גובהו של הסנפלס 5,000 רגל. החרוט הכפול שלו מסמן את קצה רצועה של סלעי טרכיט, שבולטת היטב במערכת ההרים של האי. מנקודת היציאה שלנו ראינו את שתי הפסגות מתבלטות בנועזות על רקע השמים האפורים הכהים. ראיתי כיפת שלג עצומה שירדה נמוך על מצחו של הענק.
הלכנו בטור אחד, ובראשנו הצייד, שעלה בשבילים צרים, שבהם שניים לא יכלו ללכת זה לצד זה. לכן לא היה מקום לשיחה.
אחרי שעברנו את חומת הבזלת של פיורד סטאפי, עברנו על פני ביצת כבול סיבית, שנותרה מן הצמחייה הקדומה של חצי האי הזה. הכמות העצומה של הדלק הזה, שאיש לא כרה, הייתה מספיקה כדי לחמם את כל תושבי איסלנד במשך מאה שנה. שדה הכבול העצום הזה, כשנמדד בכמה ערוצים, הגיע במקומות רבים לעומק של שבעים רגל, והציג שכבות של שרידי צמחייה מפוחמים לסירוגין עם שכבות דקות יותר של ספוג טופי.
כאחיין אמיתי של פרופסור לידנברוק, ולמרות הסיכויים העגומים שלי, לא יכולתי שלא להתבונן בעניין בפלאי המינרלוגיה שהיו פזורים סביבי כמו במוזיאון עצום, ובניתי לעצמי תיאור גאולוגי שלם של איסלנד.
האי המוזר הזה נדחף כנראה מקרקעית הים בתקופה מאוחרת יחסית. ייתכן שהוא עדיין עולה בהדרגה. אם כך, אפשר בהחלט לייחס את מוצאו לאש תת־קרקעית. ולכן, במקרה כזה, התיאוריה של סר האמפרי דייווי, המסמך של סקנוסם והתיאוריות של דודי, כולם היו עולים בעשן. ההשערה הזאת הביאה אותי לבחון בתשומת לב רבה יותר את מראה פני השטח, ועד מהרה הגעתי למסקנה בדבר טבען של הכוחות שפעלו בהולדתו.
איסלנד, שאין בה כלל אדמת סחף, עשויה כולה מטוף געשי, כלומר מגוש מלוכד של סלעים ואבנים נקבוביים. לפני שפרצו הרי הגעש, היא הייתה עשויה מסלעי טראפ שהורמו לאט עד גובה פני הים בפעולת הכוחות המרכזיים. האש הפנימית עוד לא פרצה לה דרך החוצה.
אבל בתקופה מאוחרת יותר נוצר בקע רחב, באלכסון מדרום־מערב לצפון־מזרח, ודרכו נדחק החוצה בהדרגה הטרכיט, שעתיד היה ליצור שרשרת הרים. שום אלימות לא ליוותה את השינוי הזה. החומר שנפלט היה בכמויות עצומות, והחומר הנוזלי, שחלחל מתהומות האדמה, התפשט לאט במישורים נרחבים או בגושים גבעיים. לתקופה הזאת שייכים הפלדספר, הסיאניט והפורפיר.
אבל בעזרת השפך הזה גדל עובי קרום האי במידה ניכרת, ולכן גם כוח העמידה שלו. קל לשער אילו כמויות עצומות של גזים, אילו גושים של חומר מותך הצטברו מתחת לפניו המוצקים, בעוד שום מוצא לא היה אפשרי אחרי שהתקרר קרום הטרכיט. לכן עתידה הייתה לבוא עת שבה כוחות המתיחה והנפץ של הגזים הכלואים ירימו את המכסה הכבד הזה, ויפרצו לעצמם פתחים דרך ארובות גבוהות. וכך היה הר הגעש מתנפח ומרים את הקרום, ואז פורץ דרך לוע שנוצר פתאום בפסגה, או בחלק הדק ביותר של ההר.
