלא תורשתית, והמצורעים אסורים בנישואים.
המראות האלה לא היו משמחים, ולא הוסיפו שום קסם לנופים שנעשו פחות ופחות מושכים. גבעולי העשב האחרונים נעלמו מתחת לרגלינו. לא נראה אף עץ, אלא אם כן נחשיב כמה ליבנים ננסיים, נמוכים כמו שיחים. לא נראה אף בעל חיים, מלבד כמה סוסי פוני נודדים שבעליהם לא רצו להאכיל אותם. לפעמים ראינו נץ מתאזן על כנפיו מתחת לענן האפור, ואחר כך מזנק דרומה במעוף מהיר. חשתי עצב מול המראה הפרא הזה של הטבע, ומחשבותיי נדדו אל המראות העליזים שהשארתי הרחק בדרום.
נאלצנו לחצות כמה פיורדים צרים, ולבסוף מפרץ רחב למדי. הגאות, שהייתה אז בשיאה, אפשרה לנו לעבור בלי עיכוב ולהגיע לכפר אלפטנס, מיל אחד הלאה.
באותו ערב, אחרי שחצינו את הנחלים אלפה והטה, המלאים בפורלים ובזאבי מים, נאלצנו לבלות את הלילה בבניין נטוש, ראוי להיות מקום מושבם של כל השדונים של סקנדינביה. מלך הקרח ודאי ניהל כאן את חצרו, ונתן לנו כל הלילה דוגמאות למה שהוא מסוגל לעשות.
שום אירוע מיוחד לא ציין את היום שלמחרת. ביצות, מישורים מתים, נתיבי מדבר עגומים, לכל מקום שנסענו. עם רדת הלילה השלמנו מחצית מן הדרך, ולנו בקרוסולבט.
ב־19 ביוני, לאורך כמיל, כלומר מיל איסלנדי, הלכנו על לבה מוקשית. לקרקע כזאת קוראים בארץ "הראון". פניה המעוותים נראו כמו כבלים מפותלים ושזורים, לפעמים מתוחים לאורכם, ולפעמים מסובכים זה בזה. זרם עצום, פעם נוזלי ועכשיו מוצק, נשפך מן ההרים הקרובים, שהם עכשיו הרי געש כבויים, אבל ההריסות מסביב גילו את אלימות ההתפרצויות שעברו. ובכל זאת, פה ושם עלו כמה סילוני אדים ממעיינות חמים.
לא היה לנו זמן לצפות בתופעות האלה. היה עלינו להמשיך בדרכנו. עד מהרה, למרגלות ההרים, הופיעה שוב הקרקע הביצתית, חצויה באגמים קטנים. דרכנו פנתה עכשיו מערבה. הקפנו את מפרץ פאקסה הגדול, ופסגות התאומות של הסנפלס התנשאו לבנות אל השמים המעוננים, במרחק של חמישה מילין לפחות.
הסוסים מילאו את חובתם היטב. שום קושי לא עצר אותם במהלכם היציב. אני התחלתי להתעייף, אבל דודי היה איתן וזקוף כמו ביום יציאתנו. לא יכולתי שלא להתפעל מהתמדתו, וגם מזו של הצייד, שהתייחס למסע שלנו כאל טיול גרידא.
20 ביוני. בשש בערב הגענו לבודיר, כפר על שפת הים, ומכיוון שמורה הדרך תבע שם את שכרו, דודי סילק לו את חשבונו. משפחתו של הנס עצמו, כלומר דודיו ובני דודיו, הם שאירחו אותנו. התקבלנו בחביבות, ובלי לנצל יותר מדי את טוב לבם של האנשים האלה, הייתי נשאר שם ברצון כדי להתאושש מעייפותי. אבל דודי, שלא היה זקוק להתאוששות, לא רצה לשמוע על כך, ולמחרת בבוקר נאלצנו לעלות שוב על בהמותינו.
הקרקע סיפרה על קרבתו של ההר, שיסודות הגרניט שלו התרוממו מן האדמה כמו שורשיו המסוקסים של איזה אלון ענק. הקפנו את בסיסו העצום של הר הגעש. הפרופסור כמעט לא הסיר ממנו את עיניו. הוא הניף את זרועותיו, וכאילו קרא עליו תיגר והכריז: "הנה עומד הענק שאכבוש." אחרי כארבע שעות הליכה עצרו הסוסים מעצמם ליד דלת ביתו של הכומר בסטאפי.