סטאפי הוא כפר של כשלושים בקתות, בנויות מלבה, בצדו הדרומי של בסיס הר הגעש. הוא משתרע לאורך השפה הפנימית של פיורד קטן, הסגור בין חומות בזלת בעלות מבנה מוזר ביותר.
בזלת היא סלע חום שמקורו באש. היא מקבלת צורות סדירות, שסידורן מפתיע לעתים קרובות מאוד. כאן עשה הטבע את מלאכתו בדרך גאומטרית, בזווית, במחוגה ובאנך. בכל מקום אחר האמנות שלו מסתכמת בהשלכת גושים עצומים זה על זה בלי סדר. רואים חרוטים שנוצרו בצורה פגומה, פירמידות לא סדירות, עם בלבול דמיוני של קווים. אבל כאן, כאילו כדי להציג דוגמה לסדר, ועוד לפני האדריכלים הקדומים ביותר, יצר הטבע סגנון אדריכלי פשוט ומחמיר, שמעולם לא עלו עליו לא הדרה של בבל ולא פלאי יוון.
שמעתי על שביל הענקים באירלנד, ועל מערת פינגל באי סטאפה, אחד מאיי ההברידים, אבל מעולם עוד לא ראיתי תצורת בזלת.
בסטאפי ראיתי את התופעה הזאת במלוא יופייה.
החומה שסגרה על הפיורד, כמו כל חוף חצי האי, הייתה עשויה משורה של עמודים מאונכים בגובה שלושים רגל. הגזעים הישרים האלה, בעלי הפרופורציות הנאות, נשאו כותרת של לוחות אופקיים, שחלקם הבולט יצר חצי קשת מעל הים. במרווחים, מתחת למחסה הטבעי הזה, נפרשו פתחים מקומרים בקימורים יפים, שאליהם הסתערו הגלים בקצף ובריסוס. כמה עמודי בזלת, שנתלשו ממקומם בזעם הסערות, היו מוטלים על הקרקע כמו שרידים של מקדש עתיק, בהריסות רעננות לעד, שהמאות חלפו עליהן בלי להשאיר בהן סימן של זקנה.
זו הייתה התחנה האחרונה שלנו על פני האדמה. הנס הפגין תבונה רבה, ונחמה קטנה הייתה לי לחשוב אז שהוא לא עומד לעזוב אותנו.
כשהגענו לדלת ביתו של הכומר, שלא היה שונה מן האחרים, ראיתי איש מפרזל סוס, פטיש בידו וסינר עור עליו.
"Sællvertu," אמר הצייד.
"God dag," אמר הנפח בדנית טובה.
"Kyrkoherde," אמר הנס, ופנה אל דודי.
"הכומר," חזר הפרופסור. "נראה, אקסל, שהאיש הטוב הזה הוא הכומר."
בינתיים הסביר מורה הדרך שלנו ל"כירקוהרדה" את מצב העניינים. אז הפסיק זה את עבודתו לרגע, הוציא קול שבלי ספק מובן לסוסים ולמפרזלים, ומיד הופיעה מן הבקתה מכשפה גבוהה ומכוערת. גובהה היה ודאי לפחות שש רגל. נבהלתי מאוד שמא תכבד אותי בנשיקה האיסלנדית, אבל לא היה מה לפחד, וגם את כבוד הבית היא לא עשתה בחן יתר.
חדר האורחים נראה לי הגרוע ביותר בכל הבקתה. הוא היה מחניק, מלוכלך ומסריח. אבל נאלצנו להסתפק בו. הכומר לא נהג בהכנסת אורחים של ימי קדם. רחוק מכך מאוד. לפני שהסתיים היום ראיתי שיש לנו עסק עם נפח, דייג, צייד ונגר, אבל בכלל לא עם משרת הבשורה. אמנם היה זה יום חול. אולי ביום ראשון הוא מתקן את דרכיו.
אינני מתכוון לומר דבר רע על הכמרים המסכנים האלה, שבסופו של דבר הם עלובים מאוד. הם מקבלים מממשלת דנמרק שכר זעום עד גיחוך, ומן הקהילה הם מקבלים רבע מן המעשר, שאינו מגיע לשישים מארק לשנה. מכאן ההכרח לעבוד למחייתם. אבל אחרי שאדם דג, צד ומפרזל סוסים זמן רב, הוא מאמץ עד מהרה את הליכותיהם ונימוסיהם של דייגים, ציידים ומפרזלים, ושל עוד אנשים גסים ובלתי מחונכים למדי. ובאותו ערב גיליתי שהמתינות לא הייתה בין המעלות שהצטיין בהן מארחי.