אחרי ההתפרצות באו תופעות געשיות אחרות. דרך המוצאים שנפתחו עכשיו ברחה תחילה הבזלת שנפלטה, שהמישור שזה עתה עזבנו הציג דוגמאות מופלאות כל כך שלה. התקדמנו על סלעים אפורים בעלי מבנה צפוף ומסיבי, שבהתקררותם התגבשו למנסרות משושות. בכל מקום סביבנו ראינו חרוטים קטומים, שבעבר היו כל כך הרבה לועות לוהטים.
אחרי שהבזלת אזלה, סיפק הר הגעש, שכוחו גדל ככל שכבו הלועות הקטנים יותר, מוצא ללבה, לאפר ולסיגים, שאת שובליהם הארוכים ראיתי זורמים במורד צלעות ההר כמו שיער גולש.
כזה היה רצף התופעות שיצר את איסלנד, כולן נובעות מפעולת האש הפנימית. ולשער שהמסה שבפנים אינה קיימת עדיין במצב של נוזל לוהט היה אבסורד. ושום דבר לא יכול היה לעלות באבסורד שלו על הדמיון שאפשר להגיע אל מרכז כדור הארץ.
וכך חשתי נחמה קטנה כשהתקדמנו להסתער על הסנפלס.
הדרך נעשתה קשה יותר ויותר, העלייה תלולה יותר ויותר. שברי הסלע הרופפים רעדו מתחתינו, והיה צורך בזהירות רבה ביותר כדי להימנע מנפילות מסוכנות.
הנס המשיך בשלווה, כאילו הלך על קרקע מישורית. לפעמים נעלם לגמרי מאחורי הגושים הענקיים, ואז שריקה חדה הייתה מכוונת אותנו בדרכנו אליו. לפעמים היה עוצר, מרים כמה אבנים, בונה מהן צורה שאפשר לזהות, וכך יצר ציוני דרך שיכוונו אותנו בדרכנו חזרה. אמצעי זהירות נבון מאוד כשלעצמו, אבל, כפי שהתברר, חסר תועלת לגמרי.
שלוש שעות של צעידה מעייפת הביאו אותנו רק לבסיס ההר. שם ציווה עלינו הנס לעצור, וחולקה ארוחת בוקר חפוזה. דודי בלע שני פירורים בבת אחת כדי להתקדם מהר יותר. אבל, בין שרצה ובין שלא, זו הייתה שעת מנוחה ולא רק שעת ארוחה, והוא נאלץ לחכות עד שמורה הדרך שלנו יואיל להמשיך, מה שקרה כעבור שעה. שלושת האיסלנדים, שתקנים בדיוק כמו חברם הצייד, לא דיברו כלל, ואכלו את ארוחתם בשתיקה.
עכשיו התחלנו לטפס על צלעותיו התלולות של הסנפלס. פסגתו המושלגת, באחיזת עיניים שאינה נדירה בהרים, נראתה קרובה אלינו, ובכל זאת, כמה שעות מייגעות לקח להגיע אליה! האבנים, שלא היו אחוזות בשום אדמה ובשום שורשים של צמחייה, התגלגלו מתחת לרגלינו, ושעטו במורד התהום שמתחתינו במהירות של מפולת.
במקומות מסוימים יצרו צלעות ההר זווית של 36 מעלות לפחות עם האופק. אי אפשר היה לטפס עליהן, והיה צורך לעקוף את הצוקים האבניים האלה, לא בלי קושי רב. אז עזרנו זה לזה במקלותינו.
עליי להודות שדודי נשאר קרוב אליי ככל שיכול היה. הוא לא הסיר ממני את עיניו, ובמקומות צרים רבים זרועו סיפקה לי משען חזק. נראה היה שיש לו עצמו חוש לשיווי משקל, כי מעולם לא מעד. האיסלנדים, אף שהיו עמוסים במשאותינו, טיפסו בזריזות של אנשי הרים.
אילו שפטנו לפי מראה פסגת הסנפלס מרחוק, היא הייתה נראית תלולה מכדי לעלות אליה מן הצד שלנו. למרבה המזל, אחרי שעה של עייפות ותרגילי התעמלות, באמצע משטח השלג העצום שבשקע בין שתי הפסגות, הופיע במפתיע מעין גרם מדרגות, שהקל מאוד על העלייה שלנו. הוא נוצר מאחד מזרמי האבנים האלה שהתפרצויות משליכות, שהאיסלנדים קוראים להם "סטינג". אילו לא נעצר הזרם הזה בנפילתו בשל צורת צלעות ההר, היה ממשיך עד הים ויוצר עוד איים.
כפי שהיה, הוא הועיל לנו מאוד. התלילות גברה, אבל מדרגות האבן האלה אפשרו לנו לעלות בקלות, ואפילו במהירות כזאת, שכשנחתי לרגע בזמן שחבריי המשיכו לעלות, ראיתי אותם כבר מוקטנים בשל המרחק לממדים מיקרוסקופיים.
בשבע עלינו את אלפיים המדרגות של גרם המדרגות האדיר הזה, והגענו לבליטה בהר, מעין מצע שעליו נח החרוט עצמו של הלוע.
שלושת אלפים ומאתיים רגל מתחתינו נפרש הים. עברנו את גבול השלג הנצחי, שבשל הלחות של האקלים נמצא באיסלנד בגובה רב יותר משקו הרוחב הגבוה היה מצדיק. הקור היה חד ביותר. הרוח נשבה בעוז. הייתי מותש. הפרופסור ראה שאבריי מסרבים למלא את תפקידם, ולמרות חוסר סבלנותו החליט לעצור. לכן דיבר אל הצייד, שהניע את ראשו לשלילה ואמר:
"Ofvanför."
"נראה שעלינו לעלות גבוה יותר," אמר דודי.
אחר כך שאל את הנס מה הסיבה.
"Mistour," ענה מורה הדרך.
"Ja, mistour," אמר אחד האיסלנדים בנימה מבוהלת.
"מה פירוש המילה הזאת?" שאלתי באי שקט.
"הבט!" אמר דודי.
הבטתי למטה אל המישור. עמוד עצום של ספוג כתוש, חול ואבק התרומם בתנועה סיבובית מסתחררת, כמו עמוד מים של סופה. הרוח הצליפה בו לעבר הצד של הסנפלס שבו נאחזנו. המסך הסמיך הזה, שנתלה מול השמש, הטיל צל עמוק על ההר. אילו נטה העמוד המסתובב הענקי הזה למטה, היה סוחף אותנו במערבולותיו. התופעה הזאת, שאינה נדירה כשהרוח נושבת מן הקרחונים, נקראת באיסלנדית "מיסטור".
"Hastigt! Hastigt!" קרא מורה הדרך שלנו.
בלי לדעת דנית הבנתי מיד שעלינו ללכת אחרי הנס במהירות הרבה ביותר. הוא החל להקיף את חרוט הלוע, אבל באלכסון, כדי להקל על התקדמותנו. כעבור רגע נפלה סופת האבק על ההר, שרעד תחת המכה. האבנים הרופפות, שנתפסו במשבי הרוח שאין לעמוד בפניהם, עפו בברד של ממש, כמו בהתפרצות. למרבה המזל היינו בצד השני, מוגנים מכל נזק. אילולא זהירותו של מורה הדרך שלנו, גופותינו המרוטשות, קרועות וכתושות לרסיסים, היו נישאות הרחק, כמו ההריסות שמטאור לא ידוע משליך לפניו.
ובכל זאת, הנס לא חשב שזה נבון לבלות את הלילה על צלעות החרוט. המשכנו בטיפוס הזיגזג שלנו. אלף וחמש מאות הרגל שנותרו לקחו לנו חמש שעות. הדרך המתפתלת, האלכסונים והצעדות לאחור הסתכמו ודאי בשלוש ליגות לפחות. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. נכנעתי להשפעות הרעב והקור. האוויר הדליל בקושי אפשר לריאותיי לפעול.
לבסוף, באחת עשרה, בלילה המואר באור השמש, הגענו לפסגת הסנפלס, ולפני שנכנסנו לחסות בתוך הלוע היה לי זמן להתבונן בשמש של חצות, בנקודה הנמוכה ביותר שלה, מזהיבה בקרניה החיוורות את האי שישן לרגליי.