דודי גילה עד מהרה עם איזה מין אדם יש לו עסק. במקום איש טוב ומלומד הוא מצא איכר גס ומגושם. לכן החליט להתחיל מיד במסע הגדול, ולעזוב את בית הכומר הלא מכניס אורחים הזה. העייפות לא עניינה אותו, והוא החליט לבלות כמה ימים על ההר.
לכן נעשו ההכנות ליציאתנו כבר ביום שאחרי בואנו לסטאפי. הנס שכר את שירותיהם של שלושה איסלנדים, שיעשו את עבודת הסוסים בהובלת המשאות. אבל ברגע שנגיע ללוע, היו בני המקום האלה אמורים לחזור על עקבותיהם ולהשאיר אותנו לנפשנו. זה היה צריך להיות מובן בבירור.
עכשיו ניצל דודי את ההזדמנות כדי להסביר להנס שבכוונתו לחקור את פנים הר הגעש עד גבולותיו הרחוקים ביותר.
הנס רק הנהן. שם או במקום אחר, למטה בבטן האדמה או בכל מקום על פניה, הכול היה שווה בעיניו. ואשר לי, אירועי המסע עד כה שעשעו אותי, וגרמו לי לשכוח את הרעות הצפויות. אבל עכשיו פחדיי שוב התחילו לגבור עליי. אבל מה יכולתי לעשות? המקום להתנגד לפרופסור היה המבורג, לא מרגלות הסנפלס.
מחשבה אחת, יותר מכל האחרות, הציקה לי והבהילה אותי. היא הייתה עשויה לזעזע גם עצבים חזקים משלי.
והנה, חשבתי, אנחנו עומדים לטפס על הסנפלס. טוב מאוד. נחקור את הלוע. טוב מאוד גם כן, אחרים עשו כמותנו ולא מתו מזה. אבל זה לא הכול. אם יש דרך לחדור עד לבטן האי עצמו, אם סקנוסם הפזיז ההוא סיפר סיפור אמת, נלך לאיבוד במעברים התת־קרקעיים העמוקים של הר הגעש הזה. והנה, אין שום הוכחה שהסנפלס כבוי. מי יכול להבטיח לנו שהתפרצות אינה מתבשלת ממש ברגע זה? האם משום שהמפלצת ישנה מאז 1219, נובע שלעולם לא תתעורר שוב? ואם היא תתעורר בקרוב, איפה נהיה אנחנו?
היה כדאי לדון בשאלה הזאת, ואכן דנתי בה. לא יכולתי לישון מרוב חלומות על התפרצויות. ותפקידם של סיגים ואפר שנפלטים מהר געש נראה לי תפקיד קשה מאוד למלא.
וכך, לבסוף, כשלא יכולתי להחזיק מעמד עוד, החלטתי להציג את העניין לפני דודי, בתבונה ובזהירות ככל האפשר, ממש בצורה של השערה כמעט בלתי אפשרית.
ניגשתי אליו. סיפרתי לו על פחדיי, ונסוגותי צעד לאחור כדי לתת לו מקום להתפרצות שידעתי שתבוא. אבל טעיתי.
"חשבתי על זה," השיב בפשטות רבה.
מה יכלו המילים האלה לומר? האם באמת עמד להקשיב לקול ההיגיון? האם שקל לוותר על תוכניותיו? זה היה טוב מכדי להיות אמת.
אחרי כמה רגעי שתיקה, שבמהלכם לא העזתי לשאול אותו דבר, הוא המשיך:
"חשבתי על זה. מאז שהגענו לסטאפי אני עסוק בשאלה החשובה שהעלית זה עתה, כי אסור לנו לחטוא בפזיזות."
"לא, באמת שלא!" השבתי בהדגשה נמרצת.
"שש מאות שנה שותק הסנפלס, אבל הוא עלול לדבר שוב. והנה, התפרצויות מקדימות להן תמיד כמה תופעות ידועות היטב. לכן חקרתי את בני המקום, בחנתי את הסימנים החיצוניים, ואני יכול להבטיח לך, אקסל, שלא תהיה התפרצות."
למשמע ההצהרה הנחרצת הזאת עמדתי נדהם ומחריש.
"אתה לא מפקפק במילה שלי?" אמר דודי. "טוב, בוא אחריי."
צייתי כמו בובה ממוכנת. כשיצאנו מבית הכומר, הלך הפרופסור בדרך ישרה, שדרך פתח בחומת הבזלת התרחקה מן הים. עד מהרה היינו בשטח הפתוח, אם אפשר לתת את השם הזה למרחב עצום של תלוליות של תוצרים געשיים. האזור הזה נראה כאילו נמחץ תחת גשם של סלעים עצומים שנפלטו מן ההר: טראפ, בזלת, גרניט וכל סוגי הסלעים שמקורם באש.
פה ושם ראיתי נשיפות וסילונים של אדים מתפתלים לאוויר, שבאיסלנדית נקראים "רייקיר", שעלו ממעיינות חמים, והעידו בתנועתם על האנרגיה הגעשית שמתחת. זה כאילו הצדיק את פחדיי. אבל נפלתי מגובה תקוותיי שזה עתה נולדו, כשדודי אמר:
"אתה רואה את כל עמודי האדים האלה, אקסל? ובכן, הם מוכיחים שאין לנו מה לפחד מזעם של התפרצות געשית."
"אני אמור להאמין לזה?" קראתי.
"הבן את זה היטב," הוסיף הפרופסור. "כשהתפרצות מתקרבת, הסילונים האלה מכפילים את פעילותם, אבל נעלמים לגמרי בזמן ההתפרצות. כי הגזים, כשהם כבר אינם נתונים ללחץ, יוצאים דרך הלוע, במקום לברוח בדרכם הרגילה דרך הסדקים בקרקע. לכן, אם האדים האלה נשארים במצבם הרגיל, אם אינם מראים שום התגברות בעוצמתם, ואם תוסיף לזה את ההבחנה שהרוח והגשם אינם פוסקים ואינם מתחלפים באוויר דומם וכבד, אז אתה יכול לקבוע שאין התפרצות בהכנה."
"אבל..."
"די, זה מספיק. כשהמדע השמיע את קולו, שהפטפטנים יחרישו."
חזרתי לבית הכומר, מושפל מאוד. דודי הביס אותי בכלי הנשק של המדע. ובכל זאת נותרה לי תקווה אחת, והיא שכשנגיע לתחתית הלוע, יהיה בלתי אפשרי, מחוסר מעבר, לרדת עמוק יותר, למרות כל הסקנוסמים שבאיסלנד.
ביליתי את כל הלילה ההוא בסיוט אחד מתמשך. בלב הר געש, ומן המעמקים העמוקים ביותר של האדמה, ראיתי את עצמי מושלך אל המרחבים שבין כוכבי הלכת בדמות סלע מתפרץ.
למחרת, 23 ביוני, חיכה לנו הנס עם חבריו, נושאים מזון, כלים ומכשירים. שני מקלות בעלי חוד ברזל, שני רובים ושתי חגורות תחמושת נועדו לדודי ולי. הנס, כאיש זהיר, הוסיף למטען שלנו נאד עור מלא מים, שיחד עם המים שבבקבוקים שלנו יבטיח לנו אספקת מים לשמונה ימים.
השעה הייתה תשע בבוקר. הכומר והמגרה הגבוהה שלו, אשת המדון, חיכו לנו בפתח. שיערנו שהם עומדים שם כדי להיפרד מאיתנו בחביבות. אבל הפרידה לבשה צורה בלתי צפויה של חשבון כבד, שבו חויב כל דבר, אפילו האוויר שנשמנו בבית הכומר, המזוהם ככל שהיה. הזוג הנכבד הזה פשט את עורנו בדיוק כמו שהיה עושה פונדקאי שווייצרי, והעריך את הכנסת האורחים הפגומה שלו במחיר הגבוה ביותר.
דודי שילם בלי הערה. אדם שיוצא אל מרכז כדור הארץ אינו צריך להקפיד על כמה ריקסדאלרים.
כשהעניין הזה יושב, נתן הנס את האות, ועד מהרה השארנו את סטאפי מאחורינו.